אהבה - דף ראשי

 

 

 

 

 

 

השקנו גרסה חדשה לאתר האהבה הישראלי!    לכניסה לחצו כאן.

שבריר מזוהר,חלק ראשון.

הכביש רטוב,מטיפות הגשם שירד והזדחל במהירות ובקביעות,כמו קצב שקצת הזכיר את המילים שהידהדו בראש:
" יותר מהר רעות,תמשיכי לרוץ,אל תתעייפי רעות לוי,תורידי את כל השומנים האלה,את פרה,את שמנה.."
סיוון אף פעם לא הבינה בעצמה את המילים שהיא מוציאה מהפה,היא כבר שכחה את השפה העברית חוץ מכמה מילים שקשורות אליה ואל החבר שלה.ובכול זאת,עיוורת היא לא,
מה,היא לא רואה שאני שמנה ?! ,נכון שאני שוקלת 40 קילו בסך-הכול,והיא אומרת שיחסית לגובה שלי 1.65 ס"מ ,אני נראית דומה ל " אנורקסית" - אני לא יודעת מאיפה הרעיון המופרח הזה, זו מילה כ"כ מפחידה,וכ"כ רחוקה ממני,אבל אני רוצה להוריד,רוצה להוריד,רוצה להוריד,צריכה להוריד,קדימה רעות,קדימה.
*
השמיים הספיקו להתכהות,ירד החושך,והקור איתו.משהו שגרם לי לחוש יותר לבד.
אני,המחשבות המתסכלות,הרגליים העייפות,והשומן,סיימו את הקריירה להיום,הייעוד עכשיו הוא השירותים
להקיא את כל המזון שנשאר בי כבר לא הכרחי,ואז להיכנס לישון,ושוב להתעורר לעוד יום זוועתי בחיים לא מוגדרים.
כנראה שאני חיה בחיים שהם לא חיים,בבית שאף פעם לא היה מקום מחסה מוגן ומתאים,ובתוך כל זה מתמודדת עם גוף שהוא לא גוף. ואם הוא בכל זאת שלי,אז אני נותנת אותו במתנה.
כנראה שזה גורלי,ואם לא שרונה ואבא,הייתי הופכת לאשליה מלאכית של כל ילד קטן שמדמיין שיש עולם נסתר מאחורי כל הכוכבים.*

