העובדה כי מועצת הנגידים של הוועדה לאנרגיה גרעינית התכנסה ביום שני 13.6 בווינה, ובחרה פה אחד את ד"ר מוחמד אל-ברדעי לתקופת כהונה חמישית בתפקיד יו"ר הוועדה, תוך תמיכה נדירה במועמדות גם מצד ארצות הברית וגם מצד איראן, מצביעה לא על תחילת השגת הבנה בנושא הגרעיני האיראני בין וושינגטון וטהרן, אלא על כך שממשל ג'ורג' בוש החליט לנטוש את המאבק נגד התוכנית הגרעינית האיראנית, ומה שחמור יותר, להשאיר את ישראל להתמודד לבדה עם האיום הגרעיני האיראני.
במלים אחרות, אם לא תתרחש התפתחות דרמטית, כמו התקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראנים, תוך שנה עד שנתיים, כלומר בסוף 2006 או תחילת 2007 , תהיה ברשות איראן פצצה או כמה פצצות גרעיניות.
כיצד ומתי התרחש המהפך בעמדה האמריקנית, וכיצד קרה שהממשל שמנהל מלחמת חורמה באל-ברדעי כבר ארבע שנים מאז 2002 (פרשת הנשק העיראקי להשמדה המונית) ורואה בו את האיש שדוחף יותר מכל גורם בינלאומי אחר לכך שלאיראן תהיה יכולת גרעינית צבאית, מוכן לפתע לתמוך בו?
מי שמזדמן בימים אלה לוושינגטון מרגיש אצל ראשי והאסטרטגים של ממשל ג'ורג' בוש מה שאפשר לכנות 'פסימיות זהירה'.
בעוד שבסוף תקופת הכהונה הראשונה של הממשל, בחודשים האחרונים של 2004, דובר כי בתקופת הממשל השנייה, כלומר עד סוף 2008, יגיעו המטרות המדיניות והצבאיות שלו לידי הבשלה, הרי שכיום מדברים בממשל על כך שהנושאים הכבדים, כלומר, המלחמה באל-קעידה, המלחמה בעיראק, הפצצות הגרעיניות של צפון קוריאה ואיראן, הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית וחתימת חוזה שלום בין ישראל והפלסטינים, לא ייפתרו כבר בתקופת כהונתו השנייה של בוש, ויעברו לטיפולו, ואולי יזכו גם למדיניות שונה, של מי שייכנס בינואר 2009 לבית הלבן.
לכן ראשי הממשל, סגן הנשיא דיק צ'ייני, שר ההגנה דונלד רמספלד, שר החוץ קונדוליסה רייס וראש המועצה הלאומית לביטחון סטיפן האדלי, החלו לנהל מדיניות שתמציתה הוא שימור ההישגים שהושגו עד עכשיו, ומציאת פתרונות ביניים ארוכי טווח שישמרו את המצב בשטח עד לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר 2008.
מצב כזה יאפשר לנשיא ג'ורג' בוש ולאנשי ממשלו לפרוש כאשר דעת הקהל זוכרת את הישגיהם ומצפה לנשיא החדש לייצב אותם To solidify it.
מדיניות זו איננה מתגבשת בחלל ריק, אלא בתקופה שבה מהעבר השני של האוקיינוס האטלנטי באירופה, לא רק שרוב המשטרים עליהם סמך הממשל בעיצוב צעדיו העתידיים הולכים ונחלשים, אלא שרובם, חוץ מאשר צרפת, קיבלו כבר החלטה לנטוש את המאבק בתוכנית הגרעינית האיראנית עוד בתחילת מאי השנה.
