"בושה? היום אני כבר לא מתבייש בכלל"

המצב הכלכלי מביא אל בית התמחוי "יד עזר לחבר" מגוון של נזקקים, שחלקם ניהלו, עד לפני זמן לא רב, חיי שגרה. מסע אל מתחת לקו העוני, ופגישה עם האנשים שתתקשו להישיר לעברם מבט




אתם יוצאים בשבע וחצי בבוקר אל המשרד. בצומת ניצב מקבץ נדבות המנסה ללכוד את תשומת לבכם. הרגל נצמדת את דוושת הגז באופן אוטומטי. למי יש כוח למראות קשים על הבוקר? העיתון הרי יספק את מלאי התמונות של מעוטי היכולת והזקנים המחטטים בפחים. הרמזור מתחלף, הקבצן נשאר הרחק מאחור, בתוך עננה של לכלוך ופיח, והופך לזכרון מעומעם. נשמע מוכר?

ממש כמוכם, גם שרה הולכת לעבודה, ופוגשת את אותם האנשים בכל יום. היא מדברת איתם, מקשיבה להם, נותנת מילה טובה, אבל הדבר החשוב שלו היא מנסה לדאוג, הוא שהאנשים הללו, שהיא רואה כל יום, לא יחזרו הביתה רעבים.

שרה עובדת בבית התמחוי "יד עזר לחבר" בחיפה כבר קרוב לחמש שנים. חמש שנים בהן הספיקה להתוודע אל הבעת הפנים הקפואה והמבוהלת של אלו הנכנסים בפעם הראשונה בחייהם לבית תמחוי, למראות ילדים שלא יכולים לאכול בביתם וזקוקים לסוודר בימי החורף הקרים, ולתחינות נרקומנים ואלכוהוליסטים, שלמעט מנת סם או בקבוק וודקה לא יכולים להרשות לעצמם דבר.

רעבים - מכל שכבות האוכלוסיה

שרה מספרת, כי "את האנשים שמגיעים אלינו אי אפשר לאפיין לפי סוג מסויים.יש עולים חדשים, ישראלים מהמעמד הבינוני שהגיעו לפת לחם וידם אינה משגת וגם הרבה ילדים שמגיעים לכאן". למרות ששרה עוזרת לכולם ומסרבת להפלות בין הנזקקים, היא לא אוהבת כשנכנסים לבית התמחוי "כל מיני אנשים מפוקפקים כמו נרקמונים, גנבים ואלכוהוליסטים, שאיבדו את הרצון לחיות ולהשתקם".

שרה מספרת כי בין הנזקקים שנהגו להגיע למקום היה גם ניקולאי בונר, הרוצח הסדרתי מחיפה, יחד עם ארבעת קורבנותיו: "תמיד הוא התנהג בצורה אלימה, והיה מגיע לכאן כשהוא שיכור לגמרי, אבל גם לו וגם לקורבנות שלו עזרנו. היינו בהלם מוחלט כשזה קרה"

האוכל שמקבלים האנשים המגיעים אל בית התמחוי הוא תרומה של מטבחים צבאיים בבסיסים הקרובים לעיר חיפה. "אנחנו מקבלים הרבה סוגים של אוכל והרבה דברים טעימים", מציינת שרה, "גם חזה עוף, גם דגים מבושלים ברוטב חריף, גם שניצלים, קציצות והרבה אורז ותפוחי אדמה". למרות זאת, "יש אנשים שמגיעים לכאן עם דרישות למרבה ההפתעה, ואומרים 'לא רוצה עוף, לא רוצה שניצל, רוצה דגים ורוצה בקר', כך שגם במקום הזה אין לאנשים מסויימים גבול".

"איבדתי את המשמעות של לחיות, להקים משפחה ולפרנס"

א' הוא אחד מהנזקקים המגיעים בכל יום בשעה 11:30 כדי לרכוש בשני שקלים את מנת הקיום היומית שלו, ארוחת צהריים דשנה שאמורה להספיק לו למשך כל שעות היממה. א' עבד בעברו כהנדסאי חשמל, וכיום בגיל 41 הוא חי בגפו, ללא פרנסה וללא רצון להשתקם ולצאת מהמצב אליו נקלע: "אני לא יכול לעבוד היום, אני לא יכול לפרנס את עצמי. הביטוח הלאומי מספיק לי בקושי כדי לכסות את הוצאות שכר הדירה העלובה שבה אני חי ואת החשמל והמים המועטים שבהם אני משתמש. עברתי הרבה דברים בחיים, ואיבדתי את המשמעות של לחיות, של להקים משפחה, של לפרנס."

א' מספר על הבושה כעל תחושה שמתקהה עם הזמן שעובר: "ביום הראשון שהגעתי לכאן, לא יכלתי להסתכל בעיניים של האנשים שעובדים כאן ומחלקים את האוכל. הרגשתי כאילו העיניים של כולם מסתכלות רק עליי, ורק אחרי כמה פעמים הבנתי שכל מי שמגיע לכאן מרגיש בעצם כמוני, והיום אני כבר לא מתבייש בכלל".

"אנחנו שקועים כבר עמוק-עמוק בתחתית"

י' נמצאת באמצע שנות ה-50' לחייה. כשהייתה לקראת סוף שנות ה-20' שלה היא התמכרה לסמים, והחלה משתמשת באופן קבוע בקראק ובקוקאין, שאותם מימנה באמצעות זנות וגניבות. בחמש השנים האחרונות היא כבר לא עוסקת בזנות, ולדבריה "גם עם הגניבות גמרתי". י' מקבצת נדבות בצמתים מרכזיים בעיר חיפה: "ככה אני יכולה לממן לעצמי סיגריות ומנת סם בכל יום".

"העובדים כאן מגלים יחס אישי ומקשיבים לבעיות של כל אחד", היא מספרת, "אבל זה לא עוזר לרובנו, אנחנו שקועים כבר עמוק עמוק בתחתית".




http://news.msn.co.il/news/BusinessCommuni...05091815142.htm