משהו העיר אותי מהמחשבות והנמנום הקל,וזה לא היה עוד סיוט תמידי של אוכל שמנסה לרדוף אחריי
"רעות,רעות" שמעתי קול קורא לי
רציתי להמשיך לישון,היום שעבר עליי הוא לא ממש יום שקל להמשיך ממנו הלאה, הקול החזק,שהיה נשמע צורם ביחד עם רעש הרוח החזקה,גרם לי לקום ביתר רצון.פתחתי את החלון,
והוא עמד שם עטוף במעילים וביופי הזוהר שלו שלבטח חימם את לב הרוח,בדיוק כמו שהצליח לחמם את שלי.
"מה אתה עושה פה זוהר ? " אמרתי וניסיתי להסתיר את ההתרגשות שעוד רגע קופצת אליו דרך החלון,
שוברת את מחסום הרוח,ונוגעת בו הכי עמוק שאפשר.
"רדי רגע נסיכה קסומה,התגעגעתי "
"למה אתה כאן בקור,? מה אתה רוצה ממני זוהר?נמאס לי מזה"
" תפסיקי לבלבל את המוח,תרדי כבר,או שאת רוצה שאני אעלה?התגעגעתי למיטה שלך "
"לא לא לא,אני יורדת,רק רגע" אמרתי בנחישות,כל מה שלא רציתי לחשוב עליו הוא את זוהר איתי במיטה,
ואח"כ לדמיין אותו במיטה עם מישהי אחרת..
ואפשר היה לקרוא לצב מהיר, - לעומת הצעדים הקטנים שירדתי בהם את גרם המדרגות, כ"כ התגעגעתי אליו
ומצד שני,חלמתי על לא לראות אותו שוב לעולם,
"הוא לא יכול לאהוב אותי,אני שמנה,מכוערת,פתטית ועילגת,והדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה שוב להיפגע.." דקלמתי לעצמי.
הוא כבר חיכה לי בפתח הדלת בזרועות פתוחות :
"בואי אליי"
" לא רוצה,דיי " אמרתי,והתרחקתי מספר צעדים,להבהיר לו שאין בכוונתי להתפתות לו שוב.
הוא לא היסס,משך אותי בחוזקה ,עטף אותי בזרועות החסונות שלו,וחימם אותי בגופו הגברי,לא יכולתי שלא לחוש בשרירים המעובדים היטב שלו.
"תגידי שלא התגעגעת אליי" אמר ולא שכח להוסיף את המבט הקורצני שלו
"אני שונאת אותך,אוף" לחשתי,ספק ישמע ספק יתעלם.
"את שונאת אותי ? חבל,כי אני אוהב אותך,אוהב אותך כ"כ,תראי אותך,איך אפשר שלא?,מהממת שלי"
"תפסיק כבר,תפסיק,המילים שלך כבר לא עובדות עליי,זה נגמר,אתה בשבילי כבר כמו כולם"
הוא התקרב אלי,הביט לעיניי במבט חזק,ונשק לי קלות.
" ככה את מסכימה לנשק אותך את כל מי שאת שונאת? " אמר וצחקק
"אל תתבלבל,זה היה חד פעמי,אתה בסך הכול מושך קצת,אני זאת שמנצלת אותך " זרקתי בציניות
" אני אוהב אותך"
"זוהר,למה אתה עושה את זה?,תסתכל עליי ותענה לי,מה יוצא לך מזה,בבקשה אל תשחק איתי"
אם הוא רק היה מתרכז בלהביט אלי ולחדור לתוכי ואל הרגש שלי,הוא היה רואה שאני צריכה אותו,
שאני מייסרת את עצמי בכך שלא נענית לו,שכל מקור חפצי,זה הוא.
אבל הוא לא עשה את זה, הוא רק חיכה למצוא תשובה קולעת וברורה.
"רעותי,אני מצטער על כל מה שהיה,לו רק ידעת עד כמה,אני יודע שקשה לך להאמין בי שוב,
אבל בבקשה,תני לי הזדמנות אחת,אני זקוק לך,חבקי אותי רעותי,רק חבקי אותי.."
נותרתי חסרת מילים,לעולם לא ראיתי את זוהר שלי,כ"כ נואש,ורק חשבתי לעצמי...
הלוואי ויכולתי להאמין במילים שלו,
אני כ"כ צריכה מישהו שאוכל להישען עליו,שיוכל להגיד לי שהכול יהיה בסדר,
שאמא שלי תבריא,שתצא ממחלת הנרקומנים המשוועת נפש הזאת,ושאני אפחית ממשקלי,
שאני יהיה מקל,אוי..כמה שאני לפעמים מקנאה במקל מטאטא , בטח הוא מרגיש
כ"כ קל,דק,וחופשי...בלי דאגות,רק מנקה לכלוך של אנשים אחרים,הוא עצמו נקי מהכול.
" רעות את פה?" הקול של זוהר העיר אותי מהמחשבות
" המם,כן,מה אמרת?"
"אמרתי שאני צריך אותך"
"זוהר,אין לי יותר מה להגיד,מה שאתה בשבילי עכשיו,זה כבר לא מה שהיית פעם,אני לא רוצה ממך כלום,אני עולה לישון,לילה טוב"

