השכינה — כשהאלוהות אוהבת
בכל הספרות הדתית העולמית, מעט רעיונות מהפכניים כמו מושג השכינה בקבלה היהודית. שכינה — מלשון "שכן", לשכון, לשהות — מתארת את הנוכחות האלוהית בעולם. אך בקבלה, השכינה אינה רק "נוכחות" סתמית; היא הפן הנשי של האלוהות, היא האם הקוסמית, היא בת הזוג של הקדוש ברוך הוא. ומעל הכל — היא הפן של האלוהות שמביע אהבה.
מקורות הרעיון: מן התלמוד אל הזוהר
המושג "שכינה" מופיע כבר בתלמוד ובמדרש, אך שם הוא עדיין מופשט יחסית — ביטוי לנוכחות האל. חז"ל אמרו "כל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם" — ובכך ביטאו את הרעיון שהאלוהות אינה נשארת במרום כאשר עמה סובל, אלא יורדת עמו לגלות.
הזוהר לקח רעיון זה והפך אותו למשהו חדש לחלוטין. בזוהר, השכינה היא ספירת המלכות — הספירה העשירית והאחרונה בעץ הספירות, ש"מקבלת" את האור מכל הספירות שמעליה ומעבירה אותו לעולם. היא מתוארת כ"מטרוניתא" — המלכה, וכ"כלה" — בת הזוג של הקדוש ברוך הוא. היחסים בין הקדוש ברוך הוא (ספירת תפארת) לשכינה (ספירת מלכות) הם יחסי אהבה בכל מובן המילה — כמיהה, השתוקקות, איחוד, ולעיתים גם פרידה ואבל.
"בשעתא דקודשא בריך הוא אסתכל בשכינתא, כל עלמא אתברך" — כאשר הקדוש ברוך הוא מביט בשכינה, כל העולם מתברך.
גלות השכינה: סיפור אהבה טראגי
אחד הנושאים המרכזיים בזוהר הוא גלות השכינה. עם חורבן בית המקדש, נפרדה השכינה מהקדוש ברוך הוא ויצאה לגלות עם ישראל. פרידה זו מתוארת בשפה של שבר לב — אהבה שנקרעה בכוח. הזוהר מתאר כיצד השכינה בוכה על ילדיה הגולים, וכיצד הקדוש ברוך הוא כואב את הפרידה ממנה.
גלות השכינה אינה רק משל תיאולוגי — היא הסבר לסבל שבעולם. כאשר הממד הנשי-האוהב של האלוהות מנותק מהממד הזכרי, העולם מאבד את שלמותו. אלימות, שנאה, ניכור — כולם תוצאות של הפרידה הקוסמית הזו. תיקון העולם, לפי הזוהר, הוא בעצם איחוד מחודש של בני הזוג האלוהיים.
רעיון זה נתן משמעות עמוקה לחיי היום-יום של המקובלים. כל מצווה שאדם מקיים, כל מעשה טוב, כל רגע של אהבה בין בני אדם — הכל מסייע לאיחוד השכינה עם הקדוש ברוך הוא. הנוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שנאמר לפני מצוות רבות, מבטא את הכוונה הזו: אני עושה את המעשה הזה כדי לאחד את הזכר והנקבה בעולמות העליונים.
הנשיות האלוהית: מהפכה שקטה
הכרה בממד נשי של האלוהות היא מהפכה תיאולוגית שקטה שהתרחשה בתוך היהדות. בעוד שהמונותאיזם הקלאסי הדגיש את אחדות האל ונמנע מכל ריבוי, הקבלה הצליחה להכניס דינמיקה פנימית לאלוהות בלי לפגוע באחדות. האל הוא אחד, אך בתוך האחדות יש יחסי אהבה — יש זכר ונקבה, יש נותן ומקבל, יש כמיהה ואיחוד.
השכינה כפן נשי של האלוהות מעניקה מקום של כבוד לעיקרון הנשי בכל המציאות. רבי משה קורדוברו כתב ב"אור יקר" שהמלכות — השכינה — היא "אם כל חי" ברמה הקוסמית. היא המקור של כל קבלה, כל הכלה, כל הקשבה. בעולם שבו הנשיות מזוהה לעיתים עם חולשה, הקבלה טוענת שדווקא היכולת לקבל, להכיל ולהקשיב היא כוח אלוהי.
השפעת רעיון זה על מעמד האישה ביהדות היא נושא מורכב. מצד אחד, הקבלה העלתה את ערכו של הנשי; מצד שני, היא שימרה הבחנות מסורתיות. אך עצם ההכרה שהאלוהות כוללת ממד נשי היא צעד משמעותי שממשיך להשפיע על המחשבה היהודית.
קבלת שבת: פגישת אהבה שבועית
"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה" — הפיוט המפורסם של רבי שלמה אלקבץ מצפת, שנכתב במאה השש-עשרה, הוא ביטוי מובהק לתפיסה הקבלית של השכינה. השבת היא ה"כלה", והקהילה יוצאת לקראתה כחתן היוצא לקבל את פני כלתו.המנהג שנהגו מקובלי צפת — לצאת בערב שבת לשדות מחוץ לעיר, לבושים בלבן, ולשיר "לכה דודי" — הוא טקס אהבה במלוא מובן המילה. הקהילה כולה משתתפת ב"חתונה" שבועית שבה השכינה מתאחדת עם הקדוש ברוך הוא, והעולם כולו מקבל שפע חדש של אהבה וברכה.
מנהג זה מגלם את המסר העמוק ביותר של הקבלה בנושא האהבה: האהבה אינה עניין פרטי של שני אנשים — היא אירוע קהילתי, קוסמי, אלוהי. כאשר קהילה שלמה חוגגת את בוא השבת כבוא כלה, היא מעידה שהאהבה היא הכוח שמחזיק את העולם.
השכינה כמורה לאהבה אנושית
מה אפשר ללמוד מן השכינה על אהבה אנושית? הקבלה מציעה מספר שיעורים. ראשית, אהבה אמיתית דורשת נוכחות — כשם שהשכינה שוכנת, כך על האוהב להיות נוכח, לא רק פיזית אלא נפשית. שנית, אהבה כוללת סבל — השכינה סובלת בגלות עם ישראל, ואהבה אמיתית משמעה נכונות לשאת בכאב יחד. שלישית, אהבה היא כוח של קבלה — היכולת לקבל את האחר כמות שהוא, בלי לנסות לשנות אותו, היא ביטוי של הממד הנשי-האלוהי.
השכינה מלמדת שהאהבה אינה שליטה, אינה כיבוש, אינה כוח — האהבה היא הנוכחות השקטה שמאירה את החושך, האם שמלווה את ילדיה גם כאשר הם הולכים לאיבוד, האור שממשיך לזרוח גם בגלות החשוכה ביותר.
