סינד 😂 רלה רוקפלה
יום ראשון, 6 ביוני 2004, 9:40 מאת: מערכת וואלה!
שני ארז מעדיפה לצרוך את מרדנות הפפסי של אווריל לאבין על הקשקשת של בריטני וחברותיה
אווריל לאבין כבר לא בת 10. הזמרת שרק לפני שנה וחצי הגיחה לעולם, והשתלטה עליו בסגנון הילדה הפרועה, התבגרה. עכשיו, אחרי שכולם הבינו את משחק המלים ב Sk8er היא מבשילה לתוך אלבום שני ('Under My Skin'), ופוסעת ברגל בטוחה לעבר גיל 12. טוב, 13. אפשר לפסול את אווריל לאבין אוטומטית בתור בריטני עם לק שחור ותו לא, אבל את זה נעשה בעוד שתי פסקאות. בינתיים, בואו נבדוק מה לאמנית הבועטת, לאבין (שמתעקשת שהיא בכלל בת 19), להציע לנו.
12 שירים, בני שלוש- ארבע דקות ושלושה-ארבעה אקורדים. לאבין משתתפת בכתיבה של כל הטקסטים, וגם חלק מהלחנים. האלבום הזה אמור להוכיח שאווריל אינה הפעוטה הדבילית-אך-מגניבה שחשבנו שהיא, ובכל זאת הוא עושה עבודתו נאמנה. כעת אווריל אינה דבילית או מגניבה. לאבין מתפנה באלבום לדון בכובד ראש בדברים שמטרידים אותה. הנושאים נעים בין דיכאון גיל ההתבגרות, לבעיות עם הבחור שעזב/לא עזב בזמן/לא רצה מראש. אה, ויש גם שיר לסבתא מתה. התובנות מסתכמות ב"העולם גדול ואני קטנה. נה נה נה נה נה". כן, גם החרוזים לא משהו. ההתבגרות לא גרמה ללאבין להיות חננה, חלילה. היא עדיין משחקת עם הילדים המבריזים, ואפילו אומרת שיט פה ושם. פשוט, החיים לא קלים.
כיוון שהמלים כאמור לא מבטיחות במיוחד, נשארת המוזיקה. בוטצ' ווקר אחראי להפקה המוזיקלית של כלל האלבום, והשירים שנחו תחת חסותו הם הטובים ביותר באלבום (He Wasn’t ו My Happy Ending). כנראה שמתוך מנעד הרגשות האדיר של באסה-דיכי-עצבים שלאבין יודעת להפגין בימים אלו, היא מתחברת הכי טוב לזעם, הו אז יוצא רוק טוב. כשהיא פורקת תסכולים, ולא מנסה לרגש, היא מצליחה לשמר קצת מרוח הרוק-קולג'ים שתמיד עושה מצב רוח טוב. ביתר השירים היא נגררת למין בלדות רוק שלפעמים סתם עוברות ליד האוזן (כמו הסינגל Don’t Tell Me) ולפעמים באמת מביכות (יללות נוגות בשיר Forgotten).
אז למה כן להיות בעדה? דווקא בגלל שאין שום קשר בינה לבין אמנות. זה לא הוגן להשוות את אווריל לאבין לסקס פיסטולס או הווייט סטרייפס. אווריל לווין היא מוצר תעשייתי בדיוק כמו בריטני, כריסטינה או ביונסה. גם היא עוצבה בידי אמרגנים שמשתמשים בה כדי לפנות לנישה שיווקית שפופ לא חודר אליה. וככזו, היא עדיפה עשרות מונים על פני הגרסאות הפופיות שלה: היא כותבת לעצמה את רוב הטקסטים בזמן שבריטני בקושי שרה אותם, היא לא משדרת את אותם המסרים הבהמיים של כריסטינה. היא אוחזת בגיטרה חשמלית והיא מתלבשת מגניב, וגם אם המרד שלה ממוסחר, לפחות היא מציעה מרד, ולא התעלפות שברירית למראה האביר על הסוס הלבן. אם כבר לאכול מסרים, אז אני מעדיפה את אלה של לווין.
פרסומתמכיוון שלווין לא באמת קיימת כיוצרת, יהיה מעניין לראות לאן היא תתפתח באלבומים הבאים. המודלים שהז'אנר שלה מציע לה לא באמת מעודדים: היא יכולה למרוד במערך היחצ"נות שמקיף אותה, לנסות להיות רוקרית אמיתית ולגלות שאין לה באמת מה להציע חוץ מאיפור מרוח (קורטני לאב); היא יכולה להמשיך ולנתח, עשרים שנה אחרי, את אותה מערכת יחסים עם האקס המיתולוגי (גוון סטפני לנו דאוט); או שהיא יכולה להתחיל לחבק עצים (אלאניס מוריסט). מה שכנראה בטוח, הוא שלא צפויה לצמוח מתוכה אמירה רוקית אמיתית או מעניינת (פי. ג'יי הארווי, שתהיה בריאה). בצער רב יש לקבוע כי גם את הרוק מנכסים, אורזים, משווקים, ומוכרים תחת המותג המנצח "מרד" על גבי פחית פפסי. :idea:
מממ... לכל אחת יש שירים יפים.. ויש כאלה שפחות...
אבל אני מעדיפה את אבריל! או את בריטני...!
חחחח לא יודעת.. אני לא מעריצה בכלל...
הרבה משווים את אבריל לבירטני..
זה די מרגיז
כי כל אחת היא בזכות עצמ..
זה כזה מעבן שמשווים אותן!!
נכון מאוד!!!!!!
זה בכלל מעצבן שמשווים מישו למישו אחר!
ברור...
וואי, מצאתי תמונה של אבריל ללא איפור
אלוהים אדירים
איזה מכוערת היא!!
אני לא האמנתי!!
אבל למי אכפת איך היא נראית..
יש לה מוזיקה מעולה..
אני לא אוהבת אף אחת מהן.
הן כולן מוכרת לנו משהו אמיתי-כביכול.
עדיף , אם כבר לשמוע מוסיקה אמיתית. בטח כולם יגידו לי שמדונה זה לא באופנה ולינקין פארק בכלל לא קשורים. אבל אני חושבת שעדיף מוסיקה טובה ממוסיקה מזוייפת. :|
זה כמו שלא משווים את מיקי מאוס לפוקימון.
כל הכבוד!
ככה צריך...
אני מתגעגעת לתקופה בא המוזיקה
היא הייתה הדבר העיקרי!
פפסי,
לפחות מישהו מסכים איתי. :|