כבר לא יכולתי להירדם,הביקור של זוהר גרם לי לחשוב על כל מה שעברתי איתו,
על איך שפעם הייתי מאושרת,הוא היה האושר שלי,הוא גרם לי לשכוח את הכול,
חוץ מאת אבא,לא אהבתי,ולא היה אכפת לי מאף אחד,מלבד זוהר.
איך הוא יכול היה לעזוב ולנטוש אותי עם כל הרגש הזה ? , טוב נו, זאת לא כזאת שאלה קשה,
אני כ"כ שמנה,מי כבר יסתכל עליי," אבל אל תדאגי רעות,אל תדאגי, את עוד תהיי רזה,
ואת תכבשי אותו שוב, עכשיו הוא רק מרחם עלייך..."
*
הלילה בחוץ,היחיד שלא ריחם עליי,הסופות היו רועשות כמו מוטרדות ,פגועות-ורוצות להתנקם,בדבר הראשון שהן רואות,ואני לא מאשימה אותן.
כ"כ הייתי רוצה לדבר איתן,לפחות הן היחידות שלא אראה אותן שוב,ולא יוכלו לספר לאיש,לפחות לא
למישהו שמכיר אותי,הרי הן נודדות ממקום למקום,כמו טועות בדרך,ולא זוכרות איזה ראש של עץ ערפו בדרכן.
כ"כ רציתי לאמור את רגשותיי,למישהו,באיזה שהוא אופן,ודווקא עכשיו,סיוון בחופשה עם החבר הנוצץ שלה,דווקא כשאני כ"כ צריכה אותה.
הדבר היחיד שידיי עשו כאילו מבלי שליטתי,זה לכתוב,להגיד את מה שכ"כ רציתי, ולא היה בי האומץ.

