עזרה הדדית.. סיפור!

שעות אני מנסה להעשיר את הידע שלי אך ללא הצלחה אני בוהה בבחור שאיתי..
אדוני מפנה ראשו אליי ומביט בי מלמעלה. הוא מחייך חיוך רחב. "את זקוקה לעזרה?"
"כן, אדוני"
"אם כך, קומי", הוא ספק מבקש, ספק פוקד.

אני עומדת ומביטה במעשיו בחוסר הבנה. אדוני מפנה את שולחן הכתיבה ושם את שללו על מיטתי. הוא מביט בי, מחייך חיוך רחב ודוחף אותי לשולחן, מניח כף ידו הגדולה על ראשי ומרכין אותו בכוח על משטח השולחן. ראשי צמוד לשולחן, עיניי מנסות לראות מה קורה מאחורי- אך ללא הצלחה. הוא מעביר את כפות ידיי בחוזקה לאחור.

"לא לזוז!", הוא פוקד בקול מצמית.
אני לא זזה.
פתאום אני מרגישה את החבל הדק נקשר סביב פרקי ידיי במהירות ומהדק אותן זו לזו כאזיקים מאולתרים. אני חשה ככבשה עקודה המובלת לטבח...
הגופייה שלי מופשלת אל עבר הכתפיים, הבוקסר שלי נמשך מטה עם התחתונים ואני ערומה לפניו, ישבני מובלט לעומתו, נתון לחסדיו המקווים.

הוא דוחף את נעלו אל בין ירכיי ומורה על ידי פעולה זאת על רגליי להיפשק לרווחה. הוא מעביר כף יד עדינה בין רגליי ובודק אותי היטב: מעל פני השטח ומתחתם. עמוק מתחתם...
אני מתנשפת נשיפה קלה.

אני מרגישה אותו מאחוריי. הוא כבר לא נוגע בי והגוף כל כך משתוקק שייגע בי, עוד קצת. השתיקה משגעת אותי ואיני יכולה לסובב את ראשי לאחור, לצפות בו.

"אנחנו נעשה לך מבחן קטן לדעת היכן את עומדת. עשר שאלות תבואנה בזו אחר זו ואת תידרשי לענות. תשובה שגויה תגרור עונש ותשובה נכונה תזוכה על ידי פרס. בסיום המבחן אחשב את ציונך. ציון שיניח את דעתי יתוגמל היטב בעוד ציון גרוע יגרור עונשים כבדים. האם זה ברור?"
"כן, אדוני...", אני לוחשת.

"יפה, כלבה. הבה נראה האם את כלבה אינטליגנטית או שאת יודעת רק ללקק, לחבק וללכת על ארבע. שאלה ראשונה, כלבתי: מהי 'אלונטית'?"
"זה פשוט מאוד", אני מחייכת לעצמי, שמחה שזכרתי את המילה מהשיעור של אתמול, "אלונטית היא מגבת!".
"נכון מאוד!", הוא מודיע.

היד העדינה שלו עוברת על גבי, הציפורניים הקצרות מעבירות רטט נעים והגוף שלי נע כמו מטורף. מדגדג...

"שאלה שניה: מה זה טוזיג?".
טוזיג. טוזיג. המילה נשמע מוכרת לי. אני זוכרת שפעם אבא החדיר לי לראש כל מיני מילים מוזרות ונדמה לי שהיא הייתה ביניהן...
"קדימה, כלבה. אין לנו את כל הזמן שבעולם...", הוא ממריץ אותי.
ופתאום אני נזכרת וצועקת בחדווה: "פיקניק! טוזיג היא המילה העברית לפיקניק!".
"כל הכבוד, כלבה שלי...", הוא משבח ומלטף את ראשי.

האצבעות נכנסות מתחת לסנטרי המורם לאחור, מלטפות וקול גרגור חתולי עולה מבין בדלי שפתיי.

