אהבה - דף ראשי

 

 

 

 

 

 

השקנו גרסה חדשה לאתר האהבה הישראלי!    לכניסה לחצו כאן.

אנורקסיה =

" קוראים לי דנה. שם רגיל לבחורה רגילה. אף פעם לא הרגשתי סופר-מיוחדת או משהו כזה.
ביטחון עצמי זה לא הצד החזק שלי, אפשר לומר. אני כל היום עסוקה בלהשוות את עצמי לבנות אחרות, ותאמינו לי, זה מדכא.
למה לי אלוהים לא נתן שפתיים של אנג'לינה ג'ולי? או תחת של ג'ניפר לופז? או חזה כמו של מריה קארי? לא הייתי מתנגדת גם לגוף מושלם כמו של קייט מוס.
כל העצמות האלה שבולטות ממנה... הייתי עושה הכל כדי להתחלף איתה.
תאמת שכבר עשיתי כמעט הכל...הקאות, הרעבות, משלשלים... אבל כניראה שהילדה השמנה במוח שלי תישאר לחיות שם לנצח.
גם אם אי פעם אראה כמו שק עצמות בעצמי.

אז כמו שאמרתי, קוראים לי דנה, ואני בחורה רגילה לגמרי.
בהשתקפות שאני רואה במראה בחדר שלי אין שום דבר מיוחד, למען האמת אני רואה שם יצור דיי מכוער, עם בטן גדולה, ורגליים, וידיים שמנמנות.
.פנים לא הכי יפות בעולם, חיוך צדדי עקום...יצור. אבל זה רק מה שאני רואה.

ניר תמיד היה אומר שאני הילדה הכי יפה בעולם. שבתמונות ששלחתי לו יש לי עיניים מהפנטות, ושפתיים בשרניות שהוא היה מת לנשק...אם רק הייתי מסכימה לצאת מהבית ולהיפגש איתו.
הוא ניסה לפחות אלפי פעמים לבקש ממני להיפגש איתו, ואני...כל כך רציתי. אבל מי אני שאחליט, מי אני שיעיז לרצות?
אין לי זכות לאחוז ברצונות..עכשיו הזכות הזו היא זכות בלעדית של הילדה השמנה שגרה בראש שלי.
היא שואבת מתוכי את כל האומץ והביטחון, עד הטיפה האחרונה.
כשאני עוברת ליד המראות בבית, או כשדמותי משתקפת בויטרינת הזכוכית הגדולה, אני מסוגלת לראות אותה.
את הילדה השמנה זאת אומרת. היא יושבת בתוך המראות ובוהה בי עם חיוך ענקי של ניצחון על הפנים.
ואני, מהצד השני של המראה..מנסה שלא להיחנק מהדמעות.. ומחזיקה את הקיא שרוצה לפרוץ ממעיי מפאת תחושת הגועל.

יום אחד כשהסתכלתי בטעות במראה שבמקלחת, הבחנתי בדמות טיפה שונה.
היה נדמה לי שהילדה השמנה שגרה בראש שלי שכחה לקום הבוקר.
במראה השתקף כל גופי, ופני אף נראו נאות מאי פעם במראן הרטוב.
יכולתי לראות כל פיסה מגופי, והפעם אהבתי את מה שראיתי.
התלבשתי במהרה בחדרי, וכהרגלי התחלתי בשיחה היומית עם ניר, נער האינטרנט היפה שלי.
כל כך רציתי לפגוש אותו...לגעת בו..להרגיש אותו.
אזרתי אומץ ותיקתקתי במהירות על המקלדת הודעה: "ניר, אני יודעת שלא יצא לנו להיפגש אף פעם, למרות שאנחנו מדברים כבר מעל לשנתיים, בגלל שאני עסוקה עם הבגרויות והכל.. אבל מה דעתך לשבת היום באיזה בית קפה?". זה לא היה יותר מדי קשה.
הוא בא לאסוף אותי עם האוטו של אבא שלו.