"זוהר,אהובי.
אתה יודע במה נזכרתי !? , באבן..יותר נכון בסלע..הגדול הזה..שאמרת לי..שבעוד 8 שנים בערך..שאולי ייפרדו דרכינו,נשאיר שם מכתבים אחד לשני..כשאמרת את זה,זה ממש ריגש אותי,ועכשיו - זה אפילו מצחיק אותי,צחוק מהול בכאב..כי אני יודעת,שגם אם אשאיר שם אלפי מכתבים,לעולם לא תבוא לקחת אותם...למרות שאתה אומר ההפך,שאתה מתחרט על הכול,שתקופה כ"כ ארוכה איתי..לא יכולה שלא להשאיר בך סימן,שאתה רוצה אותי באמת,שכל מה שאתה עובר,זה מרגיש לך בלי סיפוק כי אתה בלעדיי...שאתה מרגיש לא חי,שאתה מרגיש זקוק לי..שאם כבר אתה מפנה זמן במוח שלך להפסיק לחשוב עליי,אז אתה שר עליי...מספר עליי,מחפש אותי..אבל אתה יודע מה ? קשה לי להאמין בך,נכון שאתה אומר שאתה לא מצפה ממני להאמין בך שוב,רק לתת לך הזדמנות קטנה..כי כל בנאדם טועה לפעמים..ונכון שכשאמרת לי את זה..המבט בעיניים שלך היה כ"כ אמיתי ונוגע,,ונכון שהוכחת לי שהכול נגמר איתה..עם הרזה ההיא,..ונכון שאתה סובל,ואני יודעת כמה אתה סובל..כי מי מכיר אותך יותר טוב ממני ?!ואל תחשוב שאני לא יודעת,בדבר אחד אני כן מאמינה לך...שאתה לא יכול למצוא עם אף בחורה אחרת,או משהו אחר בחיים..שגורם לך להרגיש מסופק,וביטחון... ואולי גרמתי לך להרגיש ככה,כי באמת האמנתי בך..למרות שלא הגיע לך .
שתדע...שכל התקופה הכ"כ ארוכה הזאת..לימדה אותי המון עליי ועלייך,וכל התקופה הזאת עכשיו בלעדייך..הראתה לי שזה לא כמו שחשבתי,שאני כן מסוגלת להיות רזה כמוה,ולבסוף גם להיות יפה כמוה,ואצליח שתחשק בי שוב....
אז נשאר לי משהו אחד להגיד לך....כל הזיכרונות ממך,תמיד יישארו שם..איפשהו באחד התאים שלי במוח..שאתה כ"כ מעריץ.וכל האהבה אלייך,היא לעולם לא תעלם...והתשוקה אלייך..תמיד תישאר בי..הרי איך לא..אתה הגבר שלי,הגבר הכי מושך שיכול להיות קיים.. אבל עם זאת, כל האכזבה ממך..תמיד תזכיר לי את הדמעות בגללך,והאמון בך..לעולם לא יחזור להוות.ובחיים אני לא אחזור לסמוך עלייך...בחיים ! ומה שהכי כואב...שאני לעולם לא אוכל עוד..להסתכל לך בעיניים ולאמור לך פעם אחרונה ואמיתית.." אני אוהבת אותך " , ובגלל שאתה לעולם לא תקרא את ה"מכתב" הזה.. אני יכולה להגיד לך..ששיקרתי..ששיקרתי כשעמדתי מולך בפעם האחרונה..ואמרתי לך " אני לא רוצה כלום ממך,אל תנשק אותי,אני נגעלת ממך,תתרחק ממני,אני לא רוצה שום קשר איתך,אני אפילו לא רוצה לנסות להאמין בך,וגם אם הייתי יודעת בוודאות שהפעם,אתה לא משקר,לא הייתי חוזרת להיות איתך,כי זה נגמר,אני כבר לא אוהבת אותך."
***
בוקר-צהריים סגרירי זה היה,האנשים ברחובות היו עטופים בבגדים כבדים וצמריים,והצבע-ערפל. התעוררתי בחוסר חשק,הדבר האחרון שייחלתי לו הוא להתעורר אל המציאות שלי, אל הילדים בבית הספר שנראים לי כ"כ טיפשיים ושטחיים,אל נועה היועצת שלא משה מהרעיון שלה שאני צריכה טיפול מקצועי,אל "אימא שרונה" שמילת הבוקר טוב שלה נשמעת כ"כ לא אמינה ואכפתית,אם רק אלוקים שבשמיים היה יודע כמה שאני רוצה להעלם ובעוד כמה מיליארדי קילומטרים להיות קרובה אליו,וודאי היה שוקל את הישארותי כאן ביבשה,גם ככה אני תופסת פה די והותר מקום עם עודף השומנים המשמעותי אצלי,מרוב מחשבות כמעט ושכחתי שאני צריכה לעצור בבית הקפה ששרונה יושבת בו להביא לה את המפתחות של הבית,מפוזרת ולא אחראית שכמותה.
"שרונה לוי" הייתה היחידה שלא היה ממש אכפת לה ממה שקורה סביבה,אישה שנושקת לגיל 40 ושאף פעם לא היה אכפת לה מכלום,היא ישבה עם חברתה הטובה יעל בבית קפה,ועישנה סיגריה אחרי סיגריה,כאחת שאין לה כלום על הראש,והחיים הם הדבר האחרון שהיא מתכוונת להיאחז בהם.
" אז מה שרונה,דיברת איתו?"אמרה יעל והנמיכה את קולה כמספרת סוד
" תעזבי אותך יעל,הוא רוצה כסף"
"תגידי לו שתשלמי לו בחודש הבא"
"נו מה חשבת,אני אשיג את זה בכול דרך אפשרית,אני חייבת קצת משהו לגוף,"
"אבל היזהרי,מסוכן להסתבך איתו,במיוחד עם כסף,מאיפה תשלמי לו?"
"את לא סומכת עליי?,בשביל מה יש חנויות בעולם הזה?" , אמרה בלחש מסתורי ומלגלג.
" את צוחקת עליי,את פשוט לא נורמאלית"
"אני יודעת,טוב,תשתי את הקפה המהול בקוקאין שלך, ותסתמי קצת את הפה,שיגעת אותי מהבוקר"
" נו,בשביל מה יש חברות?" צחקה.
"אם את חברה,תביאי משהו לעשן".
שרונה בהתה בכל חפץ סתמי ,רק כדי להסיח את דעתה מדיבוריה של חברתה יעל,שצרותיה היו מרכז חייה.מחשבותיה בעיקר התמקמו בחיפוש דרך אחר כסף,היא קמה,עזבה את יעל לנפשה ולייסוריה,נפרדה,ונתנה לרגלייה להוביל אותה. היא חיפשה אחר משהו בעל ערך שתוכל לגנוב ולהרוויח בו את מנת יומה,היא לא ידעה עד מתי המזל ישחק לה,אבל מחשבה זו הייתה מופרכת בעיניה. מה שכן,קרץ לה שעון יוקרתי שהיה על ידה של אישה שראו בה שהיא מהמעמד הגבוה,ובלי הרבה מחשבה כייסה אותה בנאמנות ובמדויקות למקצוע,ותרה אחרי קונה. בעיניי יעקב הצורף,ובעיניי כל גבר,שרונה הייתה אישה נאה במידותיה,גוף חטוב,ארוכת רגליים,פניי מלאך שהסתתרו מאחורי מסיכה של מרירות.הוא היה שמח לראותה שוב ושוב במעונו החבוי במעטה השוק של רמלה,וללא כל עיכובים היה מבצע את מבוקשה.
