קסאמים הם חפצים מעופפים שאינם מהווים איום

יום אחד בלבד לאחר שביום רביעי 1.6, אמר הרמטכ"ל היוצא רא"ל (במיל.) משה בוגי יעלון, כי אנו צפויים למתקפת טרור חדשה שבמהלכה המצב בכפר סבא ובירושלים יהיה דומה למצב בשדרות, כלומר שעל בירת ועריה המרכזיות של מדינת ישראל יירו טילי קסאם, כפי שתיקדבקה כבר מתריע חודשים רבים, באה התשובה המוחצת מצדו של ראש הממשלה אריאל שרון. בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל-אביב, אמר היועץ המדיני לראש הממשלה, עו"ד דב וייסגלס, כי "טילי הקסאם הם חפצים מעופפים שאינם מהווים איום לאומי". משפט זה, שלא רק מתמצת את חילוקי הדעות הקיימים בין ראש הממשלה והצמרת הביטחונית והמודיעינית של המדינה, אלא גם תפיסתו הביטחונית של אריאל שרון מאז נכנס לתפקידו כראש ממשלה, יירשם בתולדות עם ישראל ומלחמותיו כמשפט התבוסתני ביותר שהושמע אי פעם על ידי מנהיג ישראלי כלשהו.

עכשיו אנו יודעים כי לא רק שירי הקסאמים לא ייפסק, אלא שגם אין טעם וצורך להילחם בו. לא נורא אם על ירושלים וכפר סבא ייפלו קסאמים, וגם לא כל כך נורא אם ייהרגו כמה אזרחים ישראלים, בהם ילדים, כפי שנהרגו או נפצעו כמה מתושבי שדרות. קסאמים וקורבנות עתידיים אלה אינם עתידים לסכן את בטחונה הלאומי של מדינת ישראל.

במשפט אחד הצליח העו"ד הממולח, לאשר את העובדה שהציב הרמטכ"ל לשעבר, לפיה כתוצאה ממדיניות ההתנתקות ופינוי הישובים ייפלו בשלב הבא של המערכה קסאמים בעריה המרכזיות של ישראל, אבל אין צורך להתרגש מכך, וגם לא יהיה צורך לפעול נגדם.

במלים אחרות, שרון ווייסגלס חוזרים ושמים את אזרחי מדינת ישראל, ובייחוד תושבי ערי מרכז הארץ, בקו הראשון של מדיניותם.

צריך תמיד לזכור ולהזכיר, כי התקפות המתאבדים הפלסטינים,לא נסתיימו לפני שבעה חודשים, אך ורק בגלל הישגיהם של צה"ל השב"כ, משמר הגבול ומשטרת ישראל, או יוזמתו המדינית של אריאל שרון.

לפני כל סיבה או גורם אחר, התקפות הטרור החלו לגווע עם מותו של יאסר ערפאת. נקודת המפגש הבלתי צפויה, לא על ידי הישראלים ולא על ידי הפלסטינים, של פעולות צה"ל והשב"כ, ומותו של ערפאת בנובמבר 2004, הם ששכנעו את תשתיות הטרור הפלסטיניות כי הן זקוקות לפסק זמן כדי להתאושש ולארגן את כוחותיהן מחדש.

זו הסיבה שבגללה תיקדבקה חוזר ומדגיש כל הזמן כי הסיבוב הנוכחי של המלחמה הישראלית-פלסטינית, הסתיים בתיקו מכאיב מאוד בין ישראל, צה"ל, השב"כ והפלסטינים. ותיקו במלחמה, פירושו סיבוב או סיבובים נוספים עד להכרעה, מדינית או צבאית.

דבריו של ווייסגלס על "החפצים המעופפים" היא למעשה ההודאה הפומבית הראשונה של אנשי שרון, בכך שתוכנית ההתנתקות ופינוי הישובים פשטה את הרגל עוד לפני שבוצעה. אם לאחר ביצוע התוכנית יתחילו לעוף טילי הקסאם - בנוסף לרצועה גם מהגדה המערבית - לשם מה היה צריך את תוכנית ההתנתקות ופינוי הישובים?

