אהבה - דף ראשי

 

 

 

 

 

 

השקנו גרסה חדשה לאתר האהבה הישראלי!    לכניסה לחצו כאן.

המכתב!!! (שווה לקרוא)

המכתב היה עטוף, כולו ריחני, צבעו היה אפרפר ורגיל. הבטתי עליו היטב, הכתובת הייתה לא מוכרת, חששתי לרגע שמדובר בבדיחה, אולי אדם שלח לי אצלו כול יום זה ה-1 באפריל....
אבל המכתב היה מרובע מדי, משהו רישמי, ובכול זאת נדף מימנו ריח מוזר, ריח מוכר מהעבר.
העבר. מי זוכר מימנו משהו?!, במיוחד אני שהתנתקתי מימנו, עזבתי הכול, את הלימודים, את אבא השבור מכעס, את קברה של אמא, את נוי הקטנה, ואת אותה אהבה. אני עדיין זוכר אותה. אהבה ראשונה.
לקחתי אומץ והתיישבתי על הספה הקטנה שהייתה בפינת חדרי, הייתי לחוץ, מתוח, ובעיקר חושש ממה שכתוב שם. פתחתי את המכתב הוא היה רשום בכתב מודפס ורישמי, ונראה כאילו זה מכתב ממס ההכנסה, הבנק או כול דבר שכזה.
אבל זה לא היה זה. זה היה מהעיר. קראתי אותו שוב ושוב:
"מר טוביה היקר, בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של המנוחה שני יעקב, כולנו המומים ממותה, ההלוויה תתקיים בשני לפברואר, יום שלישי.."
הייתי בשוק. שני?! הלכה לעולמה?!. ואני?! מוזמן להלוויה שלה?!.
זה באמת נראה כמו בדיחה.
שני...... מושא אהבתי..... אני עדיין זוכר אותה, את שערה הארוך החום והחלק שפיזרה אותו לאחור, את העיניים המלגלגות שלה בכול פעם שהבטתי עליה בחצר בית הספר, זאת שהכשילה אותי. זאת שגרמה לי לעזוב.
הטלפון העיר אותי ממחשבותיי.
"רועי!" צרח הקול בטלפון. זה היה עורי השובב. "תגיד, קיבלת הזמנה להלוויה של שני??"
"אל תגיד לי-" הייתי המום. אורי היה חבר ילדות שלי, מגיל קטן. אף פעם לא עזב אותי לרגע, ועד עכשיו היה בא להתנחל בבית שלי, להשליך את חפציו.
"כן!" שוב צרח, כנראה שדיבר במקום שיש הרבה אנשים כי הייתה המולה סביבו."אתה הולך, מחר?" שאל.
"אני לא יודע-"אמרתי, מהסס.
"יופי. אז תבוא לקחת אותי" סיכם אורי. "ותביא איתך נרות"
גלגלתי את עיניי ונאנחתי. אם אורי קובע עובדה, אף אחד לא יכול לשנות את דעתו.
"אבל...." ניסתי להסביר לו. שני לא ממש הייתה חביבה אליי אי פעם, להפך תמיד הייתה מוצאת סיבה למרר לי את החיים. לא רק לי, לכולם.
"אל תנטור טינה" אמר אורי בלי שאני יסביר לו בכלל. "תן כבוד אחרון"
"כבוד.." גיחכתי. לא היה לי חשק ללכת לשם, לא רכשתי לה כבוד.
אהבתי אל שני הסתכמה במילה אחת: אכזבה.
הייתי אובססי לגביה, לא אחד שעוקב, מצלצל לטלפון, או שולח מכתבים אנונמים, אלא אחד שאוהב כול כך עד שלא יכול לשכוח אותה אפילו שעברו עשרה ומשהו שנים.

