התרבות הישראלית והשואה.

סליחה מראש על הבלאגן, אני כבר ארשום בקרוב בצורה מסודרת.


כמה ימים לפני שנסעתי לפולין התפרסמה כתבה על יער לופוחובה ועל הזבל הישראלי שפוזר שם ע"י מבקרים ישראליים, נחרדתי לגלות שכשאשר הגעתי לאותו היער גם הפעם ממש כמה ימים אחרי הכתבה היו מפוזרות מס' שקיות אשפה [טריות!! מאותו היום או לפני כן] פתוחות שכל תוכנן היה מפוזר לאורך השביל.

התופעה המזעזעת יותר היתה בטקס ברפופורט, קבוצה של פרחות ממשלחת ישראלית התיישבה על הספסל בטקס, התיישבו אחת על השניה ופיצחו גרעינים שאותם הן זרקו על הרצפה בתוספת בדיחות וצחוק מחריש אוזניים.

כמה בחורים שפרסו את דגל ישראל על הרצפה והתיישבו עליו.

המורים והמדריכים שלהם ישבו איתם וביחד ולא אמרו להם כלום!


וקצת על בית קברות, כיצד קורה שמורה שחם לו מוצא את מקום מושבו על קבר של בן אדם? על קבר!
כיצד קורה שאי האיפוק בכל הקשור לשירותים גורם לבחורים להשתין בתוך בית קברות על מקום שבהם נמצאות מצבות?
ומה עם אותו האחד שהתחשק לו לירוק אז הוא ירק על מצבה כי לא היה מקום אחר?

ומה בנוגע לכל הקולניות הרועשת? אתה הולך במקום הומה אדם אבל אתה תמיד תדע איך למצוא את הישראלי לפי הצעקות והצרחות שלו.

למען האמת אלו בודדים מכל משלחת, בודדים שההורים שלהם פיספסו שיעורים בחינוך ולמורים שלהם לא מזיז.

אלו בידיוק אותם האנשים שאחרי שמקללים את האנשים שבעיניהים נוצר הרושם של הישראלי המגעיל,
אנחנו בידיוק אלו אותם האנשים שיסבלו בגלל מיעוט כלכך קולני ורועש.

אז מה הפיתרון?