לא החברות,ולא הקיום,ולא אני שהנני ביתה,היו באמת מעניינים את"שרונה לוי".היא רק הייתה חיה מיום ליום כדי להרוויח באיזה שהוא אופן את מנת הסמים שלה לאותו הרגע.דומה היה ששרונה הזדקקה לסם,כשם שציפור הזדקקה לכנפיה,אני קוראת לה בשמה הפרטי,כי דמות "אם" היא אף פעם לא היוותה,אמא שמוכנה לוותר על ביתה ומשפחתה לטובת מנת סם יומית,בכל מילון ולו המורחב ביותר,לא תהיה האפשרות למצוא את הגדרתה כ- " אמא ". אישה קשת יום שכזאת,לא נראתה מאז הפעם האחרונה שצפיתי בסרט צרפתי טרגי ומשובח,אני,לעומת יעל,לא יכולה לבלות עם שרונה שעות על גבי שעות,אבל כן מסוגלת להבין אותה,יעל בודדה בעולם - כמוני,ללא משפחה אמיתית,ללא תקווה,ומצאה לה נחמה בשרונה,כשם שאני מצאתי נחמה בסיוון,מדהימה כמוה לא אמצא,מתחשבת,מבינה,מוצלחת,אמיתית,משגשגת,יפה, ומרשימה את כל מי שהביט בה ולו לרגע בחצי עפעוף,ממש - בחורה שמצדיקה את הזכות שניתנה לה לחיות.וכעובדה,כמו עכשיו,כמו תמיד היא מצליחה להגיע למחשבותיי כך סתם,מיוחדת ,זוהי המילה הנכונה.ואולי היא גם קינאתי הגדולה ביותר,להיות מוצלחת,יפיפייה,ומרשימה. למרות שבפניי אני לא מוצאת כל פגם,הרי אם היה בהם מום,זוהר אבני לא היה פונה לכיוון שלי אפילו לא סתם זיון מהנה,או לסתם הסחת דעת מתוך שעמום קוטל. הכול בעצם בגללו.. , אני שונאת אותו ! " אני שונאת אותך זוהר אבני,ובאותה מידה עצומה חושקת בך ומאוהבת בכל חלק בך,אם רק ידעת כמה אני מתגעגעת לטעם שפתייך,המזכיר לי טעם יין ישן ומשובח,שאפשר לטעום בו שזמן רב עבר עליו, איך, איך יכולת לנטוש אותי בגלל כמה חתיכות בשר מיותרות,לטובת מישהי עם קצת פחות בשר מזחל קטן וכמעט בלתי נראה.."
כמו שזה נראה,היום הראשון בשבוע לא מזהיר לי,ולעולם שלי במיוחד. ולוודאי , כך ימשיכו שאר ימי חיי, במטרה אחת וברורה,שהיא,לפחות נותנת איזו שהיא אשליה של כיוון,או יעד,-"הגוף שלי שהפך לי למטרד",ובשאר,לא ניחנתי בכזאת אינטליגנציה,כנראה שאצטרך לדבוק בחיי השטחיים כפי שהם עד עכשיו,ואולי בגלגול אחר,אזכה להגשים את החיים באופן אחר.
תמיד נראה לי,שאני זו שצריכה לספוג את מעללי הקרובים אליי על בשרי,הדיכאונות של שרונה,הבעיות בעסק של אבא,ההצלחות של סיוון,והחבר הערבי שלה,שאיתו היא עוד כמה שבועות בורחת לחו"ל מהמשפחה השמרנית שלה,הגעגועים אל זוהר,הרדיפות שלו. כל כמות כדורי האופטלגין שאקח,לא יעלימו את כאבי הראש שנוצרים מעומס מחשבות מתישות.אנחנו בסך הכול אני,שרונה,ואבא, די בכך משפחה כה מצומצמת שלא יהיו בה כמות כזו של בעיות.
בלית ברירה,צעדתי כשרגליי בוגדות בי אל עבר בית הספר,ואחרי שמיציתי שיחה קצרה עם נועה היועצת,הגעתי למסקנה עם עצמי שיום אחד פחות,או יום אחד יותר,בין כותלי בית הספר. לא ממש יורגשו. ובדיוק בדרכי לצאת, פגשתי בסיוון שדי התעלמתי ממנה בתקופה האחרונה,מבטה היה מצוברח משהו,שרק אני שמכירה אותה כפי שאת עצמי,יכולה להבחין בו מבעד למראה הזוהר והאופטימי שלה,"סיוון",קראתי לה, " הכול בסדר?" היא מצידה התחמקה מלכוון את מבטה אליי וענתה בעליזות צבועה " כן,מצוין,איך איתך?,את לא חושבת שנעלמת לי קצת מהאופק?" האמת שהיא צודקת,לא היה לי מה להגיד להגנתי,אז הסכמתי איתה" כן,את צודקת,פשוט היו לי הרבה דברים על הראש,יש לי המון לספר לך,את באה איתי הביתה?"
זמן האיכות עם סיוון הזכיר לי שלא הייתי מספיק קשובה לה,התעסקותי המתמדת בעצמי גרמה לי לשכוח הרבה דברים מסביבי,הבטחתי לעצמי לשנות זאת,לפחות עד מועד טיסתה,וגם להוריד עוד איזה קילו לכבוד המאורע.היא סיפרה לי את כל תכנוניה,ואת מקום שהותם שלה ושל בחיר ליבה, שכבר מוצע ומחכה להם בניו יורק,ראיתי על פנייה אושר גדול,אך הסתתרה בו הרגשה מעט עגומה,חשבתי לעצמי הן אולי היא לא שלמה עם החלטתה,אולי היא לא רוצה לעזוב את משפחתה,את הרגל חייה פה,את הידידים,המכרים,אותי. אך אהבתה הייתה יותר חשובה לה מכל אלה,שכן התכוונה לעזוב את חייה פה, מילדותה,למחוק את זיכרונותיה,לעזוב את משפחתה,ולהחליף כל אלה באהובה,שהאמינה שהוא ימלא את כל החלל הריק שיישאר בה,כשתעזוב.. רציתי לשאול אותה אם תחושתי היא נכונה,אך לא רציתי להעציב אותה,בתוכי ידעתי כבר את תשובתה,כל מה שיכלה לייחל לו הוא לחיות עם אהובה כאן,במקום שנולדה בו.ולפעמים,דברים לא מסתדרים כרצוננו,את זה למדתי על בשרי ועל כתפי העייפה.