"שאלה שלישית: מהי טרוניה?".
טרוניה? אני לא יודעת. זה אפילו לא נשמע מוכר. אני מנסה לנתח את המילה: היא נשמעת לי לועזית. מה לי ולמילים לועזיות שכאלו? אולי נלך על שיטת האסוציאציה? מה היא מזכירה לי?
"כלבה, מה התשובה?"
"יש לי ארבע אפשרויות כמו בפסיכומטרי?".
הוא צוחק בקול רם. "יש לך עשר שניות לענות. 10, 9, 8, 7...".

אני מתחילה להיות לחוצה. לעזאזל, הספירה הרמה שלו משבשת את תפקודם של גלי המוח שלי...

"... 1,2,3 אהההההה...", הוא עושה קול של צלצול שגוי כמו בשעשועוני הטלביזיה. "טרוניה היא מה שאת עושה כלפיי לעיתים; פירוש המילה היא טענה, תלונה, תרעומת וכו'...".

העלבון צורב. אח יותר מכך, צורב בי הינף השוט, שאני כה מורגלת לזהות את הנפתו, על ישבני. אני צועקת. החום מתפשט על פני עור ישבני.

"עכשיו ריחמתי עלייך. פעם הבאה אני לא ארחם. שאלה רביעית: מהי 'מדמנה'?"
"מדמנה?!", אני מזדעקת. החום על הישבן מקשה על גלגלי מוחי להסתובב. "אני... אני..."
"יודעת או לא? תחסכי ממני את הגמגומים."
"לא, אדוני, איני יודעת", אני מבשרת בצער עמוק. טרם החלטתי אם בגלל העונש שעומד לפקוד אותי, או בגלל האכזבה שגרמתי לאדוני.

הוא צוחק צחוק שטני. אני פתאום חוששת שהוא נהנה להעניש אותי ושהוא עומד להכשיל אותי בכוונה. זה ממש לא הוגן!

"מדמנה, יקירתי, היא מזבלה. בקצב הזה, אני חושב שתגיעי למבחן בחלקים..."

שלאח! השוט ניתך בעוצמה על ישבני. ישבני מתקמר ומתקער כתוצאה מההדף. הפעם הוא אכן פחות ריחם עליי...

"אהה, כוס אמק!".
הוא הרצין מיד. "אמרת עליי משהו?"
"לא, אדונשלי, פשוט קיללתי מתוך כאב."
"הרשיתי לך לדבר בכלל?"
"לא, אדונשלי."
"הבה נבדוק את ידיעותייך בחשבון. התחילי לספור עד שלוש!"

הוא מצליף בי בחוזקה הצלפה מדויקת על הישבן הימני. "אחת, אדוני!"
הצלפה חזקה נוספת נוחתת ללא רחם על הישבן השמאלי. "שתיים, אדוני!"
ועוד הצלפה קשה קצת פחות בעוצמתה, אך כואבת במיקום הרבה יותר- ברווח בין רגליי. לשונות העור של השוט מלחכות את איבר מיני ואחת מהן נוגעת קלילות בדגדגן, גורמות לגל חום אדיר להתפשט מגבי התחתון ועד לרווח בין ירכיי הפנימיות.
"שלוש, אדוני!", אני כבר גונחת את המשפט הנ"ל.
"הכלבה מנסה לטעות בכוונה כדי להיענש?"
"לא, אדוני!", אני מכחישה בתוקף.

הוא תופס לי חזק את הלחי, כף היד השניה דוחקת אותי עוד יותר אל משטח העץ הקשה. "אני לא מוכן לסבול התחכמויות ושליטה מלמטה. ברור?"
"כן, אדוני...", שפתיי בקושי נפתחות.

"נמשיך. שאלה חמישית: מהי אברה בא'?"
אברה. נשמע כמו איבר. מוכר לי, מוכר לי... הישבן לוהט. אני רוצה עוד, אך לא רוצה לצפות בפני אדוני מאדימות מכעס ועלבון.
"נזכרתי! אברה היא כנף של ציפור!"

