על שורשי הביביפוביה המְקַפדים בע"מ
הביביפוביה היא כבר מזמן לא רק עסק של השמאל. גם נסיכי הליכוד מוכנים לקנות לטיפה תקשורתית בעבור חופן מילות גנאי על ביבי. וגם בימין ההתנחלותי יודעים שזה עסק משתלם: הכֵּה בנתניהו ויצאת ימין אמיתי
שרית ילוב
"אם הליכוד ירים ראש נאשים את נתניהו ברצח. נפנה אצבע מאשימה, אשר לא תוזז ולא תוסר, אל הימין כולו. המעטים שיישארו מול האצבע - יילכו לבית הסוהר, השאר יילכו בדרך השלום" (מדברי מיכה חריש - שר בממשלות רבין ופרס – מדור 'שיפודים', 'מעריב', 10.11.95)
ניצחונו הדחוק של השמאל בבחירות 1992, לאחר עשור וחצי שבהן התקשה להשלים עם דחייתו על ידי מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ, הפך אותו קצר רוח. הוא כבר לא סמך על נצחיותו האלקטורלית ומיהר לדחוס לקדנציה המיידית מהלכים רדיקליים שיעמידו את מדינת ישראל בפני עובדות בלתי הפיכות; ובאין תרופה דמוגרפית למגמה הלאומית בציבור היהודי - שקד על ריסונה הפסיכולוגי: במקום להגיב עניינית לטיעוני הימין, הוסט הדיון לשאלה אחת ויחידה: האם אמירה 'ימנית' כלשהי היא בבחינת "הסתה".
ב1996-, לאחר רצח רבין, כשהמחנה הלאומי בראשות נתניהו ניצח בבחירות - למרות הניסיון להשתיק את המסרים שלו באיצטלת המאבק ב"הסתה" –ונסתם לשמאל הערוץ השלטוני, הופנו כל המאמצים לערוץ הפסיכולוגי: "האם דבריו של נתניהו נגד ברק הם בבחינת הסתה?" –שאלו העיתונאים, והמרואיינים כמעט תמיד השיבו בחיוב והזכירו את רצח רבין. במהרה הפך מנהיג המחנה הלאומי למגלם ה'הסתה' ובאורח מרומז –לאחראי לרצח.
"הרי עוד לא היה ראש ממשלה שעושה שימוש כה בוטה, כה שקוף, באמצעי התקשורת כדי להפיץ את דברו; גם את דבריו המסולפים נגדה. הקושי שנתניהו מציב מול קהילת התקשורת בארץ הוא בהסתה הגלומה בדבריו" (מתוך 'גם הוא באצילים' מאת עוזי בנזימן, 'העין השביעית' פברואר 1997)
מרגע שנבחר נתניהו לראשות הממשלה, כל שאלה עיתונאית שהפנתה אליו היתה מארב מחושב וכל צעד שלו סוקר כאילו עומדים מאחוריו מזימה או קשר. נתניהו תואר כאדם שטחי אך מיומן תקשורתית, כייצור מיכני השולט בטכניקות הלוחמה הפסיכולוגית, כייצור לא-אנושי אשר יאים לו רק תארים משדה האופל: שקרן, קוסם, לא-אמין, מטורף, מסוכן. כשהביע ביקורת על התגייסות מרבית התקשורת לדמוניזציה שלו, אימצו העיתונאים את הרטוריקה של פוליטיקאי השמאל: במקום להגיב עניינית לטענותיו, התמקד דיון בשאלה אם ביקורתו על התקשורת גובלת ב"הסתה". כך הפך 'המסית הלאומי' גם לרודף כלבי השמירה של הדמוקרטיה.
