אהבה - דף ראשי

 

 

 

 

 

 

השקנו גרסה חדשה לאתר האהבה הישראלי!    לכניסה לחצו כאן.

ברודווי. SHOW MUST GO ON..

איזה סרט הכנתי להם. עוד פרק מפיסת יומי הרחב. ימים על גבי ימים וחודשים שנרקמים
אט אט ובזהירות מוחלטת.
היינו הכוכבים. אני הפיה הניצחית. ה"מגשימה האינסופית". והוא הלהטוטן.
"המושך בחוטים"
הרביתי לקרוא לו. תמיד כשצלצל בפעמון משרדי הקטן אי-שם מעבר לקשת בין כוחות אפלוליים
ותמרות עשן לקרני השמש החדים, היו עיניי בוהקות כאופל מושחזת להפליא.
את הכנפיים הסתרתי, הראיות היו מפלילות אותי לצד הלהטוטן המיסתורי.
"מה את לוקחת ת`זמן"
וזוהי פשטות דיבורו. בידיו 2 החישוקיים הקוסמים לו בהופעתו ובידי,
השרביט שבה אטיל עליו לאהוב אותי לנצח. כמה עצב היה ברגע הזה.
הקארמה לא שרקה עוד. למה לי בכלל לכשף אותו? אין סיבה שהוא לא יתאהב בי!
אבל.. מי בכלל חשב על הצדק? הוא מדהים אותי בלהטוטים כה נמוכים לעומת
הצלילות שנתתי בקסם הדימיון למציאות. התנשקנו לשניות אחדות. הוא הרפה.
דחף הצידה וניגב את שפתיו כמו נישק אשת איש. כבודו היה מונח על המאוזניים ואינו נתון
לשיכולים.
אנחנו מעולם אחר. חזר ואמר בצורות מופשטות ולא העיז לגעת בפינה
המחודדת. הבטוחה. היחידה הנכונה.
-האמת-
שלבטח תספק אותי ואותו.
תתארגני. חזר וקרא כאילו לא היה רגע חיבור מעולם.
ההצגה עולה. ותמיד דיבר על ענייני עבודה לחוד. יחסים בנפרד.
"show must go on"
לא רק שזה היה שמה של ההצגה. אלא, השם האמיתי להגדרת החיים שלי בקלילות.
עליתי לגג, התחלתי לשיר כי ידעתי שזה ירגיע. והוא עולה אחריי.. הוא תמיד מנסה להפתיע
ואז הפיה מתעוררת, למרות הלהטוטן הכובש, את המשחק שלו יכולתי לנחש.
ולו במעט, שייתן בי עוצמה וכוח. לא רק כשהוא משכיב אותי ללילה טוב. הוא תמיד גם נוגע
ונשאר קצת יותר. אבל הפעם, החלטתי שאני היא זו שתוותר!
נתנו הצגה טובה. הוא באוויר, על חבל דק. אני על הענן. תמיד מחניק פה למעלה.
וכשהוא שר עשרות פעמים את אותו שיר עולה ומחיאות הכפיים שפותחות את ההצגה שלי.
זוהי ההצגה שלי. החיים שלי. על סט גמור אחד. בסטודיו עץ מקושט.
ואני שוב מתרגשת. נותנת לו לחדור אליי.. בשקט.
תמיד הייתה לי שורה בטקסט שהוא כל-כך שנא. כשנשאל כמה זה אחד ועוד אחד?
התשובה שתיים, הרתיעה אותו למוות. הוא לא יכל להשלים עם זה ששתיים מורכב
משתי יחידות קטנטנות שמשלימות את הסיפרה כמו באהבה. לא הייתה לו האמונה.
זה החלק שאני בוכה ומאוכזבת. רק רוצה לתת לו אהבה וללכת.
רציתי לקבל את הכוח לעזוב למרות ההרגשה. רציתי להרגיש שלו, אבל רגעים כמו אלו
הם רגעי חולשה. קטאסטרופה של התמכרות לאהבה. נדבק ולא יוצא. אהבה חד-צדדית, למעשה.
והנה, משהתחיל תפקידי לרדת מהענן, לפסוע קלות בצעדים בטוחים, לעמוד אל מולו
שרירי להדהים, ופניו כפני מלאך, שפתיו כדובדבנים.. והנה התאמצתי, אספתי כוחות כדי לומר לו
שגם אחרי ההצגה אני מקשיבה לו. אבל הוא נתקע. שלף את המסיכה, הביט בי בתדהמה יתרה
וניצוץ זהר מעיניו ההולכות ונעלמות להן ודמעה קלה שרצה ובנתה לה מקום לעוד אחרות רבות אחריה.
"מה את עושה"?
לחש לי בשקט. זו לא השורה שלך.. הקהל מסתכל.
לא מעניין אותי. צעקתי לעבר האולם. ההד היבהב וייבש את פניו שסמקו עד לאותו רגע.
האורות על הקהל, סימלו מבטים. הם נידהמו ואהבו. כתבו בעיתון על "הסוף המרשים". התרגשתי,
לא אוכל להגיד שלא. הנה נפתחתי. הייתי לרגע בזווית לבו.
הוילון האדום יורד לו, ואיתו גם דמעותיי. שהולכות להן בעצב וזועקות "עד מתי?" זה כואב.
זה כאב לשנינו. כל אחד מכיוון אחר. הסרט האישי שלי, קיבל שותפות עם אחר.
ישבנו בחדרי הסמוך לשלו, מורידה את האיפור שמסתיר את הקמטים שספגו הדמעות בתוכם
והמכשולים הזהירים.
חייבים לכתוב סוף חדש. מי אוהב סוף תמים? צעק, והשפיל ודרך. שכח אותי לשניה.
איך הרבצתי הופעה על הבמה המזוייפת. השחור העמיד במים, גם הוא מיהר ללכת.
למחרת, האולם היה מלא. זה התחיל כשאין יודע ועכשיו, זוהי מעבר לכותרת משנה.
כבשנו בכל המסלולים. הקהל אהב את הסוף התמים. אך הוא בעודו ישן ומממורמר..
אני מתקפלת. לא כי קר. הברודווי הפרטי שלי.. שנהיה לאכזר, אהוב על כולם
ושנוא עלינו. הוא עם השורות והמשחקים שלו. ואני, עם עלי שלכת. לא כישפתי אותו
נתתי לזה זמן. הכרטיסים אזלו ואיתם, הלך וגבר הבלאגן. הוא לא היה מרוצה מהתסריט.
לא הייתי בשבילו השראה לפיה. אלא לנדבקת. מציקה.
והוא היה בשבילי למושך בחוטים. האחד המיוחד. שתמיד הניע אותי כקצב לבו.
פעם ביחד, פעם לבד. לפעמים מהר ולפעמים, כך-כך לאט.
זה תמיד שרף יותר וההצגה עלתה והצליחה. אבל איך שהמסך יורד,
הוא למיטה נודד ואני, לרקיע. אף-אחד לא יודע, שהקסם לא נשאר לנצח.
אפשר להעמיד פנים. שנינו שחקנים. הסוף התמים היה תחילת מחשבותיי..
הלהטוטן עצר את שעון החול ופיזר את האפלה. הוא היה בטוח בעצמו, מיהר מהופעה להופעה.
עם בוא הוילון האדום, אמר.. אני להטוטן, רק על הבמה.
הוא לעולם לא יידע, שהייתי פיה אמיתית שויתרה על הכנפיים.
די לה באהבה. אבל אהבה בשניים. וככל שהלכו ואזלו הכרטיסים
כך היינו יותר אמיתיים. כשאני משחקת, הוא נטרף.
כשאני מתאמצת, הוא נשאב.
"show must go on"
"show must go on"
תיקתקתי בלבי.
"show must go on"
זה לא ניצחי.


