ההנצחה חשובה, אך הניצולים חשובים יותר

124 אלף ניצולי שואה חיים על קו העוני. אלפים זקוקים לסיעוד. למה מעדיפה המדינה להנציח את המתים במקום לתמוך בחיים?

יום השואה הוא הזדמנות ראויה לבחון את סדרי העדיפויות של מדינת ישראל בכל הקשור לכספים המשמשים להנצחת הנספים ולסיוע לניצולים. לעיתים קל לשכוח, אך השואה היא לא רק טקסים, תערוכות, שירים וזיכרון. היא גם, ובעיקר, בני אדם.

אלפים מתפרנסים בארץ ובעולם מ"תעשיית השואה". מחקרים, תערוכות, ספרים, כנסים וועידות שונות מספקים תעסוקה ומקור הכנסה לרבים. אין ספק, שעבודת ההנצחה, התיעוד והחינוך חשובה ומבורכת. אך מנגד, אם זיכרון המתים בא על חשבון סיוע ותמיכה לנזקקים החיים, כנראה שמשהו לקוי בסדרי העדיפויות שלנו.

אלו ששרדו את השואה וזקוקים לסיוע נאלצים להתמודד בשנותיהם האחרונות עם מנגנון מסואב, מסורבל וביורוקרטי, שיצרה המדינה. מנגנון שדורש מהניצוֹל לעבור מבחנים משפילים על מנת להוכיח את מידת העזרה לה הוא זקוק, ולכתת רגליו בין ועדות, משרדים, עמותות, קרנות וגופים שונים בכדי לקבל סיוע. די להביט ברשימה האינסופית של המוסדות שאמורים לדאוג לניצולים, או לעיין בפרוטוקולים של ועדות הכנסת השונות, כדי להבין את גודל הבלגן ששורר שם. מיליארדי דולרים - כספי נכסים ורכוש של נספים וניצולים – מסתובבים בחשבונות שונים ומנותבים לפי קריטריונים לא ברורים, בלא שנערך על כך דיון ציבורי הולם. וכך, מי שראוי יותר מכל להנות מהכסף הזה - אותם ניצולים נזקקים – נשאר, לעיתים, מאחור. כנראה שאגף חדש ב"יד ושם", משלחת בני נוער לפולין ושכר טרחה אסטרונומי לעו"ד שמטפל בתביעות, כל אלה חשובים יותר.


התנאי לקבלת סיוע: 150% נכות. לא פחות


נהוג לחשוב, שהניצולים "מסודרים" בשל הפיצויים שהם מקבלים מגרמניה, אך לא כולם מקבלים את הפיצויים האלה ורבים מהם גם לא עונים על הקריטריונים הכלכליים, הבריאותיים והדמוגרפיים המסובכים שמציבה המדינה, כתנאי לקבלת הסיוע ממנה. כך לדוגמה, מי שמשתכר מעל סכום מסויים, שהה בגטו מתחת לתקופה מסויימת או שמצב בריאותו אינו על סף מוות – לא מקבל תמיכה מספקת. הנתונים לא מחמיאים למדינה: מתוך כ-430 אלף ניצולי שואה (כולל יוצאי צפון אפריקה, שהיו תחת הכיבוש של בעלי בריתם של הנאצים), 124 אלף מוגדרים נזקקים או נצרכים – וחיים מתחת לקו העוני או בסמיכות אליו, תוך שהם סובלים מבעיות רפואיות או בעיות דיור.

אלפים לא מסוגלים לבצע פעולות בסיסיות לבדם, וזקוקים לסיוע יומיומי בפעולות פשוטות דוגמת רחצה ואכילה. אחרים חולים במחלות קשות ומתקשים ברכישת תרופות.