"ח"כ העבודה אפי אושעיה: צריך להפשיל שרוולים, להוריד כפפות, לרדת מהממלכתיות ולקפד את ראשו של נתניהו. ח"כ העבודה איתן כבל אמר כי הוא תומך בקריאה לקפד את ראשו של נתניהו" ('מעריב' 6.8.97)
אם בתחילה נדמה היה כי לנתניהו מצפה עוד גירסה של מתקפת דה-לגיטימציה משולבת שמאל-תקשורת, אשר לכמותה זכו בעבר מנהיגי המחנה הלאומי מנחם בגין ויצחק שמיר, התברר כי הפעם האופוזיציה לא תסתפק בפחות מערעור מוחלט שלו ושל שלטונו, כשפרשייה רודפת פרשייה, ומכות ניחתות מתחת לחגורה: האשה, הילדים, הכספים. לא שלא עשו את זה לאנשי ציבור אחרים - אבל לנתניהו עשו רק את זה, ומבלי להרפות. כל אנרכיסט שרואה בפטריוטיזם את מפלטו של הנבל פתאום החל לקונן על "ירידתו" של ביבי מהארץ המובטחת, וכל אתאיסט שרואה בפתיחת קניונים בשבת אקט אזרחי דמוקרטי ממדרגה ראשונה החל לקבול על נישואיו (השניים) לגיורת שלא על פי האורתודוקסיה.
"באוגוסט האחרון... החליטה שרה נתניהו לבקר בבית ילדותה... בטבעון... השבוע סיפרה בעלת הבית: '...ואז ראיתי פתאום את ראש הממשלה ואשתו בפתח הבית. בלי תיאום, בלי להודיע... שאלתי אותה למה לא התקשרתם ותיאמתם את הביקור? והיא אמרה לי: סליחה, זה הבית שלי. פשוט, ככה, ונכנסה בלי לבקש רשות... היא התחילה לצעוק שאח שלה עשה את כל השטויות כשמכר לנו את הבית, ושאנחנו רימינו אותו... היא לא יכלה לשלוט בעצמה. היא לסירוגין מלמלה דברים וצעקה והטיחה בנו דברים מאוד קשים... לנו זו היתה טראומה" (מתוך 'תיק שרה נתניהו' מאת מיכל גרייבסקי, מלי קמפנר-קריץ ואמירה לם, 'ידיעות אחרונות' , 12.12.97)
באוגוסט 1997 התקשרה אלי חברה תושבת טבעון. "אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי השבוע", אמרה. "כשיצאתי אחר הצהריים לחצר פתאום אני רואה ברחוב את שרה נתניהו עם הילדים, מלווה בשומרים. היא פנתה אלי וביקשה לעבור בחצר שלי כדי להראות לילדים את הבית שבו התגוררה בילדותה. כשהסכמתי, היא הודתה לי בנימוס והחלה לצעוד עם הילדים בשקט, נזהרת שלא לפגוע בצמחייה. היא סיפרה לילדים בכמה מילים על הבית שבו התגוררה בילדותה, הודתה לי שוב והלכה לדרכה".
ומה מיוחד בכך? - שאלתי. "תראי", אמרה החברה, "מספרים עליה כאלה סיפורים, שחשבתי שהיא מפלצת". מי מספר? - שאלתי. "העיתונים", ענתה החברה, "אבל בבקשה, אל תתחילי שוב עם הסיפורים שלך על איך שמבשלים עיתון. אחרי עבודה של שנה במטבח של מסעדה אני לא מסוגלת יותר לאכול במסעדות. לפחות את ההנאה של קריאת עיתונים אל תקחי לי".
