ראדהה וקרישנה: האהבה שמחברת שמיים וארץ

האל שניגן בחליל והרועה שאהבה אותו

בכל תולדות הדת והמיתולוגיה, אין אולי סיפור אהבה שמגלם בצורה כה חזקה את הקשר בין האלוהי לאנושי כמו סיפורם של ראדהה וקרישנה. קרישנה, שנחשב באמונה ההינדית לאוואטרה (גילום) של האל וישנו, נולד כרועה פשוט בכפר ורינדאוון. שם, בין שדות ירוקים ויערות קדושים, הוא פגש את ראדהה — רועת פרות צעירה שאהבתה אליו הפכה לסמל העליון של הדבקות האלוהית.

סיפורם נפרש בטקסטים סנסקריטיים רבים, ובראשם "גיתה גובינדה" של ג'ידייבה (המאה ה-12), יצירה שירית מדהימה שמתארת את משחק האהבה בין השניים — געגועים, פרידה, קנאה, ואיחוד מחדש.

האהבה כדרך רוחנית

במסורת הבהקטי (מסירות), אהבת ראדהה לקרישנה מייצגת את הדרך העליונה להגיע לאלוהים. לא דרך ידע פילוסופי (ג'נאנה), לא דרך מעשים טקסיים (קרמה), אלא דרך אהבה טהורה ובלתי-מותנית.

ראדהה אינה אוהבת את קרישנה כי הוא אל — היא אוהבת אותו כי לא יכולה שלא לאהוב. זוהי אהבה שקודמת להיגיון, שעוברת את כל הגבולות החברתיים (ראדהה, על פי חלק מהמסורות, הייתה נשואה לאחר), ושמוכנה לסבול כל כאב.

במסורת הבהקטי, ראדהה מייצגת את הנשמה האנושית בשיא כמיהתה לאלוהים — מצב שכל אדם יכול להגיע אליו

מנקודת מבט יהודית, הקבלה מיידית עולה: שיר השירים. גם שם, הרעיה מחפשת את דודה ברחובות העיר, מתגעגעת, סובלת מפרידה, ולבסוף מתאחדת עמו. חז"ל פירשו את שיר השירים כאלגוריה ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל — בדיוק כפי שהמסורת ההינדית רואה בראדהה וקרישנה אלגוריה ליחסי הנשמה והאלוהי.

הריקוד הקוסמי: ראסה לילה

זהו רעיון תיאולוגי עמוק: האל זמין לכל אחד באופן מלא ואישי. אין תחרות על אהבת האלוהים — היא אינסופית.

בקבלה: הקב"ה מאיר לכל נשמה באופן אישי דרך ספירת תפארת — שהיא לב הספירות בהינדואיזם: קרישנה נמצא בלב כל יצור ("אני השוכן בלב כל היצורים" — בהגוואד גיתה)

• בשניהם: האהבה האלוהית היא אישית ואינסופית בו-זמנית

מעבר למיניות: הקדושה שבגוף

אחד ההיבטים שמפריעים לחלק מהקוראים המודרניים הוא המרכיב הארוטי בסיפורי ראדהה וקרישנה. אך המסורת ההינדית מבהירה: אין כאן פורנוגרפיה — יש כאן הקדשה של הגוף. האהבה הפיזית בין ראדהה לקרישנה מסמלת את האיחוד המוחלט בין הנשמה לאלוהים.

גם ביהדות, הגוף אינו אויב הרוח. הרמב"ן כותב בפירושו לתורה שהקשר הפיזי בין איש ואישה הוא "קדוש וטהור" כשהוא נעשה בקדושה. ובזוהר, היחוד בין איש ואישה בליל שבת נחשב לפעולה מיסטית שמשפיעה על העולמות העליונים.

"ביום שנברא אדם הראשון, נבראה עמו דמות פרצופו של הקב"ה" — מדרש רבה

הקבלה מלמדת שבני אדם נבראו בצלם אלוהים, ושהאיחוד ביניהם משקף את האיחוד הקוסמי. זהו רעיון שמהדהד עמוקות במסורת ראדהה-קרישנה.

הכאב כחלק מהאהבה

מרכיב מרכזי בסיפור ראדהה וקרישנה הוא הפרידה. קרישנה עוזב את ורינדאוון ואינו חוזר. ראדהה נשארת, מתגעגעת, סובלת. אך המסורת מלמדת שדווקא "וירהה" — הכאב של הפרידה — הוא צורת האהבה העמוקה ביותר.

כשהנאהב נוכח, האהבה מעורבת בהנאה. כשהנאהב נעדר, האהבה מזוככת — נשאר רק הגעגוע הטהור, ללא שום הנאה עצמית.

גם יהודה הלוי ידע על כך כשכתב את שיריו על הגעגוע לציון. הוא מעולם לא הגיע לירושלים (על פי המסורת, נהרג בשעריה), אך הגעגוע עצמו היה קדוש — אולי קדוש יותר מההגעה עצמה.

המסר לעולם המודרני

סיפור ראדהה וקרישנה מלמד אותנו שאהבה אמיתית אינה בעלות. קרישנה אינו שייך לראדהה, וראדהה אינה שייכת לקרישנה. הם שייכים זה לזה בצורה שחוצה כל מושג של רכוש.

במונחים יהודיים, זהו ההבדל בין "יש לי" לבין "אני שייך ל-". כדברי שיר השירים: "אני לדודי ודודי לי" — לא "דודי שלי", אלא "אני שייכת לו." האהבה, כשהיא אמיתית, היא מסירות מוחלטת — ובכך, פרדוקסלית, היא גם חירות מוחלטת.