סיגורד ובריינהילד — אהבה שנשברה על צוקי הגורל
סיפורם של סיגורד (Sigurðr) ובריינהילד (Brynhildr) הוא אחד מסיפורי האהבה הטרגיים ביותר במיתולוגיה הנורדית. גיבור ללא מורא וולקירייה עזת רוח שנקשרו באהבה עמוקה — אך נפרדו בידי תרמית, כישוף ולחצים משפחתיים. סיפור זה, המסופר בוולסונגה סאגה ובהאדה הפואטית, משלב ממדים מיתיים עם דרמה אנושית עמוקה.
הגיבור וההתעוררות: מפגש על ההר
סיגורד, שהרג את הדרקון פאפניר וטבל בדמו שהעניק לו עור בלתי חדיר, עלה להר גבוה שם מצא דמות ישנה מוקפת בטבעת אש. הייתה זו בריינהילד — ולקירייה (בתולת קרב) שאודין, אבי האלים, הרדים אותה בעונש על שנתנה ניצחון ללוחם שלא נועד לנצח. רק גיבור שאינו מכיר פחד יוכל לחצות את האש ולהעיר אותה.
סיגורד חצה את הלהבות, הסיר את שריונה, והיא התעוררה. בין השניים נוצר קשר מיידי — אהבה שנולדה מתוך מעשה גבורה ומתוך הכרה הדדית בגדולה. בריינהילד לימדה את סיגורד חוכמת רונות ועצות חיים, והשניים נשבעו אמונים זה לזה.
"אין תחת השמש גבר שאהב כמוני" — בריינהילד בהאדה הפואטית, ביטוי לאהבה מוחלטת שאינה מכירה פשרות.
התרמית: משקה השכחה
הטרגדיה מתחילה כשסיגורד מגיע לחצר גיוקי, מלך הבורגונדים. אם המלך, גרימהילד — מכשפה ערמומית — רצתה שסיגורד יישא את בתה גודרון. היא הכינה משקה שכחה שמחק מזיכרונו של סיגורד את כל מה שקשור לבריינהילד. סיגורד שכח את אהבתו ונשא את גודרון.
לא רק זאת — סיגורד סייע לגונאר, אחי גודרון, לכבוש את בריינהילד עצמה לאישה. בזכות יכולת שינוי צורה, סיגורד חצה שוב את טבעת האש בדמותו של גונאר, ובריינהילד — שלא ידעה על התרמית — הסכימה להינשא ל"גיבור" שחצה את הלהבות.
המוטיב של משקה השכחה מעלה שאלה עמוקה: האם אהבה שנשכחת היא אהבה שאבדה? או שהיא ממשיכה לפעום מתחת לפני השטח?ההתגלות והמוות: אהבה שאינה מוותרת
האמת נחשפה כשגודרון, בריב עם בריינהילד, גילתה שסיגורד — ולא גונאר — הוא שחצה את האש. בריינהילד הבינה שרומתה, ושהאיש שאהבה באמת נישא לאחרת. הכאב הפך לזעם, והזעם — לנקמה.
בריינהילד שכנעה את גונאר להרוג את סיגורד. סיגורד נרצח במיטתו — לפי גרסה אחת, או ביער — לפי גרסה אחרת. כשבריינהילד שמעה על מותו, היא דקרה את עצמה בחרב וביקשה שיניחו אותה על אותו משטח הקבורה עם סיגורד, חרב חשופה ביניהם — כפי שהייתה בלילה שבו חצה את האש בדמות גונאר.
מבט יהודי: אהבה, בחירה ואחריות
מנקודת מבט יהודית, סיפור סיגורד ובריינהילד מציג עולם ללא בחירה חופשית אמיתית. סיגורד לא בחר לשכוח — הוא הוכשף. בריינהילד לא בחרה בגונאר — היא רומתה. אף אחד מהדמויות אינו באמת אחראי למה שקורה, ובכל זאת — כולם סובלים.
זה מנוגד לתפיסה היהודית שבה בחירה היא יסוד האהבה. "ובחרת בחיים" — הציווי המקראי מניח שלאדם יש את היכולת לבחור. אהבה שנכפית בכישוף, שנמחקת במשקה — אינה אהבה אמיתית בעיני המסורת היהודית. הרמב"ם הדגיש שהבחירה החופשית היא עמוד התווך של כל המוסר — וממילא, של כל אהבה אמיתית.
הסיפור המקראי של יעקב, רחל ולאה מציע מקבילה מעניינת: גם כאן יש תרמית (לבן מחליף את רחל בלאה), גם כאן יש אהבה ראשונית שנפגעת. אך ההבדל מהותי — יעקב בוחר להמשיך לאהוב את רחל ולעבוד שבע שנים נוספות. הוא אינו שבוי בגורל; הוא פועל מתוך רצון.
המורשת: מוואגנר ועד ימינו
סיפור סיגורד ובריינהילד הפך לבסיס ל"טבעת הניבלונגים" של ריכרד וואגנר — מחזור האופרות המפורסם. וואגנר ראה בסיפור ביטוי לרעיונות של גאולה דרך אהבה ומוות — רעיון שנשא צליל נוצרי אך שורשיו פגאניים.
מנקודת מבט יהודית, הלקח שונה: אהבה אמיתית דורשת אמת. כשהיסוד הוא תרמית — כמשקה השכחה, כהתחזות — הכל מתמוטט. המסורת היהודית מלמדת שאהבה צריכה להיבנות על אמת, כבוד הדדי ובחירה חופשית. "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" — ורק על אמת אפשר לבנות אהבה שתעמוד.