את עקבות הפיברוק של 'תיק שרה נתניהו' ניתן לראות לכל אורך הכתבה. כך למשל, לקראת סופה נכתב כי "למרות הפרסומים שעסקו בנוכחות שרה נתניהו בדיונים מדיניים מצומצמי משתתפים ובנגישותה למסמכים רגישים, נראה שיותר מששרה נתניהו מעורבת בפועל בענייני המדינה, היא משפיעה על האווירה שבתוכה פועל בעלה". והרי אין זו אלא הודאה מרומזת בכך שהמידע שנמסר קודם לכן, בדבר סכנתה של רעיית ראש הממשלה –שקרי. גם פיסקת הסיום של הכתבה מוזרה משהו: "הבעיה היא פחות שרה נתניהו, ויותר הבועה השקרית שלשכת ראש הממשלה מטפחת באדיקות סביב רעייתו וסביב עניינים נוספים, חמורים כפעוטים, שעשויים לפגוע בתדמיתו של ראש הממשלה". ואם הבעיה אינה שרה נתניהו, מדוע הוקדשו שמונה עמודים לעיקוב אחר כל צעד ונשימה שלה?
"פרופ' משה ליסק: הוא בילה שנים בארה"ב וחלק מהסממנים הישראליים שלו נמחקו…אין לו רקורד מוכח, יש הרגשה שהוא מסתיר דברים, וזה יוצר חרדה. פרופ' ירון אזרחי: האסטרטגיה של נתניהו דומה לאסטרטגיה של חואן פרון, ששלט בארגנטינה…על ידי יצירה של פוליטיקה של עוינות, הוא מגיע להישגים אלקטורליים" (מתוך 'אקדמיה במצור', עיתון 'תל-אביב', 25.9.98)
מהו בדיוק ה'רקורד המוכח' שחסר לנתניהו, אשר שירת בצה"ל ביחידות מובחרות, כקצין מצטיין ומעוטר, ואשר מחזיק בתארים מהאוניברסיטאות MITוהרווארד? ועל מה בדיוק מבוססת ההרגשה ש"הוא מסתיר דברים"? נראה כי ההתקפות נגד נתניהו עובדות בעיקר על עקיפת האינטלקט שלו או של הקוראים-מאזינים-צופים. גם עיתונאים וגם מרואייניהם בורחים מהתמודדות אינטלקטואלית עם האיש כמפני מגיפה. אף אחד לא מתווכח איתו, למשל, אם הפלשתינים הם עם ואם אכן "ארץ ישראל שייכת, כולה, ליהודים, ולהם בלבד" (מתוך ספרו 'מקום תחת השמש'). אף אחד לא בודק אם הוא אכן רואה את מדינת ישראל כאתנוקרטיה או שמא כדמוקרטיה אתנית, כלומר - דמוקרטיה שבמרכזה עומד לאום מסוים, המעניק לה את אופיה ואת טעם קיומה. כולם נתלים באנקדוטות ובאירועים מזדמנים דוגמת ''השמאל שכח מה זה להיות יהודים'', ''הם מ-פ-ח-ד-י-ם', השכפ''צ שהסיר מעליו לאחר שווידא כי ''כולם כאן ליכודניקים'' - כדי להפוך אותם חזות הכל ולנקות את האיש מכל משנתו ועולמו הרוחני. כדי לרדד את הדיון עליו ואיתו בשיטתיות שכזו, זקוקים העושים במלאכה לזדון מודע או להדחקה בלתי מודעת.
ומהיכן מגיעים הזדון וההדחקה? אולי מהמקום שבו ביבי כל כך דומה ל'סוכני דעת הקהל' של השמאל –קרי, שולט בכלים שלהם, אבל בכל זאת שונה מהם: הוא אינדיבידואליסט בחברה קולקטיביסטית. הוא מקרין את הגישה שאדם עומד או נופל בכוחו שלו, עוד לפני שהוא מחיל אותה על שיטתו הכלכלית. האם הוא מתנגד לעזרה הדדית? לאו דווקא, שהרי לשיטתו דווקא האינדיווידואליזם מגביר את העזרה ההדדית ואילו ה'סיוע' הממשלתי הכפוי מלמד את האזרח כי כל האחריות מוטלת על הממשלה; אבל כיוון שהוא מעז לקבוע כי יש להקטין ככל האפשר את מעורבותה של הממשלה בחיי החברה והיחיד, כאילו אמר שאמן ייאלץ להיחשב לאמן על ידי הקהילה כדי שאמנותו תתקבל וש'איש רוח' יידרש לזכות באמון הלאום המסבסד את פעילותו הרוחנית. היש איום גדול מזה על פרנסתם של שופרות אוסלו?
