אינני יודע מדוע אני כותב לך עכשיו בכלל. קראתי מכתבים של נשים מוכות, בנים אבודים, אנשים מיואשים, ואני ? אני בסך הכל ילד מאוהב שמסרב לוותר עלייך וממשיך להאמין שיהיה טוב.
כל מה שהיה ועודנו ביננו, נחרט אצלי בזיכרון. וכמו בספר, אני מדפדף בזיכרונות ומעלה אותך מול עיניי שוב ושוב.
הפעם הראשונה שראיתי אותך. הפעם הראשונה שאחזתי בידך. הפעם הראשונה שאהבתי אותך. הכל קורם עור וגידים. חוזר אליי ממש כמו אז. אני חי את האהבה הזאת שלי יום ולילה. ואין באופק שום מפלט.
לא קל לי. אף פעם לא היה קל לאהוב. אבל עכשיו, כשאני מכיר אותך כל- כך טוב, אני יודע כמה האהבה שלי נכונה, אמיתית וכנה. הביטי בי – אני שהייתי סמל לאי סדר, לאימפולסיביות, לסערות, לא מדבר על בריחה או על תשוקה. לפתע אני הוא זה שמחפש פינה קטנה, שקטה, ששם אוכל להיות אתך, לאהוב אותך לעד. ואת, השלמה והטהורה, רק מביטה בי בעינייך היפות כל- כך ולא אומרת דבר. לא אומרת דבר כי את אמיתית מכדי להשלות אותי, ורכה מכדי להנחית עליי מכה. כל- כך הרבה פעמים רציתי לאחוז בך. לקחת את ידך ולומר לך: "ילדה יפה שלי, אני אוהב אותך!" אבל משהו בי מפחד כי אולי תלכי ממני. לא אוכל להתגבר עוד. אז במקום זה אני כותב לך. אני כותב לך מכתבים שאת לא כאן, כדי לקרוא. כותב לך שירים שאת לא כאן כדי לשמוע. כותב לך אהבה כי את לא כאן. אולי אם היית אומרת לי שאת שונאת אותי, הייתי מתעשת ומתייאש.
אולי אם היית אומרת לי שאת אוהבת אותי, הייתי מחייך מאושר. אבל אנחנו תקועים על צומת דרכים, ואין שום שלט שידריך אותנו לכיוון הנכון. את יודעת שאני שלך. את אוהבת את הדרך שבה אני אוהב אותך. אבל בזה זה מסתיים. את אוהבת ממני שיר ותו לא. גם שיר דועך עם הזמן.
ומי יודע את נפשו של ילד מאוהב? כולם רק מביטים בי מהצד, ולא יודעים מה לומר. רואים איך האהבה הזו שלי אוכלת אותי מבפנים ואיך אני דועך אתה באיטיות. האור בעיניי כבה, כי את כיבית את הנר היחיד שבער לכבוד שנינו. המנגינה בגופי שקטה כי את זרקת את הכינור שלנו בפינת החדר. לא נותר לי אלא להתייאש, אבל גם את זה אני לא יודע לעשות.
"אל תכעס", ביקשת ממני, ואני לא יכול לסרב לבקשה שלך. אז אני מסתגר עמוק יותר בתוך עצמי. עמוק עמוק עד שאתבע.
ויש לי רק מפלט אחד ויחיד, מפלט בדמות הכתיבה. אז אני שוב ושוב כותב לך, ומספר לך כמה את חסרה לי, וכמה אני אוהב אותך. מקדיש לך עוד שיר, מנגן את האהבה שלי בפסנתר לכבודך, וכל- כך כואב לי לכתוב לך אהבה במילים. כי הן לעולם לא תוכלנה לתאר את האהבה שלי אליך בצורה אמיתית.
ועכשיו כשהמילים נערמות ומסתדרות לשיר אחד ארוך של אהבה אלייך, אני יכול רק לצטט שיר ששנינו אהבנו מן הסתם, ששלמה ארצי שר פעם: "מה הן המילים אם לא השתיקה…" ואנחנו שותקים. את ואני. כבר זמן רב כל- כך שאני לא יכול שלא לזעוק. האם אזכה בך פעם? האם תאהבי אותי יום אחד?
נכון שיפה!!!!!????? אני מזה אהבתי!!!
אממ קראתי את זה במדור מסויים..
