אהבה - דף ראשי

 

 

 

 

 

 

השקנו גרסה חדשה לאתר האהבה הישראלי!    לכניסה לחצו כאן.

המסיבה המנצחת! מא!שפזת מאה2ה (טויטי)


החיים שלי פשוט נהדרים!
מה עוד ילדה בת 15 יכולה לבקש?
שני ההורים גרים ביחד? יש
מצב חברתי מצוין?יש
חבר חתיך ומעמם?יש ועוד איך!
וילה בצפון תל אביב!!!!!?יש
למרות שבהתחלה המצב לא היה טוב.
גרנו אני אמא אבא ואחי בדירה קטנה צפופה של 2 חדרים בדרום תל אביב.
אבא שלי עבד בתור עורך דין ממש ממש לא מפורסם.
אמא לא עבדה.
אמא שלי היה אישת אומנות אצלה זה בדם כל הצבע והמקחולים. בקטע זה מצתרף גם אחי עידן גם אצלו זה בדם.
למרות שאני ואבי נו אך לאגיד את זה בצורה מנומסת?
לא ממש מסתדרים עם זה (למרות שאמי תואנת שזות גם דרך אומנותית להביע את עצמך)
לא רק שלא תבינו לא נכון פעם גם נשיתי לצייר ואפילו זכיתי בתליית הציור שלי על קיר הגן.
ובזה נגמרה הקרירה שלי בתור אומן.
בזמן שאמא לא עבדה וחשבה על הדרך "האומנותית" שלה.
אבא עבד כמו חמור. לא רק שהוא תמיד היא במצב רוח לא טוב אלה הוא גם תמיד האשים את עצמו בזה שילדים שלו לא לבושים כמו שצריך ולא הולכים לבית ספר טוב ובכלל שהוא הבן אדם הכי לא מושלם בכל תולדות האנושות.
פעם אני זוכרת שבלילה שמעתי את אבא שלי בוכה.
אמא יצא למרפסת לעשן(היא לא אהבה את הקטע הזה)
עליתי למיטה ושאלתי:"אבא הכול בסדר? אתה בוכה?"
"כן אני בסדר רק קצת עצוב לי "אמר לי אבא קשה ניגב את הדמעות שזלגו לו בלי הפסקה.
לא יכולתי לסבול את זה שאבא שרוא אל המיטה בוכה ואמא.
מה אמא במרפסת מעשנת במקום להיות פה במקומי.
ואז אפילו בלי לחשוב פעמים אמרתי:"למה אתה לא עוזב אותה?! ביגללה כל הבעיות היא וכל השטויות האומנותיות שלה!
אני לא יכולה לעבוד!אני צריחה זמן לחשוב על המוזה שלי וכל הבלה בלה בלה שלה!!!"
אבא היא עמום הןא ישב בלי תנועה אפילו הדמעות הפסיקו לרדת לו.
לא יכולתי לסבול את זה יותר.פרצתי בבכי כל כך רם עד שאמא שלי פרצה לחדר ושאלה:" מה קרה?"
הרמתי את הראש.ורצתי לחדר שלי.לא בכיתי יותר אותו לילה.
בהתחלה שמעתי אותם מתלחשים נשאיתי כל כך לשמוע עד שנירדמתי.
בבוקר אף אחד לא העיר אותי לבית הספר.
12:00 קמתי הבית היה שקט חשבתי שאני לבד.
ואז נסקרתי בלילה ההוא והתחלתי עוד הפעם לבכות.
פתאום שמעתי דפיקה בדלת קצת נבלתי.
זה היה הקול של אמא:"אפשר להיכנס?"
"כן בתח למה לא?"
אמא פתחה לאט לאט את הדלת.לא יכולתי לסתכל לה בפנים.
היא שאלה איך אני מרגישה.
הראתי לה עם הראש שבסדר.
