אלת האהבה והרועה
בפנתיאון הסומרי, אינאנה (שנקראה מאוחר יותר אישתר בבבלית) הייתה אלת האהבה, המלחמה, הפוריות והמין. היא הייתה דמות סותרת ומורכבת -- עדינה ואכזרית, אוהבת ונוקמת, נאמנה ובוגדנית. לצידה עמד דומוזי (תמוז בעברית) -- אל הרועים, שייצג את החיים, הצמיחה ומחזור העונות.
סיפור האהבה שלהם הוא אחד המיתוסים העשירים והמורכבים ביותר של העולם העתיק. הוא כולל חיזור, נישואין, בגידה, מוות וקימה -- כל מרכיבי הדרמה האנושית, מוגדלים לממדים אלוהיים.
במסורת היהודית, שמו של דומוזי-תמוז נשתמר בשם החודש "תמוז" בלוח העברי. הנביא יחזקאל (ח, יד) מתאר נשים יושבות בפתח בית המקדש ו"מבכות את התמוז" -- עדות לכך שהפולחן חדר גם לירושלים, ונחשב לתועבה בעיני הנבואה.
החיזור: מי יזכה בלב אינאנה?
אחד השירים הסומריים המוקדמים מתאר תחרות בין שני מחזרים על לב אינאנה: אנקימדו האיכר ודומוזי הרועה. אינאנה מהססת -- אמה ממליצה על האיכר, שמציע חיטה ושעורה, אך לבה נוטה אל הרועה, שמציע חלב, צמר וגבינה.
התחרות בין איכר לרועה מזכירה בצורה בולטת את סיפור קין והבל (בראשית ד). גם שם, איכר ורועה מתחרים -- אם כי במקרה המקראי, התחרות היא על חסד ה' ולא על לב אישה. והתוצאה, כידוע, טראגית לאין ערוך.
בסופו של דבר, אינאנה בוחרת בדומוזי. בחירת הלב מנצחת את השיקולים הפרקטיים -- מוטיב שחוזר בסיפורי אהבה לאורך כל ההיסטוריה. גם רחל אמנו נבחרה על ידי יעקב "כי אהב את רחל" (בראשית כט, יח), למרות שלאה הייתה הבכורה.
הירידה לשאול: מוות למען אהבה
המיתוס המרכזי בסיפור אינאנה הוא ירידתה לעולם השפל (כּוּר) -- ממלכת המתים שנשלטת על ידי אחותה ארשקיגל. אינאנה יורדת דרך שבעה שערים, ובכל שער נדרשת להסיר פריט לבוש או תכשיט אחד, עד שהיא מגיעה עירומה ומשוללת כוח.
ארשקיגל מטילה עליה את עין המוות, ואינאנה הופכת לגופה תלויה על מסמר. שלושה ימים ושלושה לילות היא מתה. לבסוף, שני שליחים שנשלחו על ידי האל אנקי מצליחים להחיות אותה -- אך בתנאי אחד: מישהו אחר צריך לתפוס את מקומה בשאול.
אינאנה חוזרת לעולם העליון מלווה בשדים שדורשים תחליף. היא עוברת מעיר לעיר ורואה את חבריה ומשרתיה באבל עליה -- ואינה מוסרת אותם. אך כשהיא מגיעה לאורוכ ורואה את דומוזי יושב על כיסאה, לבוש בגדי מלכות, ללא כל סימן של אבל -- היא מצביעה עליו בזעם ומוסרת אותו לשדים.
הבגידה והעונש
רגע זה הוא מהרגעים הדרמטיים ביותר בספרות העתיקה. האהבה הופכת לכעס, הנאמנות לנקמה. דומוזי לא התאבל על אינאנה, ולכן -- בעיניה -- הוא ראוי לרדת לשאול.
אך הסיפור אינו נגמר בנקמה. גשתיאנה, אחותו של דומוזי, מציעה לתפוס את מקומו. בסופו של דבר נקבע פשרה: דומוזי ישהה חצי שנה בעולם השפל (חורף) ואחותו תחליף אותו בחצי השנה השנייה (קיץ). כך מסביר המיתוס את מחזור העונות -- הקיץ הוא כשדומוזי חוזר לאינאנה, והחורף הוא כשהוא בשאול.