"…שלוש שנים, ויצחק עדיין נרצח. הוא עדיין נרצח משום שאלה שהסיתו נגדו בנאומי בחירות כשארון המתים שלו עובר ברקע, בעוד האיש חי ורודף שלום, ומשום כך הם אחראים לפחות מבחינה מוסרית וציבורית להירצחו, לא תאמינו, עדיין מכהנים בממשלת ישראל ומנהיגים אתכם" (מתוך מדורו של יהונתן גפן, 'סופשבוע', 'מעריב', 30.10.98)
וכך, כשהאופציה לעסוק במצע רעיוני כלשהו נדחית לחלוטין מן השיח התקשורתי –ונתניהו עדיין בשלטון - לא נותר אלא לעסוק שוב באנקדוטות. וכשאינו מספק אותן בתדירות הנדרשת –לא נותר אלא לחזור על זוטות מפוברקות בדרכן החפוזה למעמד של מיתוס אשר שום אמת אינה מורשית להתקרב אליו. כך אירע לסיפור כאילו בהפגנה המחאה נגד מהלכי אוסלו שנערכה בצומת רעננה כמה חודשים לפני רצח רבין, בהשתתפות נתניהו, נישא ארון מתים אשר כוון לרבין (על הארון היתה למעשה הכתובת "כאן קבורה הציונות"); וכך אירע לסיפור כאילו בעת הפגנת הימין הגדולה באוקטובר 95' ראה נתניהו מן המרפסת בכיכר ציון את כרזת רבין במדי אס.אס. (אשר נישאה בהשראת פרובוקטור השב"כ אבישי רביב) –והחשה.
לנתניהו לא היו לו חבר'ה במובן המקובל ואין לו כאלה היום. אצל גפן –זה כמעט הפוך. אפשר אולי לומר שחוץ מהחבר'ה אין לו שום סיבה לחיות איתנו או לכתוב לנו. 'החבר'ה' היא בעצם הקבוצה, הקולקטיב שהפך לאתוס בתרבות הישראלית –זה אשר נותן ליחיד את זהותו אך גם מעודדת קונפורמיות, חוסר אחריות אישית ודחף לחפות על חבר קבוצה שסרח. אם אין לך חבר'ה, לא יכול הסוציולוג פרופ' משה ליסק אלא לקבוע שאין לך רקורד מוכח ושיש הרגשה שאתה מסתיר דברים. איזה מנהיג הסתובב פה לאחרונה בלי חבר'ה?
"…החלפתו של נתניהו אינה רק, ואולי כבר אינה כלל, מעשה פוליטי: היא שייכת לתחום איכות החיים ואיכות הסביבה, לדאגה לאווירה שבתוכה אנו חיים והאוויר שאותו אנו נושמים, העכור והמזוהם היום יותר משהיה אי פעם" (מתוך 'אי נעימות עצומה' מאת עלי מוהר, 'העיר' 14.5.99)
לקראת בחירות 1999 הועלתה הביביפוביה לדרגת היערכות למתקפת אב"כ. לכאורה יש לנתניהו שורשים רוויזיוניסטיים, אבל למעשה יש בו איזו ראייה עתידנית. הוא משדר שאיפה למצוינות ולשלמות, ולכן תמיד נמצא חסר. הלעג כלפיו חושף מצד אחד תחושת עלבון של "מה יש, אנחנו לא מספיק טובים בשבילך?" ומצד שני - "ממך מצפים ליותר". שהרי אם אתה כל כך מצוין, למה אתה לא מושלם? האכזבה שמתעוררת לנוכח הפער בין הציפייה לבין החולשות שמתגלות בפועל, יחד עם התחושה שהאיש לא ממש מעריך את החבר'ה שממשיכים לתחזק את קונספט 'החבר'ה', הופכת את נתניהו לאשם בכל חולי ולמחולל כל רעה –שהרי אם הוא כזה מוצלח מדוע בכלל יש עוד חולאים ורעות סביבנו? איך אמר לי בכנות שונא-ביבי נלהב בשלהי כהונתו של נתניהו כראש הממשלה? "יש הרבה דברים שאני לא בדיוק מבין, אבל בשני דברים אני בטוח: א. מה שקורה הוא רע מאוד. ב. פעם זה היה אחרת והרבה יותר טוב".