פתאום המבט שלה השתנה או נייא מין עצוב כזה.העיניים שלה היו לוחות.חשבתי שהיא הולכת לפרוץ בבכי.אבל לא היא רק נהנחה ובקול שקט כזה שכמעט ולא שומעים אמרה:"אם את רוצה שאני יעזוב אני כבר ארזתי מזודות את רק צריכה להגיד לי ואני הלך"היא סובבה את ראשה וקמה דמעות ירדו לה על הלחי היא ניגבה אותם מהר שאני לא ארה.
לא ידעתי מה להגיד רציתי להגיד הרבה כמו נגיד אני אוהבת אותך או אל תלכי ועוד כל מיני דברים בסיגנון.
אבל לא אמרתי דבר פשוט לא נפתח לי הפה.
אמא זרקה בי מבט קצר ובקול משונה כזה אמרה:"אני האשיר אותך לבד.תחשבי ועוד דבר אחד אני מקוה שתגידי את הדבר הנכון"
אמא יצאה ואני נשארתי שרוא על המיטה ובוהה בנקודה כל שהיא בתיקרה.
שמעתי את אמא נכנסת לחדר.איזה שהוא פרק של זמן היה שקט פשוט דממה.ואז בפעם הראשונה שמעתי את אמא בוכה.
היא תמיד "החזקה"בין אבא לבינה.
פשוט לא יכולתי לסבול אישה חזקה בוכה ועוד שהיא אמא שלי.
קמתי מהמיטה ובשיא המהירות רצתי אל חדר שלה נכנסתי חיבקתי אותה בחוזקה.ומאז אנחנו החברות הכי טובות.
אבל בזה לא נגמרו לי הבעיות.
היתה עוד בעיה.המצב החברתי.
למדתי בבית ספר לא יקר לכל ילד שני היו בעיות כלכלה בבית.אבל אני חושבת שעלי זה השפיע הרבה יותר מאשר כל ילד אחר בבית הספר.
הייתי ילדה סגורה קטנה כזאת שלא רואים רזה עם שער שחור מתולתל ועיניים ירוקות.נורא אהבתי את העיניים שלי הם היו הדבר היחידי שהיה זוהר אצלי.ברמת הלימודים לא הייתי טובה וגם לא ממש רע הממוצע שלי תמיד היה בסביבות 75%
בקפטרייה תמיד הייתי יושבת לבד.ואם מי שהוא היה מתיישב לידי אז רק מחוסר המקום ואפילו אז היה מתעלם ממני.
יום שבת אחד ההינו בבית כל אחד עסק בשלו.אני ישבתי וקראתי ספר"אל-עצמי" של גלילה רון-פדר.
עידן אחי צייר אותי.פה צריך לציין שאני ואחי אנחנו כמו שני דברים שקשורים אחד לשני בקשר חזק.
הוא חושב שאני יפה רק שאני צריכה להוסיף כמה קילוגרמים.
אני גם אוהבת אותו הוא תמיד היתי תמיד לצידי גם שהוא יודע שאני לא צודקת.
זה לא שאנחנו לא רבים זה פשוט אנחנו רבים אבל לא רציני.
הוא לא כמוני גבוה שרירי בלונדיני עם תלתלים ועיניים ירוקות.
הוא גם הילד הכי מקובל בכיתה שלו.
ופעם כמה בנות מהכיתה שלי רצו להתיידד איתי רק בשביל להיות קרובות יותר אליו.
ואני כמו דפוקה האמנתי להם וחשבתי שהן באמת רוצות להיות חברות שלי אבל לא מי צריך אותי.
"גל תסובבי אלי יותר את הפרופיל"
סובבתי.אני אוהבת כשמציירים אותי אני תמיד יוצאת דומה.
אני גם אוהבת את השם שלי הוא כזה קצר ומצלצל.
פעם שאלתי את אמא:"אמא למה נתת לי את השם אזה גל?"
"כי גל זה שם קצר וגם כי נולדת לנו כמו גל חדש של שמחה."