בתורה, מחזור העונות מוסבר אחרת: "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב). אין צורך במיתוס אלילי כדי להסביר את הטבע -- הוא תוצאה של הבטחה אלוקית.
המקבילה לרחל: אהבה, אובדן ותקומה
יש מקבילה מעניינת ומפתיעה בין סיפור אינאנה-דומוזי לבין דמותה של רחל אמנו במסורת היהודית. רחל, כמו אינאנה, היא דמות של אהבה שנקשרת למוות ולבכי.
הנביא ירמיהו (לא, טו) מתאר: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". רחל, שמתה בדרך ונקברה לבדה, ממשיכה לבכות על ילדיה הגולים. כמו אינאנה, היא אישה שאהבתה חוצה את גבולות המוות.
אך בעוד שאינאנה היא דמות נוקמנית שמוסרת את אהובה למוות, רחל היא דמות של חסד ורחמים. היא מבכה את ילדיה ומבקשת עליהם רחמים. הקדוש ברוך הוא עונה לה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא, טז-יז). האהבה של רחל מביאה גאולה, לא נקמה.
הבכי על תמוז: בין סומר לירושלים
כאמור, יחזקאל מתאר נשים מבכות את תמוז בפתח בית המקדש. טקס זה היה חלק מפולחן שנתי שבו בכו על מותו של דומוזי-תמוז וחגגו את חזרתו. יחזקאל רואה בכך "תועבה" -- לא בגלל הבכי על אהבה, אלא בגלל שהפולחן מיוחס לאל זר בתוך בית ה'.
המסר ברור: אין בעיה עם הרגש עצמו, אלא עם הכיוון שלו. אהבה ובכי הם רגשות אנושיים לגיטימיים ואף קדושים. אך הם צריכים להיות מכוונים נכון -- לא לאלילים, אלא לקדוש ברוך הוא ולבני אדם.
זה עשוי להסביר מדוע חז"ל קבעו את צום שבעה עשר בתמוז דווקא בחודש זה. מה שהיה חודש של אבל אלילי הפך לחודש של אבל לאומי יהודי -- אבל על חורבן הבית, על הגלות, על ריחוק השכינה.
האהבה כמחזור
אחד הרעיונות העמוקים ביותר בסיפור אינאנה ודומוזי הוא שהאהבה אינה קו ישר אלא מעגל. יש התעלות ונפילה, מפגש ופרידה, מוות וחיים. דומוזי יורד ועולה, יורד ועולה -- בתנועה מחזורית שלעולם אינה נגמרת.
במסורת היהודית, יש תפיסה דומה אך עם כיוון שונה. "שבע ייפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). גם בזוגיות יש ירידות ועליות, משברים ותיקונים. אך בניגוד למיתוס הסומרי שבו המחזור הוא נצחי וחסר תקווה, במסורת היהודית יש כיוון -- יש תקומה, יש גאולה, יש תיקון עולם.
מה נשאר מאגדת האהבה?
סיפור אינאנה ודומוזי הוא יותר מאגדה עתיקה. הוא מראה לנו שכבר לפני ארבעת אלפים שנה, בני אדם הבינו את מורכבות האהבה: שהיא יכולה להיות גם הכוח המיטיב ביותר וגם הכוח ההרסני ביותר, שהיא קשורה למוות ולחיים, שהיא דורשת נאמנות ויכולה להרוס כשהנאמנות נשברת.
המסורת היהודית לקחה את האינטואיציות העמוקות האלה ונתנה להן מסגרת של קדושה ומשמעות. האהבה אינה כוח עיוור ומחזורי -- היא כוח שמכוון למטרה, שבונה עולם, שמקרב גאולה. וזה, אולי, ההבדל בין מיתוס לתורה: המיתוס מתאר את האהבה כגורל, התורה מתארת אותה כבחירה.