"יצחק בן-נר: בדימיון שלי אני רואה את כל דרכו בראשות הממשלה כמזימה קונספירטיבית, זדונית, מקיאבליסטית, מרושעת, מתוכננת, להשתלט על עם ישראל ומדינת ישראל. ולמה? בשביל ארוחות חינם; דליה רביקוביץ': …לא הבנתי שגם החיוורון שכיסה את פניו אחרי רצח רבין היה תרגיל במשחק של סוכן המכירות השטני הזה, המתמחה בחיקויים; יורם קניוק: בגלל שהוא איננו –כריק מוחלט הוא יוצא נשכר, כי אי אפשר לנצח ריק; רפי לביא: כי כשהוא רואה ציור הוא שואל 'כמה זה שווה' –השאלה השנייה היא 'מה אפשר לעשות עם זה?' –גשמיות מוחלטת, רוחניות אין; אלאונורה לב: בגלל שפעם קידשו כאן את ערך העבודה –ועכשיו את ערך העבודה בעיניים, ואנו רוצים יום אחד לפתוח את הרדיו בלי 'הכפשות, מכפישים, הוכפשנו, שכפשנו, הכפישו, פכשפו, פכשפכשפכשפו" (מתוך 'למה, באמת, אנחנו שונאים את נתניהו', 'העיר' 14.5.99)
האם במצוינות שלו הוא משדר ש'אנחנו' –כלומר החברה השמאלית, הקולקטיביסטית, אינה מקור לנכסי רוח אמיתיים? האם הוא מרגיז בתופעת עוף החול שלו? בנו של הפרופסור שלמעשה חוסל פוליטית ונאלץ לגלות מארצו, אשר חזר להשלים את מלאכת אביו, כאילו היה זן משוכלל של וירוס, בעל עמידות לאנטיביוטיקה הבולשביקית? אם כן - עבור יצור כזה חייבים לפתח זן משוכלל יותר של אנטיביוטיקה –בן-נר, רביקוביץ' וקניוק גם יחד, וגם רפי לביא.
"כדאי לכולנו לסמן לנו שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור אל חיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו, את ממשלתו וכמעט את המדינה כולה…היה האופי. והאופי, אבוי, אינו דבר שעשוי להשתנות אחרי כמה שנות צינון ואחרי התבגרות מסוימת. בגילו של נתניהו האופי הוא כבר תופעת קבע, ומכיוון שהוא ילווה אותו גם בניסיונו הנוסף –אם יהיה כזה –בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול ענייני המדינה" (מתוך 'שש הערות ביניים' מאת אמנון דנקנר, מוסף שבת, 'מעריב', 28.5.99)
כשאומרים "הוא שקרן" ואתה מבקש שימנו את השקרים שלו –אף אחד לא טורח לעשות זאת. כשאומרים על ביילין שהוא "ישר והגון" –אף אחד לא טורח לזכור איך הוא ניהל עבור פרס בשלהי שנות השמונים מגעים אסורים עם אש"ף מאחורי גבו של יצחק שמיר, ל'הסדרת' הצבעת הערבים בבחירות 92' לעבודה - תמורת "עזה ויריחו תחילה". ל'הישג' הזה ניתן היה להגיע בזכות הפיכתו ההדרגתית של נתניהו לאנטי-טפלון –משהו שמושך אליו כל לכלוך ושלא צריך לנמק אותו. די לך שתאמר: אני לא אוהב אותו, אני לא אוהב את אשתו, הבן שלו אוטיסט, הסיגר שלו אליטיסט –וזהו. אתה לא צריך להוכיח כלום. והוא, דווקא הוא, מדבר תמיד במספרים, בטבלאות, בטיעונים סדורים - באופן רציונלי ומנומק. דו-שיח של חירשים.