רואים שלבן אדם יש דמיון מפותח.
אבא שתה קפה ובעיניים שלו היה מבט מתוח כזה עצוב.
קצת רחמתי עליו. האבות של הילדים בכיתה שלנו בטח רואים בטלויזיה כדור רגל.אבל אצלנו לא היה אפילו טלויזיה.
ואמא?מה אמא כבר יכולה לעשות ביום שבת בבוקר אם לא לצייר עוד יצירת אומנות?
בזמן שכל אחד עסוק בעבודה שלו.שמענו דפיקה בדלת אף אחד לא זז.
אני לא יכולתי כי עידן צייר אותי.עידן לא יכל כי צייר אותי ואמא גם כן עסקה ביצירת אומנות.
אחרי עוד דפיקה בדלת קם אבא הוא צעק:"אני אפתח!מי שם!?"
"זאת רות" שמאנו.רות היא אוד משוגעת שאוהבת אומנות.
חברה של אמא.
אף פעם לא אהבתי את רות ואת סיגנון הלבוש שלה.
יש לה שער חום אד הברכים שחלק ממנו אסוף בצמה חלק מפוזר וחלק רסתות.היא מתלבשת מוזר. היא תמיד לובשת מן שמלה קזאות צבוענית קרוע.בחורף היא לובשת מגעפיים אד הברך ובלי עקב ובקיץ או שהיא אולכת יחפה או בנעלי עצבע. תמיד יש לה צמידים על הידים והרגליים.
ולפעמיים היא דופקת אופעה עם אזשהוא סרט על הראש.
הפעם היא בה בשמלה קרוע ורודה עם פרחים חומים ונעלי עצבע ירוקים עם צמידים בכל מקום.
תודה לה' היא בה בלי השרת הדפוק שלה אבל היא בה עם משהוא חדש! את כל שערה החום והמלוכלך היא עשפה למלה במין קן משונה כזה.
כשה אבא פתח את הדלת אמד לידה בחור בשנות ה30 המאוחרות שלו.
הוא היא לבוש בחליפה שחורה עם עניבה ורודה(מה הקטע?!)
הוא לחץ לאבא שלי את היד ואציג את אצמו בתור "מר' רופשטיין סרגיי או משוט סרג' "
רות נתנה נשיקה בלחי לאבא שלי.
ואמרה:"היי משה ענת בבית?"
"כן כנסו.ענת!"
אמא אניחה את המיקחול שלה והרימה את הראש.
היא ראתה את רות קמה ורצה בדילוגים אלה.
היא נתנה לא נשיקה בלחי.
"היי רותי מה קורא נשמה השער שלך נרא יפה היום!"
איכס אך היא מתקרבת אל היצור הזה?!
"תקירי זה סרג' הוא בה מקנדה הוא ידיד טוב של בעלי ה5 לשעבר דון.הוא אספן גדול של תמונות כך שהוא לא מתניין בסיגנון הציור שלי אצתי לו אותך"
בזמן שהיא סיפרה את זה בלי לשאול היא נכנסא לסלון.
אתישבה על הספה ביחד עם הרגלים המסריחות שלה.
סרג' מאוד התלהב מסגנון הציור שלה ואפילו קנא 3 תמונות ישר.
ואוד 5 תמונות הוא רצא לקנות יום אחרי זה.
כשהם אלכו על השולחן היו 4 פחיות בירה ו 700 ש"ח
וכך לאט לאט אגיו אוד ואוד אנשים אל אמא וקנו אצלה או ואוד תמונות.
גם אבא התקדם בעבודה. חלק גדול מהאנשים שבאו אל אמא היו להם בעיות במשטרה ואוד כמה מקומות והם היו צריכים עורכי-דין.ומי לא כמו אבא שלי הוא עורך-דין טוב?
אבא אצליך כימת בכל משפט וגם הוא התחיל להתקדם.
וכך לאט לאט היה לנו הרבה כסף.


