אז ככה, הכל התחיל בכיתה ז' (היום אני ביא') ובו במקום התאהבתי באהבת האמת הראשונה שלי ממבט ראשון, מאז עברו הרבה שנים שבהם לא עשיתי שומדבר למרות הפצרות מכל מיני אנשים שהיו מעורים בחיי במהלך השנים,למרות שאהבתי אותה מאז שהכרתי אותה לא יצרתי איתה קשר-ללא מתווכים, של שיחה רצינית אפילו, הפעם הכי קרובה שהייתה לי לקשר איתה הייתה כאשר הייתי איתה בשיעור פרטי במתמטיקה מטעם הבצפר וחשבתי שהנה ההזדמנות שלי להיות קרוב אליה, אבל כנראה שלא הייתי מוכן לקשר איתה ולא דיברנו על מה שאני מרגיש הרגשתי וארגיש אליה, בזמנו גם לא יכולתי לדבר אלי בגלוי מפני שבתקופה זו עדיין לא היו לי ידידות אפילו, מאז היו לי כמה ידידות ואפילו כמה נסיונות שהיו יכולים להגמר באהבה (לא אהבה אמיתית), אבל אני תמיד חושב לעצמי שאם אני אהיה בקשר עם מישהי אחרת ולא עם יעל זה אני ארגיש כאילו אני איתה בתור אהבת כיסוי כדי לשכוח מי' ,כשאני לידה אני פשוט משתתק, בכלל אני לא יכול ליצור קשר עם אף אחד כשאני בסביבה שלה (אני לא מצליח לדבר אפילו עם ידידה שלה שבחופש היינו ידידים ברמה של קצת יותר משלום-שלום.)
דבר שגרם לי להאמין עוד יותר באהבה שלי אליה היה כשהייתי באמצע התקף של מאניה-דפרסיה ועשיתי המון שטויות, אני זוכר שאפילו עשיתי דברים כדי להיות איתה בקשר, גם דברתי עם חברה שלה כדי שתגיד לה מה אני מרגיש (הפעם היחידה שעשיתי משהו כדי להראות לה את הרגשות שלי), אבל חברה שלה (שאיתה יצרתי קשר באיסי כדי שתגיד לה מה אני מרגיש-הייתי כאילו מסומם) מסרה לי שהיא אוהבת מישהו אחר, אני זוכר שאפילו אז עשיתי הכל עם כבוד אליה ולא הפצתי את אהבתי אליה בפומבי מתוך רצון לא לפגוע בה בשום דרך.
עכשיו נשארו לי כנראה שנתיים להיות איתה בקשר מינימלי, הזמן האפשרי שבו אני יכול להתקרב אליה הוא בהפסקה או בשעות שאחרי בית הספר, ההתלבטות שעומדת לפני היא האם להניח לאהבה שלי אליה ולחפש קשר עם בחורה אחרת (דבר יותר קל אבל מאוד עצוב) או להתחבר אליה באיזושהי דרך (שיכולה להוביל לאושר אבל קשה לי להאמין שזה ייצא לפועל)?