"יפה מאוד, כלבה קטנה שלי...", החיוך ניכר בקולו.
הוא מותח את כפות ידיי האזוקות מעט מעל מיקומן הנוכחי על הגב ואז מרים אותן מרחפות באוויר. שקט. פתאום לשון רטובה מלקקת אותי מחריץ ישבניי, עולה למעלה, ראשו נעטף וממוסגר בין כפות ידיי הקשורות, עובר דרכן במסלול לח ומענג עד בסיס הצוואר. צמרמורות מענגות עוברות בבסיס עורפי ומרחפות אל האוזן.

הלשון חוזרת במסעה לאחור והראש יוצא מבין ידיי המונחות כלאחר כבוד על גבי מחדש.

"שאלה שישית: מהו צמית?".
אני צוחקת. השתלם לי ללמוד בשיעורי ההיסטוריה בתיכון במקום לחלום. "צמית הוא עבד. ישנה מילה נרדפת: וסל".
"כל הכבוד, כלבלבונת!", הוא מלטף בחיבה את שיערות ראשי.

ביד אחת הוא מרים את ראשי בשערותיי הארוכות. הוא עומד מאחוריי וישבני נצמד לאגנו. אני עוצמת עיניים ובעוד אותה היד המושכת מצמידה ראשי לכתפיו, היד המשוחררת מלטפת את פטמותיי המשתוקקות, צובטת בעדינות ובחוזקה. הוא יודע שפטמותיי רגישות ומשוועות לכאב, לחום, לאהבה, לרטיבות.

האצבע מוסרת מפטמתי ולפתע חוזרת לחה, משפשפת, מוחצת, ממוללת כל פטמה בנפרד, בעוד השניה ממתינה בסבלנות לתורה.

הוא מחזיר את ראשי לשולחן, הפעם בעדינות. "אני חושב שאני צריך לתת לך מילים קשות יותר. שאלה שביעית: מה זה 'פרקמטיה'? תעני מהר!"
"אני לא יודעת..."
הוא צחק. אינעל ראבאק (הפעם קיללתי בשקט).

השיער נמשך שוב לאחור מוצמד לכתפו- הפעם ללא רחמים. הפטמות שקיבלו עד לפני מספר רגעים טיפול מפנק, נצבטות בחוזקה. אני צועקת. זה כואב... הוא מצמיד לכל פטמה אטב כביסה שהיה על השולחן, מניח את שתי אצבעותיו על האטבים ומסובב חזק בבת אחת, כל אחד בסיבוב הפוך.
"אהההההההה", אני צורחת. כמעט בוכה.

הידיים עוזבות את הפטמות רק לאחר שהתרצו. הוא דוחף אותי שוב לשולחן. האטבים נותרים על פטמותיי והלחץ עליהן גדל כשהאטבים נלחצים לפטמות מכוח השולחן.

"חוסך שבטו, שונא בנו...", הוא אומר בקול רך. "נקל עלייך: מהו 'מגלב'?"
אני צוחקת. "תודה, אדוני. מגלב הוא כמובן שוט."
"מילה נרדפת נוספת?"
"אני... לא יודעת... זה חלק מהמבחן, אדוני?".
הוא מצחקק. "כן."
"אז פרגול!", נזכרתי פתאום. "וגם שבט כמו בפתגם שאמרת קודם!"
"טיפשונת, שבט הוא מקל...".
כמובן. כמה טיפשי מצדי.

"עכשיו יגיעו המקל והגזר גם יחד", הוא מציין.
ידיו מלטפות את פנים ירכיי בליטוף ארוך ועדין, מוחצות, דשות, לשות את בשר ישבני וירכיי ופתאום- ספאנק! חזק כל כך שבטח נוצר כעת תמרור "עצור" על הלחי הימנית של ישבני... אני נאנחת וספאנק נוסף מגיע. ועוד אחד. ואחרי כל אחד בסדרת שרשרת ארוכה, באים הליטופים והנשיקות שמרגיעים את העור הבוער, המאדים, הסמוק. כאב ועונג מתערבלים בתוכי, מתמזגים לעיסה נעימה, דביקה וחמימה...
ופתאום...


מישהו רוצה להמשיך את הסיפור לפני שאני אסיים אותו..?