אברנו לגור בוילה בצפון תל-אביב.
לכל אחד יש חדר משלו.לי, לעידן לאמא ולאבא חדר משותף אבל לאבא יש חדר עבודה וגם לאמא.לא לשקוח את הסלון והמטבח הגדול שרוטים בכל קומה.
עידן נישר ללמוד בבית-ספרו הקודם ואני הברתי לבית ספר אחר.
באותו זמן איתי בת 15 די מפותחת לגילי.תלתלים שחורים שנפלו לי על הכתפעים.ועניים ירוקות גדולות וזוהרות קמו תמיד.
ליום הראשון בבית הספר לבשתי מכנס שחור צמוד ומתרחב בסוף.חולצת בטן שחורה פזרתי את השער והתפרתי.
פה אני צריך להגיד ששחור הוא צבע האהוב שלי.
ואני גם אוהבת חולצות בטן כי יש לי עגיל בפופיק.
נעלתי נעלי פלתפורמה בגובה 15 סנטימטר. המכנס חיסה את הנעליים.
פעם ראשונה בחיים שלי חשבתי שאני באמת יפה!
נכנסתי לבית-הספר.לא היו שם הרבה אנשים ישר מצאתי את הכיתה שלי י'1 בכיתה היו כמה טיקים אבל ילדים לא היו.
איתישבתי ליד החלון בשורה לפני האחרונה.
בזמן שישבתי וכל מיני מחשבות רצו לי בראש.
שמאתי כמה בנות מדברות וצוחקות.הן נכנסו לכיתה במרכז אמדה ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות היא איתה דומה לברבית.כזות לבושה בורוד ומתלהבת מעצמה.
מסביבה אמדו 2 בנות.רגילות לאלא שער חום עשוף בקוקו ועיניים חומות ושתהן לבשו אותם בגדים לבנים.אסתקלתי הלהם טוב יותר והתגלה לי שהן תאומות.
הן סמו לב שאני נמצאת.הן נעצרו והבלונדה היתקרבה אלי במבת של פוסטמה.
"מותק את אולי חדשה פה אבל רק שתדי שאני יושבת פה!"
"קודם כל אני לא מותק שלך! ומי אמר שזה המקום שלך?!"
"אני אמרתי שזה המקום שלי! ומה שאני אומרת זה מה שכולם עושים"
כך רבנו אחד עם השני אד שהיא נסתה לתת לי כפע אבל איתחמקתי.תפסתי אותה בגרון ודקרתי בה את הציפורנים שלי.
היא צעקה דברים לא ברורים.אזבתי אותה ואיתישבתי במקום בו ישבתי.היא לא אמרה מלה רק שפשפה את המקום בו חנקתי אותה.
הדלת נפתחה נכנס הדבר היפה ביותר שראיתי בימי!
הוא היא כזה כוסון!שער חום תלתלים עיניים תחלת וגוף משגע. ידעתי שאני רוצה אותו.ולעפתעתי הרבה הוא התקרב על הפוסטמה הבלונדה בזמן שהוא נשק לה את הצבר במקום בו אני אשרתי סמן הוא שאל:"מה קרא? אדר. מי עשה לך את זה?"
אדר כך איתברר קוראים לה סובבה את היד ובלי להבית בי ארתה אלי את העצבע הדקה שלה ובכל דקיק אמרה:"היא"
הוא אבית בהקבות העצבה שלה.כשה עינו פגו בי הוא הפסיק למצוץ לא את הצבר שהשיר אוד יותר סמן אדום.
הוא איתקרב אלי ובקל משגע שאל:"מי את?"
האיתי מוקסמת אבל שמרתי על הקשיחות:"גל"
"את חדשה?"
"אז אתה לא רואה?"
"ומאיפו את?"
"מה זאת אומרת?"
"עיר"
"תל אביב אני גרה פה קרוב לבית הספר"
"ולמה עשית את זה לחברה שלי?"
הוא אדגיש את שני המילים האחרונות.
"כי היא פוסטמה"
"את בעצמך פוסטמה!"הבלונדה צעקה.
"רגה לפני שאתה ממשיך לחקור אותי מי אתה בכלל?"
"אני אור רופשטיין."
הוא אושית לי את ידובתי ללחוץ לו את היד אבל הוא נשק לי אותה.