בראש ובראשונה ממשלו של טוני בלייר בלונדון, אשר ספג מכה אישית קשה בבחירות הכלליות שנערכו בתחילת מאי בבריטניה, וספק רב באם הוא יצליח להחזיק מעמד תקופת כהונה שלמה נוספת. בלייר הוא היום גם בין המדינאים הבריטים היחידים אשר עדיין מגינים על שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ממשל בוש בנושא האיראני. המקורות בוושינגטון ובטהרן של תיקדבקה מוסרים כי שר החוץ הבריטי, ג'ק סטראו, המנהל את המשא ומתן הגרעיני עם טהרן, מוכן כבר כמה שבועות לצאת לטהרן ולהודיע לאיראנים כי ללונדון ולאירופה אין יותר התנגדות לתוכניתם הגרעינית. הדבר היחיד המונע ממנו לבצע זאת הוא התנגדותו של טוני בלייר.
אותו מצב קיים בממשלו של הקנצלר גרהארד שרדר בגרמניה, הנמצא בתהליך של התמוטטות, והעומד בפני בחירות כלליות חדשות בסוף השנה. שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, מוכן לצאת לטהרן בעקבותיו של ג'ק סטראו.
ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלסקוני, איבד את היציבות הפוליטית שלו, ואילו שלטונו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ספג בתחילת החודש את המפלה בדבר החוקה האירופאית. כל האירועים אלה הביאו בעקבותיהם גם את היחלשותו של האיחוד האירופאי.
לכן העבודה הרבה והמאומצת שהנשיא בוש ושרת החוץ קונדוליסה רייס השקיעו בשנה האחרונה בחידוש ובנייה מחדש של מערכת היחסים עם אירופה, שניזוקה קשה עקב הפלישה והמלחמה בעיראק, ירדה ברובה לטמיון.
למרבה הפרדוקס, הגורם הרציני האירופאי היחיד - מלבד טוני בלייר המוכן לשתף פעולה עם וושינגטון בנושא התוכנית הגרעינית האיראנית, או סיום המהלכים המדיניים והצבאיים בלבנון ונגד סוריה - הוא דווקא ממשלו של הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק. אולם בוושינגטון יודעים כי נכונות צרפתית זו איננה יכולה ליצור חזית בינלאומית אחידה אשר תאפשר להביא את הנושא למועצת הביטחון לשם הטלת סנקציות כלכליות על איראן אשר ירתיעו אותה מהמשך ביצוע התוכנית הגרעינית.
גם אם היתה חזית כזאת, הסיכויים להטלת סנקציות על איראן הולכים ופוחתים בגלל עמדותיהן המתואמות של רוסיה וסין.
המתיחות שמעמיקה, לפעמים עד סף של מלחמה קרה, בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, והבית הלבן, ומעורבות מוסקבה בבניית התוכנית הגרעינית האיראנית ואספקת דלק גרעיני ומידע טכנולוגי לאיראנים, מחזקים את האפשרות כי הרוסים יטילו וטו במועצת הביטחון על כל צעד עונשין כלפי איראן.
אותם הדברים אמורים לגבי בייג'ין. הקשרים הכלכליים המעמיקים בין סין לאיראן והעובדה כי איראן הופכת להיות אחת מספקיות הנפט החשובות של סין במפרץ, וכן ההתנגדות הסינית העקרונית לכל צעד של הטלת סנקציות מצד מועצת הביטחון, הופכות את הבאת הנושא האיראני למועצת הביטחון לצעד לא מעשי.
האיראנים כבר חשים ומבינים כי הם זכו בניצחון גדול מאוד מבחינתם במאבק על הנשק הגרעיני, וכי כבר עתה הם לפחות בטוחים בדבר אחד: יש להם עוד שנה וחצי עד שנתיים לסיים את בניית הפצצה הגרעינית שלהם, בלא הפרעה.
למצב שבו ארצות הברית כבר מטילה סנקציות צבאיות על ישראל (קיראו את המאמר הנמצא בעמוד החדשות 'וושינגטון הניפה את שוט הסנקציות הצבאיות-ביטחוניות על אריאל שרון', מ-5 ביוני) נוספה עכשיו הסתלקותה ה'שקטה' של וושינגטון מהמערכה נגד איראן.
בכך התמוטט עוד אחד מהנדבכים האסטרטגיים שעליהם בנה ראש הממשלה, אריאל שרון, את מדיניותו.
