הגיע הזמן !

ומכתב שפורסם בעיתון הארץ

לשי ויאיר ולתושבי כפר מימון

תודה, תודה ושוב תודה לכם, שי ויאיר. אני פונה אליכם בשמכם. פשוט אינני יכולה לדעת את שמות כל הצועדים אתכם.

אז שוב תודה לכל הצועדים בצעדת ההתחברות. אינני יודעת אם תצליחו לצעוד לאורך כל הדרך. אינני יודעת אם תצליחו להיכנס עד לפתח ביתי. הבטחתי לכם צלחת מרק חמה בסוף המסע. היא עדיין מחכה.

אך כן, אני יודעת שכבר חיזקתם את רוחי. אני מהלכת ברחוב של נוה דקלים, פוגשת את חברי, אנשי הגוש, ורואה חיוך על השפתיים, רואה שוב זיק תקווה בעיניים. עיניים עייפות מלילות חסרי שינה, נוסף לאיסור לצאת מפתח הבית (המרחב המוגן) בגלל הפצמ"רים והקסמים, הנופלים בלי סוף ובלי תגובה כלל. יש רגעים של פחד. מה יהיה? מהו סוף הסיפור?

עבר עוד שבוע מאז החליט ראש הממשלה להטיל עלינו מצור. פירוש הדבר, שגם אם ילדי ונכדי רוצים לבוא לבקר ולחזק את רוחי, עלינו לעבור סיוט מתמשך עד שמגיע יום שישי בבוקר ופתאום אני נוכחת שלא, אסור להם לבקר בבית ילדותם. הם מעבר למכסה המותרת לשבת זו.

מדוע בעלי וחתני העובדים מחוץ לגוש צריכים כל יום לעבור בדיקות ולהזדהות במחסום? האם שכחתם שמחסומים נולדו רק בעקבות פיגועים והעברות אמל"ח? האם יש פתאום סכנה שאנו, אשר תמיד נחשבנו חלוצים ומלח הארץ, נרצה להתאבד באוטובוס בתל אביב?

אנו חשים שכל ההשפלה הזאת נועדה לדחוק את המתנחלים האלימים הבאים להתעמת עם השוטרים. הן כתב לא יצלם מקרוב את החיבוקים שאנו מקבלים מהחיילים, את שיחות הנפש הנערכות כאשר הם מבינים את רוע הגזירה. את הדמעות בעיני השוטרת כאשר היא מחזיקה תינוק המנוע לשוב הביתה. לא, תמונות אלה יזיקו למשרד ראש הממשלה, הן יפריעו בהכשרת הלב לזריקת הפורעים (המתנחלים) מביתם ואדמתם.

אז כן. שי ויאיר, אנו רואים אתכם זורמים מכל קצות הארץ, מי ברכב, מי ברגל (הן חסמו לכם את הרכב) עוקפים כל מהמורה וכל מחסום, ולבכם יוצא אלינו, אחיכם. כן, גם אם לא תגיעו שוב אנו מרגישים אחים, לא מוקצים. מעבר למחסום.

אני בטוחה שגם אלה אשר לבם אינו אתנו, רואים את המראות ואינם יכולים להתעלם מאטימות השלטון. לבם בוודאי מתקומם מול חוסר הצדק כאן בארצנו הקטנה, אשר חרתה על דגלה "להיות חופשים... בארצנו".

אז "יד אחים לכם שלוחה" (הימנון בני עקיבא), ונזכור כולנו שאין מחסום לכיסופים.

כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

תודה, תודה, שארה