"אתה לא הקרוב משפחה של סרגי רופשטיין?"
"אני הבן שלו למה את מקרא אותו?"
"בערך אבל הוא לא גר בקנדה?"
"הוא כן ההורים שלי גרושים."
ואז היה צלצול הרבה ילדים נכנסו ופתעום הכיתה לא נראתה כל כך רקה.
כמת אחרונה נכנסא ילדה קטנה כזאות חמודה.
סמנטי לה שתישב לידי והיא התישבה קרוא לה אווה היא גרה בראשון לציון.
אור ישב ליד ילד שנירא לא פחות טוב ממנו תאמינו לי.
באמצע השיעור השני אור שלך לי פתק:
גל מה מספר הטלפון שלך?
מאור
כתבתי לו את המספר ואווה אמרה לי:"אור הוא חתיך לאלא אבל תזערי מאדר היא יחולה לנקום בך!"
"אני לא מפחדת את רואה את הסימן על הצבר שלה?זה ממני"
אווה משחה בכתפיים והמשיחה להתרכז בשעיור.
אני ראיתי את אור ואדר מתקתבים.
ובאחד הפתקים היא הסתקלה אלי במין פרצוף חמוץ כזה.
בסוף הלימודים לא היא לי חשק ללכת הבית. בדרך לתחנה של אווה שמעתי את הקל המתוק של אור קורא לי נהצרתי והסתובבתי.
הוא בה אלי ושאל:"לאן את אולכת?"
"אני מלבה את אווה"
"למה את לא אולכת הביתה?"
"אין לי חשק"
"טוב חבל"
"למה?"
"כי משעמם לי ללכת לבד הביתה"
"אבל החברים שלך שם ואיפו החברה הפוסטמה שלך?"
"אל תגידי אלה כך והיא קבר לא חברה שלי"
מהיר הבחור הזה.
בלי לסים לב האינו קבר בתחנה נפרדתי מאווה.
אלכתי עם אור הביתה הוא סיפר לי על חיו ואני על שלי.
מדי פעם הוא נשא לחבק אותי אבל התחמקתי שלא יחשוב.
שאני נותנת או משו כזה.
ליד הבית שלי הוא נתן לי נשיקת פרדה בלכי ואמר שהוא התקשר.
אליתי הביתה.בבית לא היה אף אחד.
זרקתי את הטיק על הרצפה וחפסתי משהוא לזלול.
המקרר היה כמת רק וזה אומר שאמא אלכה לסופר.
אוצתי איוגורת מסקן שנישר ואלכתי לחדר לי. לי השולחן נשאיתי להכין ש.ב
לא אצלחתי לכתוב אפילו אות. כל הזמן חשבתי על אור.
איזה שלוב יפה זה השמות שלנו!
גל-אור.זה כמו סמל של שמחה.אם נגיד נלך למקום כל שהוא ביחד נגיד זה מוהדון או דיסקו. נכנס בדלת של הדיסקו כמו "גל-אור"(רואים שיש לי דמיון מפותח! כמו של אמא שלי)
בזמן שחשבתי על זה נרדמתי.
"גל קומי מותק יש לך טלפון" אמא אמרה לי בזמן שניארה אותי קלות.
"מי המטומטם שמתקשר באמצע הלילה?!"
"כודם כל אחשב לא לילה אלא רק 8.00 בערב ושנית זה איזשהוא ילד!"
"ואוו איזה כיף לי!" אמרתי בכל מזלזל.
קמתי מהמתה(איך אגתי אלה?!)בלי רצון נגשתי לטלפון(לא האיתי צריך הרבה לזוז יש לי טלפון בחדר)
"אלו"
"זאות גל?" שאל קול מאסס
"כן.מי זה?"
"זה אור מהכיתה.זוחרת?"
"אז לא איך אני יחולה לשכוך ילד חמוד כל כך?"
"תודה על המחמה.רוצה ללכת איתי למסיבה של דור יום שישי?"
"מי זה דור?"
"נו. זה שיושב לידי בכיתה"
"אה.הילד החמוד אזה!איזה מתוק!" מה יש שיקנה קצת!
"לא אמרת שאני חמוד"
"גם אתה אבל הוא חמוד יותר!סתם צוחקת"
"נו. אז את בה לפני שדור יחתוף לי אותך?"
צחקתי:"יש לי בררה אחרת?"
"אם את לא רוצה..."
"זאת שאלה רפורמית"
"הא. אוקי אז נפגש מחר"
" בסדר."
