וואי מאמי זה הסיפור הכי מרגש שאי פעם קראתי הוא כזה מושלםםםםםםםםםםםםםםםם..
ואני מזה מצטערת שהוא אמיתי.. אבל זה אמיתי כאילו החיים שלך? או של מישהי שאת מכירה??..
שוב אני מצטערת כל-כך!! אם את צריכה משהו אני פה בשבילך!!
ותמשיכי מהררררררררר.. דחוףףףףףףףףףףףףףףףףף..
יאאאאאאא זה כזה עצווובבבבב.. אני בוכההה...
לא בכיתי פה משום סיפוורר.. זה כזה עצווובב..
אני משתתפת בצערךך מאמיי.. זה בטח נורא קשה...
שימי המששך.. סיפור מהממם...
אני מצטערת בשבילך שזה אמיתי...
בבקשה שימי המשך
מאמי הסיפור פשוט מושלם אין לי מילים בכלל........
תמשיכייייי
יווו איזה צמרמורתתתתתתתתתתתתתתתתתת
מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
הסיפור עליך????????????
מאמי ?? ..
מה עם המשך?? ..
😊 😊 ..
..
מה עם המשך?]=
תמשיכי [=
אוהבת אותך..חן.
וואי איזה עצובייייייי...=[
המשךךךךך!!!
למה את נוטשת אותנו?!
שימי המשך!!!!!
נשמותת שליי המון המון תודה על התגובות.. וכן, הסיפור הוא אמיתי!!
המשך!
קולי רעד. "קרה משהו לאימא?" "מאמי.. אימא שלך מתה.. היא מתה.."
"מ..ה?" לחשתי בולעת את רוקי. "מה?..." "כן.." אבא השפיל את ראשו. "לאאאאאאאאא.." פרצתי בבכי רועם. "לאאאאאאאא" דמעות נטפו מפניי כמו מפל. "היא לא מתה... היא לא מתה.. היא לא.. היא לא.." ברחתי לחדר. "היא לא מתה.." לחשתי לעצמי. "צליל?" אבא ניסה לפתוח את הדלת, אבל נעלתי אותה. "עזוב אותי מפגר!!!!" צרחתי. "צליל.. אני מצטער.. צליל, בואי צאי לסלון.. חייבים לדבר.. בואי.." פתחתי את הדלת מנגבת דימעה. "מה?! מה יש לך להגיד לי?! מה!?????" "זה לטובה את יודעת.." "מה יכול להיות לטובה במוות?!" "היא סבלה מאוד.. אז עכשיו, היא הפסיקה לסבול.. זה לטובה, תאמיני לי.. היא נחה, היא שם למעלה שומרת עליך כמו מלאך, מלאך השומר שלך!" "אני לא רוצה שהיא תהיה למעלה... אני רוצה שהיא תהיה כאן לידי.. בבקשהה.." "אין מה לעשות.. צריך להמשיך בחיים חמודה.. למרות שזה כואב.." "כן.." אמרתי ונכנסתי בחזרה לחדר. ובכיתי בכיתי כל כך, אפילו שאבא וסבתא שלי חשבו שנרגעתי.. אז כל פעם שהרגשתי דחף לבכות, רצתי לחדר, או לשירותים, ופשוט הוצאתי את כל הכאב העמוק שהיה בי..
כעבור שבוע
"הייי ברוכה השבה!" אמרה תמי, כשבאתי לבית ספר אחרי שבוע שלא הלכתי. לא הסתכלתי עליה אפילו, המשכתי להתקדם לעבר הבניין בצעדים כבדים. עדין זכרתי, איך היא השפילה אותי, בחיים לא אשכח לה את זה. "צליל?" היא השיגה אותי ונעמדה מולי. "מה?!" "אמרתי לה בקרירות. "ממ.. שמעי.. אממ.. שמעתי על מה שקרה.. ו.. אני מצטערת.. באמת.." אמרה והשפילה את ראשו. "תודה.." אמרתי ושוב המשכתי ללכת. "רגע.." היא תפסה בידי. "רציתי להתנצל גם.. על מה שקרה, נו את יודעת.." "זה בסדר.. אני כבר רגילה ליחס כזה.." אמרתי והלכתי ממנה. כעבור כמה שניות הסתובבתי והבחנתי שהיא עדין מסתכלת עליי. "מה היא רוצה ממני?!" חשבתי.
כל אותו היום הייתי צריכה רק לשמוע תנחומים שהמון אנשים. אוף, הם לא מבינים שאני לא זקוקה לרחמים שלהם? שאני לא זקוקה למילים האלה: אני מצטער/ת. אני זקוקה לחברים, זקוקה לאוזן קשבת ולכתף לבכות עליה, זקוקה לאהבה, נמאס לי להיות לבד.
השנה הזאת עברה מהר יותר ממה שציפיתי. התחלתי להתרגל לחיות בלי אימא.למרות שעדין היו לי רגעים שבהם לא יכולתי לשלוט על הדחף לבכות, אבל לא הראיתי את זה לאף אחד.
הנה תחילת כיתה ז', תמיד בכל תחילת שנה, מצטרפים תלמידים חדשים. חשבתי אולי הפעם אני אמצא איזה חברה טובה ולא אהיה בדד. וכך היה.
"תלמידים יקרים, הרשו לי להציג- זאת איילת, חברתכם החדשה לכיתה. אנא שתפו אותה, ותגרמו לה להרגיש שייכת. התבוננתי באיילת. וואו, ילדה כל כך יפה עוד לא ראיתי. שיער גלי ארוךך שטני, עיניים דבש גדולות, חיוך של מלאך. הבחנתי במבטים של כל הבנים בכיתה. אבל משהו גרם לי לרצות להיות חברה שלה. הייתה לי הרגשה שאנחנו יכולות להיות חברות טובות.
הצעתי לה לשבת לידי, והיא ישבה בחיוך. בהפסקה דיברתי איתה, הצעתי לה לעשות הכרות עם הבית ספר, והיא הסכימה ברצון.
אני הייתי כבר בת 13, והיא הייתה בת 12. למרות שהיא נראתה יותר גדולה לגילה, כזאת מפותחת.
התחברתי אליה, כמו שלא התחברתי לאף אחת בחיים. נהיינו חברות הכי טובות. טיילנו יחד בכל ההפסקות. ואחה"צ. סיפרנו הכל אחת לשנייה. אבל בעצם לא ידעתי מי היא באמת..
וואי.. עצוב ביותר.. =(
ו.. בת כמה את עכשיו..? 😮
ויאללה.. המשך.. 😢
^ עכשיו אני בת 19...
ואני אמשיך עוד מעט... תגיבו נשמות.. מואאה!! 😊
יוווו איזה סיפור עצוב =\
תמשיכי מאמי..
אבל הפעם תמישיכי לא לנטוש =]
אוהבת המון,
חן.