כשירדתי במעלית בחנתי את עצמי במראה מכל הזוויות האפשריות.
מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. שפשפתי את עיני שוב ושוב רק כדי לאשש את מה שרואות עיני.
אבל איך זה יכול להיות??? היא לא הייתה כאן היום בבוקר. היא ישנה. היא מתה.
היא יצאה לטייל...לא יודעת איפה היא הייתה אבל היא לא הייתה כאן!!
ועכשיו..עכשיו הרגשתי חלחלה. היא כאן. היא חזרה. והיא מבחילה מאי פעם.
הילדה השמנה חזרה אל תוך הראש שלי. הרגשתי בחילה..רציתי להתקשר לניר ולבטל הכל.
אבל הוא כבר היה מתחת לבית שלי...חיכה עם ההונדה של אבא שלו.
לא הייתה לי ברירה אלא לצאת מן המעלית..ולפסוע אל המכונית. רעדתי כולי..השתדלתי להסתיר.

הגעתי אל האוטו. כמה שפחדתי... עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש בשנייה הזאת.
מה אם הוא יחשוב שאני מכוערת? ושמנה? מה אם הוא יגלה שאני לא המהממת שהוא ראה בתמונות? מה אם הוא יתאכזב ולא ירצה לראות אותי יותר לעולם?
לא הייתה לי ברירה..כבר הייתי שם..ממש כמה סנטימטרים ממנו...פתחתי את דלת המכונית והתיישבתי במהירות על ידו. עיננו נפגשו.

עברה בי צמרמורת שאי אפשר לתאר במילים. הרגשתי כאילו בשנייה הזו הוא בחן אותי והחליט שזהו.
אבל עוד לפני שהספקתי להתחיל להזיע מרוב לחץ, הוא אמר: "ואוו דנה...סופסוף רואים אותך בלייב.
יפייפיה אפילו יותר מבתמונות". הסמקתי כולי. הוא משטה בי? איך אפשר להכניס יצור כמוני עם המילה "יפייפה" באותו משפט?

אני שונאת לקבל מחמאות. פשוט קשה לי להאמין שמגיעות לי מחמאות.
קשה לי להאמין שיש להן בסיס אמיתי. אני שונאת את עצמי. כל כך שונאת את עצמי.
ויותר מהכל אני שונאת אותה. את הילדה השמנה והמכוערת הזו. ניראה אותה מתעסקת איתי.
עכשיו שבוע שלם היא לא תקבל אפילו חסה לאכול. עד שהיא תמות.

במהלך כל הדייט ניר לא הפסיק לשלוח לעברי מחמאות.
מבפנים, שמחתי לשמוע אותן, למרות שהיה לי קשה להאמין שהן מגיעות לי.
אבל מבחוץ הייתי קרה, התעלמתי מכל מחמאה והעברתי נושאים בקצב מטורף.
היה לי ממש נחמד לדבר איתו, ולהיות איתו. הוא בעצמו ניראה לא רע בכלל, ואם לא הייתי שוכחת איך זה לנשק גבר, הייתי מצמידה לו אחת.

הירהרתי ביני לבין עצמי...
רק עכשיו הבנתי כמה הזדמנויות עם גברים פספסתי. והכל בגלל השמנה.
כל כך רע לי לחשוב על זה. כל החברות שלי דקיקות כמו מקל.
הן יוצאות למסיבות ונמרחות לפחות על 20 בחורים בערב. ואני? אני נמרחת על הגבר היחיד בחיי....המחשב שלי.
אם לא הילדה השמנה, גם אני הייתי יכולה להיות כמוהן. אבל היא לקחה לי ת'חיים.
ולמרות שכל כך טוב לי עכשיו עם ניר, ולמרות שהייתי רוצה לראות אותו עוד אינסוף פעמים, ידעתי שזה יהיה בלתי אפשרי כל עוד היא חיה בתוכי.

אני חייבת להרוג אותה...חייבת להרעיב אותה.. חייבת להקיא אותה החוצה....חייבת לקבל את החיים שלי בחזרה...
חייבת לצאת מהבית חולים הזה ולנתק את עצמי מהמכשירים. הם מאכילים אותה דרך האף שלי, עם צינורות.
הם לא מבינים. הם לא מבינים שהם עוזרים לה לנצח אותי. אם היא תתחזק, אני אמות. אני יודעת שאני אמות.
אם היא תתחזק. והיא מתחזקת....אוי כמה שהיא מתחזקת. היא שוקלת עכשיו כמעט 400 טון ואני לא יכולה לסבול יותר את התחושה של לסחוב אותה איתי.
אם רק הייתי יכולה לתאר את הגועל...את תחושת החלחלה הבלתי פוסקת.