"ביי"
"ביי"
איך שניתקתי את הטלפון אמא נכנסה:"מי זה היא?"
"ילד אחד בשם אור"
"ומה הוא רצה?"
"אמא את רואה את הדלת שם"עצבתי לה עם היד לקיבון הדלת.
"כן נו וה"
"תזגרי אותה אבל מהצד השני"
"לא רוצה אוד לא ענית לי"
"אז אמא את רואה את החלון?גם אותו את יחולה לסגור מהצד השני!"
אמא שלי התקופפה הרימה קרית שאיתה זרוקה על הריצפה וזרקה בי.
"איי!!זה כעב!"ארמתי את הקראית וזרקתי בה אותה.
וכך המשחנו לזרוק אחד בשני אד שהטלפון צלצל שנית.
"אני אונה"צעקתי.קמתי מהמיתה ורצתי לטלפון
"אוד הפעם הוא ה"אור" הזה"
"אמא סגרי את הדלת מהצד השני טוב? אלו"
אמא יצא
"גל זאת את זאת אווה"
"היי אווה מה קורא חמודה שלי!"
"סבבה"
"אזמינו אותך למסיבה של דור שנירא מיליון $?"
"כן בטח ואותך?"
"אז מה חשבת!"
"רגע STOP! יש לי 2 דברים להגיד לך. כודם כל את באמת חושבת שדור שווה משהוא?!"
"כן ומה את לא?!"
"אני כן אבל מה עם אור?"
"גם הוא יפה אבל דור זה משהוא שונה לאלא הוא פשות מושלם!"
"טוב אבל יש אוד משהוא אני לא בה למסיבה"
"למה"
"כי אני גרה רחוק והמכונית שלנו בתיקון"
"זה הכל?!תשני אצלי."
"אמא שלך מרשה?"
"כן וגם מי שואל!"
"אבל יש לך מקום בבית?"
"אז לא מותק יש לי וילה קומתים"
"סבבה.אני אולכת לשואל את אמא שלי אוד 5 דקות אני מתקשרת."
"תגידי לה שיש לי חדר במיוחד בישבילך"
"למה?"
"כי זה עוזר את עוד תיראי!"
ובאמת אחרי 5 דקות היא התקשרה אלי ואמרה:"יש!!נחשי מה?"
"לפי ה 'יש' שלך אז כן."
"אז מתי אני בה אליך?"
"ביום שישי אחרי בית-הספר וביום ראשון נילך ביחד לבית-הספר"
"בסדר אז ביי מחר?"
נתקתי את הטלפון וירדתי למתה לזלול משהוא.
"אמא מה יש לזלול?"
אמא איתה אסוקה באוד ציור משונה שהיא צירה.
"יש מרק תפוח אדמה עם אורז"
נקודה למחשבה אצלנו חוצמי אבא וסקר הכלב אף אחד לא אוכל בשר.
"מי זה היה בטלפון?"
"חברה שלי אווה.היא בה לשון אצלנו בשבת."
"סליחה!!!"אמא זרקה את המקחול על הרצפה.
"ואותי שאלת!"
"לא. חשבתי שאת מרשה!"
"טוב באמת אני מרשה פשוט יצו לי כל העצבים עליך התמונה לא יצת לי."
אמא חיבקה אותי חזק ונתנה לי נשיקה במצח.
"טוב דיי תפסיקי למרוך עלי את הנוזלים שלך!"
"בסדר רק בואי תראי את התמונה שלי"
"יש לי אוד בררה?" שאלתי בלי קל.
טוב אני באמת חיבת לאודות התמונה האיתה גדולה! פשות פצצה. זאות הפעם הראשונה שאני אומרת זאות על העבודה של אמא שלי!
"אמא זה מושלם!"
"את באמת חושבת כך?"
"אז לא אני סתם עובדת עליך.תיראי זה מושלם!"
"אם את אומרת זה אומר שהיא לא יפה!"
"היייי!!!!!!!"
"לא באמת תיראי איך את מתלבשת? מזה כל הבגדים השחורים האלה?"
"אה התחילו הירידות. טוב אני במקומך לא איתי מסתובבת עם מה שאת קורא חברה נו זאותי רותי."
זה מקום רגיש.
"טוב. דיי לכי תוכלי הא ואוד דבר אחד מה עם ש.ב?"
"בסדר. בסדר מעצבנת"
אמא שלי זרקה בי נייר מכומת אבל זזתי בזמן וזה לא פגע בי.



