10 המכות תשס"ה

"החדר של אביב נשאר כמו שהיה"


"לא פינינו דבר, אפילו את הדגים באקווריום שלו אנחנו ממשיכים לגדל. יש עוד תקווה שאולי, מי יודע? אבל כשמשה, חברו הטוב, נפל, כל מה שהצלחתי להדחיק צץ מחדש". אמו של סרן אביב חקאני ז"ל, שנפל בפיצוץ הנגמ"ש ברפיח, מספרת על המכה שלה: השכול
עדנה חקאני

הנקישה בדלת בשעה 22:20 ביום רביעי, ה-12 במאי בשנה שעברה, לא הפתיעה אותי. חיכיתי לה. ידענו שהתפוצץ נגמ"ש ליד רפיח ויש פצועים. וידענו שהכלים של אביב שם. יום קודם לכן התפוצץ נגמ"ש בשכונת זייתון בעזה, כך שכבר הבנו בדיוק מה המשמעות של פיצוץ כזה. שלחתי את אחותי למנחת של "סורוקה", היא ראתה את הפצועים מגיעים. אביב לא היה ביניהם. ואז באה הנקישה בדלת, והודיעו שהוא נעדר.
ארבעה ימים הם חיפשו אותו. מדינה שלמה התבוננה בלב שבור בחיילים שסרקו את החול בידיים חשופות, ואנחנו נקרענו בחוסר ודאות נורא ואיום. עדיין היה שביב של תקווה. אולי הוא פצוע וטרם מצאו אותו, אמרנו לעצמנו. ביום שישי בחצות התבשרנו שמצאו חלקים מגופתו של אביב. במוצאי שבת זה נגמר: הרב הצבאי הראשי, ישראל וייס, הודיע לנו רשמית. ביום ראשון הבאנו את הילד למנוחת עולמים.
מאז, הכאב והשכול לא מרפים לרגע. ההתמודדות הזאת מעסיקה אותי, אותנו, בכל דקה. את החדר של אביב השארנו כפי שהיה. הבת החיילת חזרה הביתה והיא גרה שם עכשיו, אבל לא פינינו דבר. אנחנו לא מסוגלים. אפילו את הדגים שלו באקווריום השארנו ואנחנו ממשיכים לגדל אותם. זו הדרך שלנו להתמודד. אנחנו יודעים שהוא לא יחזור, אבל יש כאילו איזו תקווה שאולי, מי יודע? אולי זו הדרך שלנו להדחיק את הכאב. הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם לכאוב. עד יומי האחרון, עד שאעצום את העיניים, זה יכאב.
אבל מוכרחים להתקדם. אני באמת מאמינה שבמותם, הם ציוו לנו את החיים. הם סיכנו את חייהם בשביל החיים שלנו, כדי שאנו נוכל לשבת כאן בבטחה. שילמנו מחיר יקר כדי שזה יקרה, והחיים צריכים להיות נורמליים, עד כמה שאפשר. בפסיכולוגים אני בינתיים לא מאמינה, אבל אני הולכת למרפא סיני. אחרי החג גם תיפתח קבוצת תמיכה באשדוד. אני מאמינה בלדבר על הרגשות ולהקשיב. אביב היה טיפוס שתרם המון לחברה, אז אנחנו עוסקים בזה, במקום רק לשבת ולחשוב כל הזמן, ולהיות בדיכאון. לכל אחד יש כאב משלו ודרך משלו להתמודד איתו, אין רצפט אחד, זאת המשמעות של שכול.
החברים והמפקדים באים לבקר, שומרים על קשר. כמעט שנה חלפה, שנה לא קלה ועמוסה באירועים. כמעט פעמיים בחודש היה לנו אירוע שקשור לזכרו של אביב: קבוצה בצופים שקרויה על שמו; קבוצת הכדורסל בית"ר אביב אשדוד; פעילויות וימי ספורט מיוחדים; אזכרה מרגשת מאוד במלאות 11 חודש שעשינו עם זכאי, כוכבי, המח"ט והרב וייס; צל"ש שקיבלנו מאלוף הפיקוד בשם הבן; מישהו לקח כספים שאספנו עבור החיילים, והעניין טופל במשטרה; סיפור המנהרות שלא נגמר, עוד ועוד פצועים; המח"ט פינקי זוארץ שנפגע , ונסעתי לסעוד אותו; ובעיקר - נפילתו של משה טרנטו , חברו הטוב של בני, שהחליף אותו כקצין המנהרות באוגדה.
משה ואביב התגייסו באותו יום, ב-12 במארס 2000. יחד עשו טירונות וקורס מ"כים, ואז התפצלו. כשאביב נהרג, מושיקו, שהיה גם תלמיד שלי, הודיע לי שהחליט לקחת את התפקיד שלו. אני לא יודעת אפילו אם התייעץ עם הוריו, הוא פשוט בא והודיע לי. ניסיתי לשכנע אותו בכל דרך לוותר, אבל הבנתי שהוא נחוש למלא את התפקיד, ושאי אפשר להניא אותו מכך. זו היתה הרגשה מאוד מעורבת. ידעתי שזה מסוכן מאוד, אך מצד שני, הרגשתי שזה לא סתם למלא עוד תפקיד, אלא כבוד גדול עבורו להיכנס לנעליים של אביב ולהמשיך במה שחברו החל. אז מי אני שאמנע זאת ממנו? כשהוא נפל, ב-29 בנובמבר, כל מה שהצלחתי להדחיק צץ מחדש. ההלוויה הייתה שידור חוזר מצמרר: אותו מקום, אותו קהל, אותם הספדים, אותם חברים, אותם חיילים. זה החזיר אותנו אחורנית.
בדיוק בערב יום הזיכרון יחול יום השנה הראשון לנפילת אביבי שלנו. ביום הקשה הזה נקיים טקס בבית-הספר צפרירים, בו אני עובדת ובו למדו אביב ומשה. אחר כך נלך לבית העלמין. אבל קודם כל, צריך לעבור את הפסח. בדרך כלל אני מתחילה בהכנות כבר בפורים, הפעם לא יכולתי. אולי ניסע להיות עם החיילים ברפיח, כמו שעשינו בראש השנה, כשלא הצלחנו למצוא את עצמנו. יש בזה קצת נחמה, לתת חום ותחושת משפחה לחיילים שנשארו בחג, ובעיקר, להיות במקום שאביב כל כך אהב.

הביא לכתב: שמוליק חדד
מקור:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074798,00.html