את מה שלא עושה למענם המדינה משלימה "הקרן לרווחת ניצולי השואה", שעיקר פעילותה במימון שירותי טיפול סיעודי לניצולים נזקקים. זאת, כדי לאפשר להם לסיים את חייהם בביתם ולא במוסדות. אלא שאת המעט שיש לה, נאלצת הקרן לחלק במשורה – תוך הקפדה על קריטריונים נוקשים ומחמירים: על הנזקקים להוכיח 150% נכות, לאחר שעמדו במבחנים פיסיים משפילים. ככה זה, כשהתקציב מוגבל. כיום מעניקה הקרן שירותים סיעודיים לעשרת אלפים ניצולים בלבד. יו"ר הארגונים, נוח פלוג, אומר שמספר הנזקקים, שאינם מקבלים את השירות, כפול מכך. עצוב ככל שיהיה, אך נראה שישראל מייטיבה לזכור את המתים אך שוכחת מאחור חלק ניכר מהחיים.


100 מיליון דולר ליד ושם - אבל אין כסף לפרוטזה


כסף, כמובן, לא חסר. הכל עניין של סדרי עדיפויות. קחו לדוגמה את מוזיאון "יד ושם" – אחת הפרות הקדושות הבולטות ביותר שקמו בתולדות המדינה. על חשיבותו והצורך של המדינה ושל "ועידת התביעות" להשתתף במימונו אין עוררן, והכל שאלה של יחס ומידתיות. הממשלה לבדה מתקצבת את המוסד ב-30 מליון שקלים בשנה (מתוך תקציב כולל של כ-70 מליון). לתוכנית הפיתוח השאפתנית שלו הזרים האוצר 15 מיליון דולר נוספים (מתוך עלות כוללת של כמאה מליון דולרים). הכסף הזה נועד למימון המוזיאון החדש, בית ספר להוראת השואה וגם המבואה החדשה לאתר. מנגד, לקרן היחידה שדואגת לרווחת הניצולים עצמם, מעביר משרד האוצר כשני אחוזים מתקציבה, שעומד על כ-30 מיליון דולרים בשנה. רק באחרונה הבטיחה הממשלה להגדיל את הסיוע, אבל הכסף עדיין לא הגיע.

כדי להמחיש את גודל העוול, די לעיין במספרים ולהיווכח עד כמה מתקמצנת המדינה: המוסד לביטוח לאומי מעניק לניצולים הנזקקים ביותר 15 שעות שבועיות בלבד של טיפול סיעודי. הקרן לרווחתם מוסיפה 9 שעות, למי שעונה על הקריטריונים המחמירים. כך שבסיכומו של דבר, גם הנצרכים ביותר זוכים ל-24 שעות טיפול שבועיות בלבד. כל מי שמכיר את צרכיהם של קשישים נזקקים, גם אלה שלא סבלו בשואה, יודע שמספר כה קטן של שעות טיפול אפילו לא מתקרב למינימום הנדרש עבורם. מיותר לציין, שלא מדובר במותרות. האנשים האלה זקוקים וראויים לקבל מהמדינה השגחה צמודה של 24 שעות ביממה ולא של 24 שעות בשבוע. לצד זאת, מתקשה הקרן לממן מענקים חד פעמיים חיוניים, דוגמת שיניים תותבות, מכשירי שמיעה ופרוטיזות.


למטרה זו צריך לזרום התקציב. לכאן צריכות להגיע התרומות. רק אחר כך למוזיאונים ולאתרי הנצחה מונומנטליים ולמחקרים אקדמאיים שונים. טקסים לאומיים הם דבר חשוב, אך הם לא עוזרים במאומה לנזקקים האמיתיים. הנתונים ידועים לכל הגורמים העוסקים בדבר, והוצגו בישיבות הכנסת השונות בשנים האחרונות. כולם הבטיחו לסייע ולהתערב, אך לשווא. מה עושים? הפתרון נמצא, כמו תמיד, בשינוי סדרי העדיפויות. נראה למי מהח"כים או השרים החדשים יהיה האומץ לדרוש צעד קיצוני, דוגמת הקפאת ההקצבות להנצחת השואה, עד למציאת פתרון הולם למצוקותיהם של אלה החיים, שאת עברם אנו מבקשים להנציח.

מקור: http://news.walla.co.il/?w=//895572

😢