בבוקר אחרתי קצת לכיתה אבל היה לי מזל המורה לא איתה בכיתה.
נכנסתי חבורת "הפוסטמות" הפסיקו להתלחש.אור קרץ לי ואני לו בחזרה.
דור ישר לחש לו משהוא באוזן ושנהם חייכו. יש לי תחושה או שהם באמת דברו אלי?
התישבתי במקום שלי.
אווה אמרה לי:"כל הבוקר אדר והתאומות שלה דיברו אליך."
"מה הן אמרו?"
"לא יודעת אבל אני בטוחה ששמתי אותן אומרות משהוא ואז את השם שלך והן צחקו"
"טוב הן אוד השמעו ממני!"
אווה בה לומר לי משהוא ואז בידיוק נכנסא המורה והשיעור אתחיל.
בהפסקה ישבנו אני ואווה על הספסל הקבוע שלנו בחצר.
לבשנו משקפי שמש שחורים גם ביגלל השמש וגם שניסתקל על אנשים והם לא ישימו לב.
ואז ראיתי אותו מתקרב אלי.
"סגרי ת'פה מותק" אמרה לי אווה.
דור נאמד מעלי ועם הגוף הפצצתי שלו הוא אסתיר לי את השמש.
"מותק אתה מסתיר לי את השמש.מה אתה רוצה שחלק מהגוף שלי היה שזוף וחלק לא?"
"סליחה"
הוא התקופף ובידים המושלמות שלו הוא נגה לי ברכים.
"רק רציתי להזמין אותך למסיבה שלי."
"מצתערת אור אזמין אותי"
"זה בסדר הוא אמר שאני יכול לקחת אותך"
קמתי בבת אחת כך שדור נפל (מסקן...).
"איפו הוא?"
דור קם וניגב את הרגלים שלו.
ואז ראיתי אותו מצחצך עם כמה בנים מי"א וי"ב.
אלכתי לקיוון שלו. ודור שאל:"לאן את?"
לא אניתי פשוט המשכתי ללכת לקיון שלו.
"שמע חבבוב"
סובבתי אותו עם היד שאסתקל אלי.
"מז'תומרת כך אתה אותה?"
"למה מה אני שיחת לך?" הוא אמד אממום ולא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו בהתתי לו במקום טוב שלא ישכך אותי.
באותו זמן דור היתקרב.סמתי את היד שלי על הכתף שלו נתתי לו נשיקה בפה(קצרה)
ואמרתי:"בו מותק" אסתובבנו ואלכנו.
אחרי כמה ס"מ מאותו מקום שמנו את החבר'ה של אור צוחקים עלו.
דור עצר אותי ואוריד את היד שלי מהכתף שלו ושאל:"אז את בה למסיבה שלי"
"אז לא מה חשבתה?"
"לא כלום מה נתפלת עלו כך?"
"מה הוא חושב שאני שיחת לו הוא מה?"
"אני חושב שכן.את פשות חיבת להבין הוא ואדר הם היו שולטים בכיתה שלנו ומה שהם רצו כך עשו כולם"
"ומי שלא עשה?"
"חרם.זה הפתרון היחידי שלהם"
"חקה חקה מה אני אולכת לעשות להם"
"ואני מקווה שתעזור לי?"
חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה.
"איזה חמודה את"
"ואתה פשות לא מעמין איזה חמוד אתה!"
המסיבה איתה מושלמת! יותר נכון אני ואווה אינו המושלמות!
(ומה עשינו לפוסטמות.....)
ביום שישי יצאנו לקניות אני ואווה(לא לפני שזללנו את כל המקרר בבית שלי)
בדיזינגוף קנינו 2 שמאלות מיני שחורות זאות מאממות.
אתברר ששתינו מתות על הצבע הזה.
ומגפים אד הברך עם פלטפורמה לא יותר מידי גדולה(תבינו אני רוקדת עם דור והוא לא אכי גבוה).
המסיבה איתה אצל דור בבית(יותר נכון בוילה)
כשנכנסנו כל האנשים הביטו בנו הינו מאממות!
דור התקרב אלי והתנשקנו איזה 10 דקות (סתם איזה דקה מקסימום)
היו רקודים ומלה אוכל (אני חיבת דחוף דיטה!)
ואז נכנסו הברביות הן היו לבושות:
"פוסטמה הראשית"(אדר):שמלה מיני ורודה עם פרחים(מה הקטע!)ונעליי עקב ורודות.
"פוסטמות התאומות"(לירן ונורית):שמלות לבנות ארוכות(כמו אלה של "אוסקר") נעלי עקב נמוכות לאלא לבנות.
אני ודור היאנו באמצע סלאו לוהט.
"דור שמה מותק תבי לי 3 ספלים של איזשהוא מיץ"
"למה כל כך הרבה ואיזה מיץ את רוצה."
"חקה ותרא ואתה יודע מה תבאי 3 ספלי קולה."
"סבבה חקי לי פה"
דור חזר מהר(רואים שהוא יודע את הסביבה)
לקחתי ממנו את הספלים וקראתי לאווה. היא לכך כוס(היא כבר איתה מוחנה!)
התקרבנו "לשלושת הפוסטמות" ובזמן שהן דיברו עם 3 קופים שאני לא מקירה.
הרמנו את הכוסות מעל הראש שלהן ו"בתעות" שפחנו את הקולה על הראש שלהן.
התפקנו מצחוק! זה היא גדול. הן התחילו לצעוק:"משוגעות!"
או "מה עשיתן לשמלה המושלמת שלי" והיה אוד דבר "השער שלי"
דור התקרב אלי נתן לי נשיקה על המצח ולחש לי לאוזן:"את משוגעת"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מצטערת מצטערת אבל ממש מצטערת בגלל הטעויות!!!
המשך יבוא..........