האם נכונה השמועה שאת ישראל עלולה לתקוף אליטה אלטרנטיבית? אם כן –יש להשמיד אותה בעודה באיבה. וכך, ינסה נתניהו כמה שינסה לשכלל את יכולתו הרציונלית ואת ניסוחיו –מרגע שהוחלט להדיר את הרציו מהמגרש, ישחקו עליו רק האנקדוטות הרכילותיות והמניפולציות הרגשיות. אלף חתני פרס נובל ללוגיקה לא יצליחו לכבות את תבערת המטפלת שאולי כן ואולי לא חרכה תבשיל אצל שרה במטבח.
"אצל ביבי הרגשות שיחקו מעט מאוד. הוא אדם מאוד ענייני למטרותיו…בדרך כלל לא היה אכפת לו להשאיר נפגעים" (ח"כ מיכאל איתן בראיון עם בועז גאון - 'סטיית המטאור', 'סופשבוע', 'מעריב', 28.5.99)
מדי פעם בפעם מתרפקים ביביפובים על אנשי ימין המגנים את נתניהו. 'נסיכי ליכוד' הם מושאים חביבים במיוחד על הלטיפה התקשורתית הזאת בעבור חופן מילות גנאי על ביבי. לבני בגין לא היתה מילה רעה על התנהלות בית המשפט העליון, אבל נגד נתניהו היו לו הרבה מילים כאלה. גם אהוד אולמרט מעדיף לירות חצים בבנו של מזכירו האישי של ז'בוטינסקי ולא בבנו של חיים הרצוג אשר סירסר בעסקי עמותות ברק. אולי גם הם מפחדים. מפחדים שיעשו להם מה שעושים לנתניהו –רצח אופי שיטתי ומלחמה פסיכולוגית ללא מצרים. ואולי זו הבושה לנוכח השאלה: מדוע שתקתם עד היום למראה צייד המכשפות הבולשביקי הזה. שהרי עדיף להיראות נסיך אידיאליסט ונאיבי מאשר קונפורמיסט מוג-לב. ואולי יש כאן גם מידה של הונאה עצמית: תודעה חברתית קולקטיבית המובאת על ידי מקהלה מתואמת של 'שמאלנים' ו'ימנים' מתאמצת לדחוק לתת-המודע של כולנו את האמת העגומה: אנו עדיין רחוקים מרחק רב לא רק מלהיות דמוקרטיה אמיתית אלא אפילו מלשאוף אליה באמת.
לא רק בכירי ליכוד 'למודי ביבי', גם מנהיגי העבר של הימין, ה"הגונים" וה"ממלכתיים" - משמשים במערכה להשרשת 'אפסותו' של הנוכחי. למנחם בגין קראו בשעתו "דמגוג" ו"פאשיסט", הכריזו עליו כדיקטטור אחרי שנבחר ברוב דמוקרטי ובעת מלחמת שלום הגליל קראו לעברו: "בגין רוצח". גם יצחק שמיר זכה לרצח אופי מתמשך. איך כתב עליו בימיו הטובים אמנון דנקנר? "האיש הוא רדוף פחדים, והמון שדים מתרוצצים על כותלי מוחו" ('חדשות' 8.12.89). אבל כשצריך להשחיר את נתניהו, מכבסים מהר את כל 'פשעי' קודמיו. זה עוזר במיוחד בלוחמה הפסיכולוגית על תודעת מצביעי הימין: לא, הם כאילו אומרים, אין לנו בעיה אמיתית עם האידיאולוגיה שלכם –רק עם מנהיג כושל אחד, שהפיל אתכם בפח.