הנסיעה הייתה ארוכה מכפי שזכרתי אותה. כבר עשרה שנים שלא נסעתי מאותו הכביש לאותו הכפר בצפון.היו לי הרבה זיכרונות, כאילו גל של פלאשבקים- הרוב עצובים, ומדוכדכים, ואורי לא ממש שיפר את מצבי.
"אז מה?!" התרווח במושב. " לא עולה לך זיכרונות עליה"
"לא" פלטתי בכוונה, לא היה לי כוח לשאלות, רגשותיי היו מעורבבים, אם אהבתי אותה עדיין?!. שאלה טובה ומורכבת.
האם לקחת בחשבון שלא הייתה לי אף פעם מערכת יחסים רצינית עם אישה?!.
זכרתי את הבית שלה, משום מה, היא הייתה מהבתים החדשניים, והיא עדיין גרה שם, נכנסתי ולבשתי רשת פנים דכאונית, גברת יעקב עמדה ליד הדלת היא הייתה שברירית מאוד והכירה אותי היטב. היא הייתה היועצת שלי.
"אז ככה, לא באים לבקר?!" קצת כעסה. ואני מלמלתי שאני מאוד עסוק שאין לי זמן, היא רק שלכה לעברי תנועה ראש, היא מכבדת את זה.
אף אחד לא הכרתי מהסביבה, אורי נעלם לי כאילו לא בא איתי בכלל. ואני התיישבתי בפינה, דחוק ומסתכל לעבר היושבים הבאים והשבים, אחד מהם נקלט לנגד עיניי, הוא היה שחום וגבוהה, הייתה לו תספורת צבאית, והוא לבש גולף שחור ומכנס שחור משופשף. עיניו היו עצובות במבט מנחם. הוא ניגש אליי.
"עצוב אה?!" אמר במבט יראה. "איך אתה קרוב אלייה?"
"לא ממש קרוב" אמרתי כמעט בלי קול. והוא הביט עליי בשאלה.
"זה מסובך" הוספתי וכחכחתי בגרוני ללא מאמצים."אתה?"
" בן דודה, הייתי שותף לכול הסודות שלה" אמר ונאנח. הוא התיישב לידי.
"אולי אני מכיר אותך למדתי איתה" אמרתי מנסה לברר מיהו אותו האיש.
"דורון שליו" אמר ולחץ את ידיי. "אתה?"
אמרתי לו את שמי, עיניו נפערו והוא כיחכח בגרונו באי נעימות.
"קרה משהו?" שאלתי ומבטו התחמק משלי. והוא רק קם ונעלם. זה היה מוזר.
"אתה מוכן ללכת?" שאל אורי אחרי שעה. הבטתי עליו, מעט בכעס.
"לאן הלכת?" אמרתי כשעמדנו לצאת.
הוא משך בכתפו."הסתובבתי" אמר. התעלמתי.
מישהו נגע בכתפיי. הסתובבתי ומול עיניי הופיע דורון, כולו מתנשף.
"קיויתי שלא תלך" אמר מעט לחוץ, בידיו הוא החזיק מכתב, ומשך אותי לבחוץ כשאורי מאחוריי, רץ אחרינו.
"לך תתניע את האוטו אני מייד בא" רציתי שילך. אורי שלח בי מבט נעלב אבל שתק ועשה כדבריי.
"קח" דחף דורון לידי מכתב. "שני רצתה שתקבל את זה. כשהיא ידעה שהיא עומדת למות, שזה כבר היה הסוף. היא אמרה לי שבהלוויה אני אתן לאחד בשם רועי טוביה, אני צריך ללכת, תשמור על המכתב" הוא לחץ את ידיי "זה חשוב"
ואז מיהר להיכנס לבית, הלכתי המום לאוטו והחזקתי את המכתב בידיי.
"מה זה היה?" שאל אורי. משכתי בכתפיי.
"סתם הוא רצה לדבר איתי, בן דוד של שני."זרקתי לעברו, אורי התעלם ומיהר לנסוע. המכתב היה בידי ואני החזקתי אותו חזק. בשבילי זה היה במילים האחרונות של שני.
"תעצור פה שניה" ביקשתי מאורי כשעברנו ליד פונדק דרכים. אורי הביט עליי לא מבין מה עובר עליי, אבל הייתי עקשן הפעם ולא וויתרתי. המכתב הזה היה חשוב לי. ישבתי על הדשא מול מגרש המשחקים ופתחתי את המכתב, הוא היה ריחני, בצבע ורוד בוהק, מה שהתאים בהחלט לעדינותה של שני.
ובכתב יד מסודר היא כתבה:

" רועי טוביה.
כן, אני יודעת את שמך. אני יודעת הכול עלייך. תמיד ידעתי. ידעתי איך שהבטת עליי, איך שליטפת אותי במבטך, בעינייך מלאות אהבה. ואני רק פחדתי.
אילולא ידעתי אהבות נכזבות, הייתי עונה לך. אבל ידעתי. ולא הבחנתי כמה כואב לך, עד שכבר היה מאוחר מידי, ועזבת.... למקום שכנראה רצית להיות רחוק מימני כשכול כך הרבה פעמים אמרתי לך לא.
כבר עברו שנים, אולי עשר, ואף אחד לא ליטף אותי במבט כמו שאתה ליטפת אותי, לא ראיתי מישהו שהיה מוכן לתת לי אהבה רבה כמו שאתה היית מוכן לתת לי. אני הרגשתי בזה.
אבל עכשיו, אחרי שעברו הרבה שנים, אני הייתי פה, ואתה היית שם, בטח פתחת דף חדש, חיים חדשים, ליטפת מישהי אחרת במבטך, ואותי שכחת. ואני... אני דעכתי לאט לאט, כמו פרח שקמל.
הרופאים אמרו לי שאני אחיה, בהתחלה. אבל ידעתי שאני לא. כול עוד אתה לא פה לידי, מלטף אותי במבטך, אני אמות. ואני הולכת למות, את זה בטח אתה יודע.
אני יגיע למעלה, לבית דין עליון, ושם ישפטו אותי. הדבר העיקרי שישפטו אותי עליו שגרמתי לך סבל. ללא כוונה, שלא נתתי לך לאהוב אותי. כבר מאוחר לבקש סליחה, מאוחר מאוד. ואני יודעת שגרמתי לך לסבל נוראי. הייתי אגואיסטית ותמיד חייתי בתחושה כזאת. שפספסתי אהבה.
בבקשה, יש לי רק בקשה קטנה אלייך, אם נשאר בך קמצוץ אהבה כלפיי, תעשה לי טובה, תמשיך הלאה, תמצא אהבה. ובחיים אל תפספס אותה, תגיד לכול אדם בעולם שאתה אוהב אותו, אל תפספס את אהבה, אני עשיתי את זה. ולכן לחיי אין טעם.
אני תמיד אוהב אותך, ואני מקווה שתזכור אותי טוב, ושתסלח לי. הייתי מטומטמת, ותמיד תזכור אותי ככה.
אוהבת
שני."
על המכתב פרצו הרבה דמעות, וקראתי אותו שוב ושוב. אבל הרמתי את ראשי והבטתי על הים שבאופק, ואז על השמים הכחולים.
"אני מבטיח לך,שני" צרחתי לכיונם. " תמיד אני אגיד אני אוהב אותך, לכול בנאדם עד יום מותי. וכשאני אני יגיע לשם למעלה, וניפגש, אני אמשיך ללטף אותך במבטי"


נוסף: May 12th 2004
מספר: פיקולו
דירוג:
כניסות: 1120
שפה:
  

[ חזור לאינדקס הסיפורים | הוסף תגובה ]


[לחזרה לרשת האהבה לחצו כאן]





 


הכל על ...
אהבה , רגשות , תחושות , פרחים , שוקולדים , מדריכים , טיפים , כתבות , שירים , סיפורים , מכתבים , פתגמים ,הגדרות , הכרויות , פורומים ועוד...
tvcv - rdau, - ,juau, - ahrho -nf,cho - p,dnho - nsrhfho - vfruhu, - purunho - prjho - aueuksho
LOVE , LOVE QUOTES ,LOVE  SONG ,LOVE  STORY  

כל הזכויות שמורות -
LOVE - אתר האהבה הישראלי - פמה לשם 1996-2019


שימו לב : כיוון שהאתר מבוסס תוכן גולשים איננו אחראים על תכנים המפרים זכויות יוצרים ,
במקרה ומצאתם באתר תוכן אשר מפר את זכויות היוצרים שלכם אנא פנו אלינו ואנו נסיר את התוכן אשר מפר זכויות בהקדם האפשרי.

אהבה אתר-הכרויות תפילה בגדי הריון Citral רופא שיניים בחולון הכרויות dating שרת וירטואלי numerology calculator דיאטה דייט לירון

דרופ סטודיו - בנייה ועיצוב אתרים