נוסף: February 14th 2008
מספר: נטליה
דירוג:
כניסות: 738
שפה:
  

[ חזור לאינדקס הסיפורים | הוסף תגובה ]


[לחזרה לרשת האהבה לחצו כאן]


ברודווי. SHOW MUST GO ON..
אושר לפרסום על ידי אנונימי ביום 2008-02-28 17:45:24
הדירוג שלי:


Show must go on.. אין מה לעשות - לא משנה מה. הוא מכאיב, את סובלת - הבמה זה הלב שלך שלך הקהל זה המחשבות שלך. ההצגה חייבת להימשך, גם את - תמשיכי, הוא המושך בחוטים? תקרעי אותך, אל תתני לו, את לא בובה.




 


הכל על ...
אהבה , רגשות , תחושות , פרחים , שוקולדים , מדריכים , טיפים , כתבות , שירים , סיפורים , מכתבים , פתגמים ,הגדרות , הכרויות , פורומים ועוד...
tvcv - rdau, - ,juau, - ahrho -nf,cho - p,dnho - nsrhfho - vfruhu, - purunho - prjho - aueuksho
LOVE , LOVE QUOTES ,LOVE  SONG ,LOVE  STORY  

כל הזכויות שמורות -
LOVE - אתר האהבה הישראלי - פמה לשם 1996-2019


שימו לב : כיוון שהאתר מבוסס תוכן גולשים איננו אחראים על תכנים המפרים זכויות יוצרים ,
במקרה ומצאתם באתר תוכן אשר מפר את זכויות היוצרים שלכם אנא פנו אלינו ואנו נסיר את התוכן אשר מפר זכויות בהקדם האפשרי.

אהבה אתר-הכרויות תפילה בגדי הריון Citral רופא שיניים בחולון הכרויות dating שרת וירטואלי numerology calculator דיאטה דייט לירון

דרופ סטודיו - בנייה ועיצוב אתרים