"…נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס…הוא פשוט יודע שפחד, אי שקט בגבולות וקצת רצח יוצרים אחדות סביב המנהיג" (שולמית אלוני בראיון עם שרה ליבוביץ'-דר –'גלות מרץ', מוסף 'הארץ', 4.6.99)
גם פרופ' מיכאל הרסגור, קומוניסט בדימוס, השווה את נתניהו למאורות של עריצות: ללנין שביטל את חופש הדיבור, ואף ל"בוגד" (במילה זו עצמה) המרשל פטן. הפחד מנתניהו, שהוא כה גדול עד שהוא מאפשר לייחס לו את מילת הטאבו "בוגד" –הוא אולי הפחד מן הבלתי מוכר. ממישהו שלא נראה כמו פלמ"חניק ולא מדבר כמו מפא"יניק. ממישהו שלא התרגל לחיות על קופת הציבור ולא התחנך בערוגות העסקנות הפוליטית.
"בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מי יהיה נשיא ארצות הברית…לדבר על בוש וגור כבר אפשר, ואני שוב משפשפת עיניים בפליאה: איך אומה שלמה…מאמצת אל לבה מועמד חסר ניסיון, בור ועם הארץ, בעל השקפות אנטי-ליברליות מובהקות…מה שמעלה כמה הרהורים עגומים גם ביחס למקומות אחרים בעולם (עיין מקרה פרס מול נתניהו, או קצב). ההמונים, מתברר שוב ושוב, כלל לא נרתעים מבהמיות, מגסות, מבורות, מקולניות, מחוסר ניסיון משווע…גם הגינות ומוסר ציבורי הם לא סחורה מי-יודע-מה…ברק העצור לא נותן שואו טוב ונתניהו…כן נותן שואו טוב. ומי זוכר את פרשת עמדי והמתנות…וגם יגאל עמיר נותן שואו טוב אם רק נותנים לו" (מתוך 'כניסה' מאת טל בשן, 'סגנון', 'מעריב', 15.11.00)
זמן קצר לאחר הפסדו בבחירות 1999 פתחה המשטרה בחקירה פלילית נגד נתניהו ונגד רעייתו, בחשד שקיבלו טובות הנאה שלא כדין מקבלן ההובלות אבנר עמדי –בהסתמך על תחקיר 'ידיעות אחרונות' אשר טרם פורסם אז, מאת מרדכי גילת, ומבלי לקבל היתר לפתיחה בחקירה מהיועץ המשפטי לממשלה. מרבית מימצאי התחקיר נתגלו כבלתי נכונים וכבלתי מדויקים. כשבשן פירשה לקוראיה את תוצאות הבחירות בארה"ב היו קלקולי האתיקה העיתונאית-משטרתית ב'פרשת עמדי' ידועים היטב. אבל כשל'אחת מהחבר'ה' נופלת ההזדמנות לשרבב את הפיברוק הזה לאיזה טקסט משלה, ועוד לקשט אותו ביגאל עמיר –קשה לעמוד בפיתוי.