בדבריו של ווייסגלס היו עוד שתי הנחות גם מסוכנות וגם לא נכונות.

1. וייסגלס טען כי אבו מאזן איננו ערפאת, וכי הוא באמת רוצה להפסיק את הטרור, הוא רק חלש מידי כדי לעשות זאת. אפילו אם טענה זו נכונה, למרות שאין לה כל ביסוס בשטח, במה היא מצדיקה את מדיניותו של שרון? לתמוך במנהיג חלש שאיננו מסוגל לבצע את הדברים שאותם הוא מבטיח ועליהם הוא חותם, הוא מתכון ברור לאסונות מדיניים וצבאיים נוספים.

כבר עתה אבו מאזן יצר מצב שבו ישנן ברשות הפלסטינית שלוש ישויות. הרשות הפלסטינית, השולטת רק בחלק של רמאללה; החמאס, השולט ברצועת עזה; והקואליציה של גדודי אל אקצא, החמאס והג'יהאד האסלאמי, השולטים במרכז וצפון הגדה המערבית. הדברים הגיעו לידי כך שכדי לדבר עם החמאס בעזה נזקק אבו מאזן לתיווך מצרי, כאילו המדובר בשתי מדינות הזקוקות לתיווכה של מדינה שלישית, כדי ליישב את הסכסוכים שבניהן.

2. אם בכל זאת נגלה שהפלסטינים רימו אותנו, כך אומר וייסגלס, נוכל מיד להפסיק את התהליך ולא תהיינה נסיגות נוספות. זו כמובן אמירה אומללה נוספת שאין מאחוריה שום ביסוס. אם וייסגלס כל כך בטוח במדיניותו ובאבו מאזן, מדוע הוא לפתע מעלה אפשרות כי הפלסטינים ירמו אותנו שוב? מהיכן הוא לוקח את הרעיון המוזר הזה?

וייסגלס יודע היטב, כפי שיודע זאת אריאל שרון, כי האמריקנים אינם מוכנים להפסיק את תהליך הנסיגה ופינוי הישובים רק בגלל כמה "חפצים מעופפים" וכמה פעולות טרור. מסיבה זאת האמריקנים דורשים, כפי שפרסמנו כבר ב-25.5, מאריאל שרון, לנצל את ההזדמנות שהכוחות שייועדו לפינוי הישובים ערוכים כדי להמשיך בתנופה שלהם לפינוי כל המאחזים. כלומר, הנסיגות יימשכו.

דברים יותר ברורים מאלה שאמר נשיא ארצות הברית במסיבת העיתונאים עם יו"ר הרשות, אבו מאזן, ביום חמישי 26.5, לא יכולים להיות ברורים יותר.

א: לא להרחבת היישובים הישראלים הקיימים בגדה המערבית. כלומר, לא רק שלא להרחבתם הפיזית, אלא גם להרחבת השטחים הנשלטים על ידי ישראל ואשר מצויים ומחברים ביניהם. כלומר דחייה מוחלטת של דברי ראש הממשלה אריאל שרון, המקפיד בזמן האחרון לדבר (לאחר שלמד זאת מבוש) על רצף continuity בין הישובים ובינם לבין מדינת ישראל.

ב: הורדת המאחזים. בוש דורש משרון כי המאחזים יפונו כהמשך לפעולת פינוי הישובים בצפון השומרון.

ג: קשר טריטוריאלי בין הגדה המערבית ורצועת עזה. כלומר, חלוקתה של מדינת ישראל לשניים על ידי מסדרון טריטוריאלי, בריבונות פלסטינית, מהגדה לרצועה (הרעיון של מסדרון תת-קרקעי שהיה קיים בשנות התשעים נגנז, מאחר שהיום מניחים כי הפלסטינים יכולים להשתמש בו לחפירת מנהרות נפץ לחלקים המיושבים של ישראל).