כל הרופאים והאחיות כאן לא מבינים שומדבר. הם נותנים לה עוד ועוד אוכל. עוזרים לה לגדול.
ואין לי שום אפשרות להתנגד. הם חיברו לי את הצינורות האלה לאף, ולוריד, והאוכל לא מפסיק לזרום דרכם לתוכי.
אני אמות, אני אמות לאט ובייסורים. זה מה שהשמנה רוצה. היא נהנת לראות אותי סובלת. אבל לא..אני לא אתן לה.
לא אתן לה את התענוג. עד היום רציתי להרוג אותה. אבל היא בלתי מנוצחת. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להיפטר ממנה... היא להיפטר מעצמי.

חיכיתי ללילה.
תוך שזימזמתי לעצמי את All In My Head של Kooshen ... צעדתי בשקט אל מחוץ לחדר שנתנו לי.
המזדרון של בית החולים היה חשוך לחלוטין..בקושי ראיתי משהו.. מיששתי את הקירות.. ידעתי שהוא נמצא שם איפשהו. הינה אתה!!
סובבתי את הידית של "הארון הסודי" שמקובע בתוך הקיר..הארון הזה שמשאירים בו את כל החומרי ניקוי והמגבים כדי שהמנקות יוכלו לנקות.

חייכתי חיוך אחרון.. וגמעתי את נוזל האקונומיקה שהיה בבקבוק השקוף עד שהשמנה נפחה את נשמתה יחד איתי.

תזכרו את היום הזה כיום שבו דנה ניצחה את הילדה השמנה,
והפסידה לאנורקסיה. "



=



סיפור אמיתתי ועצוב ;
בגלל זה צריך להיות אתה ולא לחשבן ולעשות מה שאחרים רוצים וצריכים !!
אל תשימו על אף אחחחחחחד תיהיו אתם ותתגאו בעצמיכם (: !


נוסף: October 12th 2006
מספר: מור יפרח
דירוג:
כניסות: 1139
שפה:
  

[ חזור לאינדקס הסיפורים | הוסף תגובה ]


[לחזרה לרשת האהבה לחצו כאן]


אנורקסיה =
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2006-10-19 22:37:13
הדירוג שלי:


חחחחחחחחחחח הצחקת אותי חחח ראסמי פיס אוף טקט לא תזיק..

אנורקסיה =
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2006-10-18 16:17:35
הדירוג שלי:


מי המטומטמת שרשמה..שהיא שמחה שהיא גרה על הכל??
מה לא ברור שהיא שתתה נוזל של אקונומיקה ומתהה???מההה??מה אתם טיפשות כיאלו?איפה השכלל שלכםם!?!?טימטוםםם קצת טקט...

עכשיו התגובה על הסיפור..
ממש נכון מי שרשמה את זה זה עצוב תתמודודו אם איך שנולתדם ותרזו בדרכים נכונות..ולא בדרכים מפגרות..

אנורקסיה =
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2006-10-17 01:29:37
הדירוג שלי:


וואוו אני בהלם...אבל שמחה שגברת על הכל...
:-)

אנורקסיה =
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2006-10-15 20:11:01
הדירוג שלי:


וואי, איזה עצוב!
אבל מהמם!!!!!!!!!!!!!




 


הכל על ...
אהבה , רגשות , תחושות , פרחים , שוקולדים , מדריכים , טיפים , כתבות , שירים , סיפורים , מכתבים , פתגמים ,הגדרות , הכרויות , פורומים ועוד...
tvcv - rdau, - ,juau, - ahrho -nf,cho - p,dnho - nsrhfho - vfruhu, - purunho - prjho - aueuksho
LOVE , LOVE QUOTES ,LOVE  SONG ,LOVE  STORY  

כל הזכויות שמורות -
LOVE - אתר האהבה הישראלי - פמה לשם 1996-2019


שימו לב : כיוון שהאתר מבוסס תוכן גולשים איננו אחראים על תכנים המפרים זכויות יוצרים ,
במקרה ומצאתם באתר תוכן אשר מפר את זכויות היוצרים שלכם אנא פנו אלינו ואנו נסיר את התוכן אשר מפר זכויות בהקדם האפשרי.

אהבה אתר-הכרויות תפילה בגדי הריון Citral רופא שיניים בחולון הכרויות dating שרת וירטואלי numerology calculator דיאטה דייט לירון

דרופ סטודיו - בנייה ועיצוב אתרים