רגעים של חושך...

 הרגע הזה שאת שוכבת לך במיטה והמחשבות מתחילות לעלות להם..למה הם ולא אני?! למה הם זוכים לזה ולא אני?!  

למה לי זה לא מגיע?! למה ?!!?!?!?

למה רק לי זה כל כך כואב, נצבט שוב..הרגע הזה של האכזבה,שהלב שוב נפגע ונסגר מאחוריי מיליון חומות ומחפש לו שוב את השקט..והקול הזה שבראש אומר לך ״אמרתי לך״ לעומת הלב שנותן לך לזרום ולהרגיש ואז מקבל את הבום הכי גדול.

נמאס לי כבר ליפול כל פעם מחדש ואז שוב לנסות לאסוף את השברים,אך אף פעם זה לא מצליח לא משנה כמה אתגבר כל פעם מחדש ,זה כבר מאבד את הטעם,הריח לאהבה.

עם הזמן זה כבר נשכח,איך זה להיות נאהב,איך זה להיות המון בשביל סתם מישהו שהוא בשבילך כל העולם.

איך זה לקום כל בוקר עם חיוך מטופש כזה על הפנים,איך זה להרגיש את הפרפרים בבטן אחרי כל הודעה או שיחה ממנו.

ועוד אבן ועוד אבן נבנית אחת על השנייה מסביב ללב.

הכאב כבר לא חולף שמגיע מישהו אחר אלא החששות,הפחד להיפגע שוב.

הכר כבר אינו יכול לספוג עוד דמעה,ספוג כבר עד 0 מקום..ומפה נוצרה רק ההבטחה.

לא לבכות יותר,להיות קרה לעולם,ככה אף אחד לא ייתקרב יותר ואשמור על הלב הכי טוב.

אבל בלילות לפעמים זה מכה בך הכי חזק שאפשר..הגשם יורד,מטפטף לו וכך יורדות להן פתאום הדמעות לבד..לילות יכולתי להישבע שכמות הגשם שירדה אלה הדמעות שלי.

ואז הגוף נחלש לו,נרדם וכל בוקר מנסה להתאושש,להראות לעולם חיוך ולתת להם לחשוב שהכל בסדר.

אבל בפנים הכל בוער,נשרף לו לאט לאט.

מחכה לרגע האושר שלי,זאת התפילה שלי כל יום שאני פוקחת עיניים ופשוט מחכה...