**
צעדתי במורדי השביל הצר המרוחק מביתי המוביל אל גן יפיפה ששהותי שם גרמה לי לשכוח מכל בעיות היום יום, ניחוח וצבע הפרחים שיכרו אותי בכל פעם מחדש,וגרמו לתאי הדמיון שלי להיפתח שוב בעוצמות שלא הכרתי,תמיד נהגתי לשבת כאן יחד עם זוהר ולהסתכל על הנוף,ולחלום יחדיו על העתיד שלנו,זה גרם לי לחשוב רק עלינו,והשאר היה נראה כ"כ חסר משמעות וטפל,לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה,הם מילאו אותי באיזה שהוא תקווה ואמונה במה שאני עושה בחיים שלי,והיום,היום אני יושבת כאן לבד,על מה כבר יש לי לחשוב,אני מרגישה ריקה כמו כאילו אין בי כלום,אפילו אני לא שייכת יותר לעצמי,אני שייכת לשגרת החיים האכזרית הזאת. הסלולארי שלי צלצל כמה וכמה פעמים,הצלצול היה נשמע כ"כ רחוק מהבועה הסגורה ששהיתי בה,כך שחשבתי שגם אם אענה,לא יוכלו לשמוע אותי מן הקו השני, החלטתי לחזור הביתה בהרגשה יותר אופטימית,הבנתי שאם אני לא אנצח את עצמי,את הביקורת עליי,את האנשים שלועגים לי,ואת השומן שלי,אף אחד לא יוכל לעשות זאת בשבילי.
לילה טוב זוהר,לילה טוב כולם.


