המשורר שהפך את היין לתפילה
שמס אל-דין מוחמד חאפז שירזי (1315–1390 לערך), הידוע בכינויו חאפז — כלומר, מי ששומר את הקוראן בעל פה — נחשב למשורר הגדול ביותר בתולדות השירה הפרסית. את שיריו, המכונים "גזלים" (שירי אהבה), קוראים בפרס עד היום בכל חגיגה, בכל לילה של שמחה, ואפילו בשעת צער.אך מעבר לפשט השירי, שירתו של חאפז נושאת רבדים מיסטיים עמוקים. כשחאפז כותב על יין, הוא מדבר על השכרון האלוהי. כשהוא כותב על הנאהב, הוא מתאר את הקדוש ברוך הוא. כשהוא כותב על מסבאה, הוא מתאר את בית המדרש הרוחני שבו הנשמה פוגשת את בוראה.
רבדי האהבה בשירת חאפז
במסורת הסופית, שממנה שאב חאפז את השראתו העמוקה, האהבה מחולקת לרבדים. הרובד הראשון הוא האהבה האנושית — אהבת איש ואישה, חבר וחבר. אך רובד זה הוא רק שער, מבוא לאהבה העמוקה יותר.
הרובד השני הוא אהבת היופי האלוהי המשתקף בעולם. הסופים מלמדים שכל יופי ארצי הוא ניצוץ מן היופי הנצחי, וכל אהבה אנושית היא הד לאהבה הקוסמית. הרובד השלישי — העליון — הוא מצב של פנאא, כלומר התבטלות מוחלטת באלוהים. זהו המצב שבו האוהב והנאהב הופכים לאחד, שבו נמחקים כל הגבולות.חאפז כתב על כך שהאוהב חייב לוותר על עצמו כדי למצוא את האהוב — רעיון שמהדהד במסורות מיסטיות רבות
הקשר המפתיע לקבלה היהודית
הקורא המכיר את ספרות הקבלה יזהה מיד קווי דמיון מרהיבים. בזוהר הקדוש, נאמר שהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל הם כחתן וכלה, וכל מהות הבריאה היא סיפור אהבה קוסמי.
בקבלה: האין-סוף מתגלה דרך עשר ספירות — שלבי התגלות של האהבה האלוהית בסופיזם: האלוהות מתגלה דרך מקאמאת — תחנות רוחניות של עליית הנשמה
- בשניהם: המטרה הסופית היא דבקות — התמזגות עם האלוהי
גם רבי יהודה הלוי, שחי בספרד המוסלמית והכיר את השירה הסופית מקרוב, כתב שירים שמשלבים אהבת אלוהים עם דימויים ארוטיים בצורה שמזכירה מאוד את חאפז. שירו הנודע "יה, אנה אמצאך" הוא צעקת געגועים שמהדהדת את אותו חיפוש מיסטי אחר הנאהב האלוהי.
היין כמטפורה: בין חאפז לקידוש
אחד המוטיבים המרכזיים בשירת חאפז הוא היין. ביין רואה חאפז סמל להשכרון הרוחני, לאיבוד השליטה העצמית שמאפשר פתיחות לאלוהי.
גם במסורת היהודית, ליין מקום מיוחד. הקידוש נעשה על היין. ברית הנישואין נחתמת על כוס יין. ובגמרא נאמר: "נכנס יין — יצא סוד" (סנהדרין לח, א). היין מסיר את המסכות, חושף את האמת הפנימית, מאפשר לנשמה להיחשף.
ההקבלה עמוקה מכפי שנדמה. בליל הסדר, אנו שותים ארבע כוסות יין — כנגד ארבע לשונות של גאולה. כל כוס מייצגת שלב נוסף בעליית הנשמה מעבדות לחירות, מפירוד לדבקות. זהו בדיוק מסע האוהב שמתאר חאפז — מן הפירוד אל האיחוד, מן הגלות אל הגאולה.מעבר לדת: האהבה כשפה אוניברסלית
חאפז חי בתקופה שבה יהודים, מוסלמים וזורואסטרים חיו זה לצד זה בשיראז. שיריו חוצים גבולות דתיים, ואכן — יהודי פרס אהבו את חאפז וראו בשירתו ביטוי לרעיונות שמוכרים להם ממסורתם שלהם.
במסורות הסופיות והקבליות כאחד, האהבה היא הכוח שמאחד את מה שנראה נפרד — ובכך מגלה את האחדות הנסתרת
חאפז לימד שהאהבה אינה שייכת לדת אחת או לעם אחד. היא שפה שקודמת לכל שפה, כוח שקודם לכל כוח. מנקודת מבט יהודית, ניתן לומר שחאפז גילה בדרכו את מה שכבר נאמר בשיר השירים: האהבה עזה כמוות, רשפיה רשפי אש — שלהבתיה.
המורשת החיה
היום, כשאנו קוראים את חאפז, אנו מגלים שהגבולות בין המסורות המיסטיות דקים יותר ממה שנדמה. הקבלן והסופי מדברים באותה שפה של געגוע, של צמא, של חיפוש אחר האהוב שמתחבא מאחורי מסך המציאות.
לימוד שירת חאפז מעשיר את ההבנה שלנו גם של טקסטים יהודיים. כשנקרא את שיר השירים לאחר שקראנו את חאפז, נשמע בו צלילים חדשים. האהבה, בסופו של דבר, היא השפה שבה האלוהים מדבר אל האדם — ושפה זו אינה מכירה גבולות של זמן, מקום או דת.
