חזרתי אחרי הרבה זמן שלא הייתי!

שלום לכולםם!!!!
וואוו ממש התגעגעתי לפורום הזההה!!
הרבה השתנה מאז ש"הלכתי"....זאת לא שהייתה לי כל כך ברירה, המחשב שלי קצת דפוק 😊
אבל תודה לאל עכשיו הוא עובד נפלא! 😂
שלא תחשבו ששכחתי - עקבתי אחרי הכל ואחרי כולם!!
הסיפורים פה מציפים את הפורום וזה ממש משמח אותי!!! 😁
אז ככה:
לכל אלה הותיקים חח ולכל החדשים (שמתי לב שיש הרבה כאלה) אני מעיין!
בת 14 וחצי, תמונה כרגע אין ואממ....זהו.....
אז לכל מי שמעוניין כתבתי משהו קצר, שישאיר סימן בלב, לי הוא השאיר.....
למי שיש כוח לקרוא - תגיבו! אני גם מקבלת ביקורת!! אוהבת אותכם המון המוןןןן!! מואההההה

אמרו לי פעם, שאנשים נכנסים לחיינו במטרה מסוימת, לעזור לנו, לשנות אותנו.
ולפעמים, כשהם סיימו את תפקידם, הם עוזבים אותנו....אבל אתה, אתה לא סיימת את התפקיד שלך פה!! לא היית צריך לעזוב אותי כך....לא הייתי אמורה להישאר לבד...בלעדיך.....למה?!?!??!

*****

אני זוכרת את אותו היום שראיתי אותך לראשונה...מעולם לא חשבתי שכך זה יהיה, כך זה ייגמר...
בדרך לבית הספר, בטעות נתקלתי בך, בלי כוונה....
אני עוד זוכרת את אותו הרגע שבו ביקשת סליחה, ביקשת לפצות אותי, "אולי בשתייה בבית הקפה הקרוב?" שאלת אותי....ואני הסכמתי...הייתי מהופנטת, הבטתי לעינייך העמוקות, לפעמים אני יכולה שוב להיזכר בהן, איך הייתי שוקעת בהן ברגעי עצב וכאב....
בבית הקפה כל כך נהניתי, אינני יכולה לעלות בזיכרוני זמן שבו צחקתי כל כך הרבה.... מאז אותו היום הכרנו יותר, התקרבנו. היית בשבילי, אפשר להגיד, החבר הכי טוב, הכל ידעת עלי. עזרת לי ברגעים הכי קשים, "אל תבכי יפה שלי, אף אחד לא שווה את הדמעות שלך....באמת" היית אומר לי כל פעם כשהייתי צריכה...ידעת מתי להיות לצידי.....והתאהבתי......
אהבתי אותך כמו את החיים שלי, אהבה כל כך גדולה, עמוקה, אמיתית, אהבה בשתיקה...
ואני שוב זוכרת, את אותו היום הארור שהרס אותי, שבר אותי לרסיסים, מעולם לא העלתי על דעתי שכך תיעלם לי פתאום.... "אני הולך לים אני יחזור בערב, אל תדאגי לי" אמרת לי ונשקת לי במצח, כמו אח גדול.... "ותבוא אלי כשתחזור?" שאלתי... "כמובן" אמרת בחיוך גדול ויצאת מהחדר....
אני שוב רואה את אותן הדמעות שעמדו בעיניי כולם, כשסיפרו לי...הדמעות נזהרו שלא לפרוץ החוצה במהירות, נזהרתי שלא לבכות...הרי, ממך למדתי שאף אחד לא שווה את דמעותיי, אבל אתה היית שווה אותן, ותישאר תמיד!!
אני שוב זוכרת את הבכי, הצרחות האיומות, לא יכולתי יותר....נשברתי......
לא היה לי את הכוח לקום, להתחיל את היום מחדש, הכוח הלך כשהלכת אתה.... כולם שאלו איך אני, אם אני מסתדרת...ובלי קול כמעט "יהיה בסדר" לחשתי.... אבל אף אחד לא ידע מה היה בחדרי, רק שם הרשתי לעצמי לפרוק את הכל, את הכאב, הצער, האהבה שלי אליך...
אז החלטתי ללכת לביתך.....אני אחסוך בתיאורים שלא יוסיפו הרבה. הרי, מי יבין אותי בכל מקרה....
עליתי לחדרך ונשכבתי במיטתך....והדמעות זלגו להן מעצמן, חיבקתי את החולצה שלך, החולצה האהובה עלי ביותר.....תמיד אהבתי שלבשת אותה....היה עליה עדיין את הריח שלך.....וחיבקתי אותה חזק....
המשכתי להסתובב בחדר, ללא מטרה, ופתחתי את המגירה ההיא...מעולם לא הרשת לי לפתוח אותה.... "רק אם משהו יקרה את תפתחי אותה...בסדר?" אמרת לי כמה ימים לפני האסון.....ורק עכשיו נזכרתי.....פתחתי את המגירה, דף גדול, המילים מעט מחוקות, כנראה מדמעות שנשפכו עליהן...ובגדול 3 מילים, 3 מילים שיכלו לשנות את הכל......"אני אוהב אותך".....
עברה שנה בדיוק מאז האסון....שנה למותך.....ואני מסתובבת פה בבית הקברות מניחה אבנים על קברים כה רבים שמוכרים לי כאן.....מגיעה לקבר שלך ומביטה על המציבה, מונחת שם יפה מתמיד, זורחת....והכל פורח פה...מסביב.....שקט, אך לא שקט מפחיד, שקט טוב....הפעם, אני לא בוכה, כי אני יודעת....אתה לא תחזור, אתה כבר פה....בלב שלי...ותמיד תישאר....

*****

אמרו לי פעם, שאנשים נכנסים לחיינו במטרה מסוימת, לעזור לנו, לשנות אותנו.
ולפעמים, כשהם סיימו את תפקידם, הם עוזבים אותנו....וכעת אני מבינה, אתה את תפקידך סיימת, ואותי עזבת.... ומה נותר עוד לומר מלבד – תודה....