כשהתעוררו הציפורים התעורר איתם מר לוי " אני צריך כוס משקה דחופה" אמר לעצמו...הוא ניגש לשידה הקטנה שלו,שהיה שומר עלייה כמו כספת,והוציא ממנה בקבוק וויסקי משובח,שלף את אחת הכוסות המפוארות,והוסיף לה 2 קוביות קרח שהיו לו לטרחה להביאן מן המטבח,התיישב על הכורסה ופתח את יומו,גאיה המזכירה שלו צלצלה שוב ושוב,אך הוא החליט להגיע לעבודה מאוחר היום,משהו שקורה לו בתקופה האחרונה לעיתים קרובות....




להמשיך?
 


נוסף: December 23rd 2007
מספר: מירי בן שלום
דירוג:
כניסות: 1357
שפה:
  

[ חזור לאינדקס הסיפורים | הוסף תגובה ]


[לחזרה לרשת האהבה לחצו כאן]


שבריר מזוהר,חלק ראשון.
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2007-12-28 23:10:24
הדירוג שלי:


תודה מאמי,
ואני בת 18.

שבריר מזוהר,חלק ראשון.
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2007-12-28 14:23:02
הדירוג שלי:


ואוו
סיפור מדהים, סוחף , ומלא רגשות וריגושים.
אין לי מילים, הכתיבה שלך יוצאת דופן בצורה בולטת לעין.
כמובן תמשיכי מתוקה, יש לך כישרון להפליא.

נ.ב
בת כמה את?


ספירוש =]

שבריר מזוהר,חלק ראשון.
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2007-12-28 04:29:40
הדירוג שלי:


וואיי תודה :)
והאמת שאני לא יודעת את הרמה של זה,לא אוהבת להשוות לדברים אחרים..
אני כותבת כי זה כיף לדמיין לכתוב להיסחףף.
תודה,אני אמשיך..

שבריר מזוהר,חלק ראשון.
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2007-12-26 20:39:23
הדירוג שלי:


ואוווו....
ברוווררררררררררר שלהמשיך!!!
את כותבת מדהים....בהצלחה בהמשך....
ואני מצפה כבר לקרוא את הפרק הבא!!

שבריר מזוהר,חלק ראשון.
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2007-12-26 15:51:43
הדירוג שלי:


ואו
את בטוחה שזה סיפור לרמה של אתר?
זה סיפור לרמה של ספר של רומן..
את מתבטאת בצורה מדהימה תמשיכי עם זה ותצליחי

ספירי (:




 


הכל על ...
אהבה , רגשות , תחושות , פרחים , שוקולדים , מדריכים , טיפים , כתבות , שירים , סיפורים , מכתבים , פתגמים ,הגדרות , הכרויות , פורומים ועוד...
tvcv - rdau, - ,juau, - ahrho -nf,cho - p,dnho - nsrhfho - vfruhu, - purunho - prjho - aueuksho
LOVE , LOVE QUOTES ,LOVE  SONG ,LOVE  STORY  

כל הזכויות שמורות -
LOVE - אתר האהבה הישראלי - פמה לשם 1996-2019


שימו לב : כיוון שהאתר מבוסס תוכן גולשים איננו אחראים על תכנים המפרים זכויות יוצרים ,
במקרה ומצאתם באתר תוכן אשר מפר את זכויות היוצרים שלכם אנא פנו אלינו ואנו נסיר את התוכן אשר מפר זכויות בהקדם האפשרי.

אהבה אתר-הכרויות תפילה בגדי הריון Citral רופא שיניים בחולון הכרויות dating שרת וירטואלי numerology calculator דיאטה דייט לירון

דרופ סטודיו - בנייה ועיצוב אתרים