ד: כל הנושאים פתוחים ויסוכמו במשא ומתן בין הצדדים לסכסוך. במלים אחרות, עמדתה של ארצות הברית היא אולי המשפיעה אולם לא הקובעת במו"מ. הכול יוכרע בסופו של דבר באם הישראלים והפלסטינים יגיעו להבנה והסכם ביניהם. לעמדה זו ישנן שתי השלכות מכריעות:

1. וושינגטון נותנת לפלסטינים את זכות העדיפות advantage במשא ומתן, בעיקר מפני של ישראל אין בכלל תביעות מהפלסטינים, מלבד הפסקת הטרור, מטרה שאיננה ניתנת להשגה, בגלל המדיניות של אבו מאזן שבה תןמכת גם וושינגטון.

2. אין שום ערבויות אמריקניות לשום נושא שאותו מציגים שרון-אולמרט-ומופז. אם אפילו האמריקנים יגידו שהם תומכים בהישארותם של גושי ההתיישבות היהודים בידי ישראל, אין בכך שום ערך מעשי, מאחר שהפלסטינים יגידו אפריורי שהם אינם מסכימים לכך.

ד. אולי הנושא החשוב מכולם: המו"מ צריך להתחיל ויהיה על גבולות 1949, כלומר, גבולות שביתת הנשק. נקודה זו טושטשה על ידי אריאל שרון, בכוונה תחילה, מרגע שיצא מפגישתו על הנשיא בוש באפריל 2004. היום, כמעט שנה וחודשים מאז פגישה זו, שרון-אולמרט-מופז אינם חוזרים יותר על המשפט "כי הושגה הבנה היסטורית שעוד לא הושגה כמוה על ידי שום ראש ממשלה בישראל, לפיה ישראל לא תצטרך לחזור לגבולות 1967". למרבה האירוניה, שרון-אולמרט-מופז צודקים. ישראל, לפי גירסת ג'ורג' בוש, לא תצטרך לחזור לגבולות 1967 משום שבוש מדבר על גבולות 1949, ואלה אינם כוללים את ירושלים המזרחית והר הבית, ובוודאי שלא את גושי ההתיישבות שלא היו קיימים אז. בימים האחרונים, כך מוסרים המקורות של תיקדבקה, נערכה, סוף-סוף לאחר שנה, בדיקה מקפת גם בחוגים משפטיים וגם באמ"ן, במטרה לבדוק את המשמעת האמיתית של המושג "קווי שביתת הנשק 1949", שבו השתמשו ביום חמישי שעבר הנשיא ג'ורג' בוש, ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. בסיום הבדיקה הוגש לראש הממשלה תזכיר ובו נאמר כי מלבד הבעיה הטריטוריאלית, קיימת בעיה מרכזית אחרת, והיא שהשימוש במושג "גבולות שביתת הנשק 1949" מאפשר לכל המשתמש בהם, בייחוד יו"ר הרשות הפלסטינית, לטעון לגבי כל הסכם שיושג בין ישראל לפלסטינים כי פעולות האיבה בין שני הצדדים יימשכו, מאחר שמדובר בהסכמים המתבססים על גבולות שביתת נשק בלבד. כלומר הגבולות זמניים, וגם ההסכמים זמניים.

במלים אחרות, מכל מה שעו"ד וייסגלס הבטיח לשרון שהוא סיכם בפגישותיו בוושינגטון, ושרון הבטיח לדעת הקהל בישראל - לא נשאר דבר.

אם חוזרים וקוראים את דבריו של וייסגלס באוניברסיטת תל-אביב ואת הרכב המלים והמשפטים שלו, מתקבלת התמונה כי הוא ואריאל שרון מנסים עתה מה שנקרא בעברית נקייה 'לשחק על זמן', כדי לנסות ולראות מה הם יכולים להשיג מהאמריקנים, תוך כדי ניצול חולשתו של אבו מאזן וחולשתם שלהם עצמם.

זוהי דרכם היחידה לנסות ולצאת מהסבך ללא מוצא שאליו הכניסה מדיניות ההתנתקות שלהם את מדינת ישראל.