נוסף: May 21st 2004
מספר: tvity
דירוג:
כניסות: 1457
שפה:
  

[ חזור לאינדקס הסיפורים | הוסף תגובה ]


[לחזרה לרשת האהבה לחצו כאן]





 


הכל על ...
אהבה , רגשות , תחושות , פרחים , שוקולדים , מדריכים , טיפים , כתבות , שירים , סיפורים , מכתבים , פתגמים ,הגדרות , הכרויות , פורומים ועוד...
tvcv - rdau, - ,juau, - ahrho -nf,cho - p,dnho - nsrhfho - vfruhu, - purunho - prjho - aueuksho
LOVE , LOVE QUOTES ,LOVE  SONG ,LOVE  STORY  

כל הזכויות שמורות -
LOVE - אתר האהבה הישראלי - פמה לשם 1996-2019


שימו לב : כיוון שהאתר מבוסס תוכן גולשים איננו אחראים על תכנים המפרים זכויות יוצרים ,
במקרה ומצאתם באתר תוכן אשר מפר את זכויות היוצרים שלכם אנא פנו אלינו ואנו נסיר את התוכן אשר מפר זכויות בהקדם האפשרי.

אהבה אתר-הכרויות תפילה בגדי הריון Citral רופא שיניים בחולון הכרויות dating שרת וירטואלי numerology calculator דיאטה דייט לירון

דרופ סטודיו - בנייה ועיצוב אתרים