"בסמוך לפני הבחירות של 1999 התחיל להגיע אלינו מידע שלפיו שורה של עמותות פועלות בניגוד למטרותיהן ומגייסות כספים עבור מערכת הבחירות של אהוד ברק וישראל אחת…בין עמותות אלו היו…'אזרחים מימין ומשמאל'…- מטרות העמותה הזאת היא ביקורת ושמירה על תקינות וטוהר השלטון במדינת ישראל, קידום רעיון השלום בין מדינת ישראל לשכנותיה ומטרות דומות…פעילות העמותה התמקדה בביצוע פרסומים. למשל, 'רק לא ביבי', 'ביבי נתניהו אסון לאומי'…העמותה גם פרסמה שורה של שלטי חוצות שעוצבו כשלטי חוצות של הליכוד עם כל הלוגו של הליכוד והיו חתומים למטה בשם 'הדור הצעיר בליכוד' כאשר נוסח השלטים היה 'ביבי לא אמין' ו'ביבי הרס את הליכוד'…" (מדברי עמירם בוגט, רשם העמותות במשרד הפנים, בישיבת ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה בנושא עמותות ברק, 20.12.00)
פרשת העמותות של ברק נסגרה בקול ענות חלושה, וחשיפת טכניקת הדמוניזציה של נתניהו על ידי רשם העמותות לא 'שרפה' אותה. אולי מפני שלא פורסמה כלל בתקשורת, אלא רק בפרוטוקול ועדת הכנסת. עובדה - השבוע שוב ניתן היה לראות בכמה צמתים מרכזיים ברחבי הארץ כתובות גרפיטי עממיות-לכאורה, המזכירות לנו ש"ביבי משוגע". עוד כמה שבועות בוודאי תתווסף תחתיהן החתימה "תומכי ליכוד מודאגים".
"…נתניהו – שירד מהארץ…רואה בדוגמה האמריקנית אבן בוחן להתנהלות רצויה…קצרה היריעה מלמנות את מחדליו של נתניהו. כל שלטונו לא היה אלא בגידה מתמשכת בבוחריו…אם ישוב חלילה נתניהו לשלטון, יבגוד שוב בבוחריו…ימכור עצמו שוב בנזיד עדשים תמורת כתבה ב'הארץ' ותרועות בבית הנבחרים האמריקני, ויחרים שוב, לחלוטין, את המחנה הלאומי" (מתוך 'הידה ביבי' מאת משה פייגלין, אתר 'מנהיגות יהודית')
השמאל שונא אותו כי הוא רציונלי, רהוט ובעל זוהר בינלאומי - בניגוד לליכודניק בוגר האצ"ל או לח"י, אוהד בית"ר או חובש הכיפה. נסיכי הליכוד שונאים אותו כי הוא ממיט עליהם את אשדות שנאת השמאל. ומדוע שונאים אותו בימין ההתנחלותי? אולי משום שהוא מציג אופציה יהודית ערכית שאינה מחייבת חבישת כיפה וזירוז הקמת בית מקדש. אולי משום שאצה שם הדרך לקפיצת הדרך שאף מדינאי, מוכשר ככל שיהיה, אינו מוכשר לה. ומכאן קצרה הדרך להצגת נתניהו כעוד חילוני ריקני וחסר חוט שידרה לאומי, מין תואם-ברק כזה שאולי באמת הוא כל מה שהשמאל אומר עליו: לא אמין, אפס ביחסי אנוש, נואף סדרתי. את החור השחור שנפער מתשוקת הגאולה השלמה בימינו תמיד יימצא מי שירחיב: מימ"דניק אפכא-מסתברא שישכנע אותנו כי "בישראל רק הימין יכול לעשות שלום ורק השמאל יכול לעשות מלחמה" ולכן עדיף לתמוך במועמד השמאל, או "פעיל ימין קיצוני" המופעל מלמעלה שיסביר לנו כי "רק תחת שלטון השמאל יוכל המחנה הלאומי להביע את מלוא מחאתו ולגבש את זהותו כימין".
"נתניהו אינו מעוניין להתמודד עם המיתון, אלא להשתמש בו ובתסיסה החברתית כדי לעצב מחדש את דמותה של החברה הישראלית באופן ההולם את יעדיו הפוליטיים…נתניהו דוחף לסחרור ביחסי העבודה במשק…ולברוא בישראל את חברת חלומותיו: המון מיואש נעדר ביטחון חברתי הנשלט על ידי עלית הון צרה" (מתוך 'נתניהו צריך מיתון' מאת דני גוטווין, דעות YNET, 24.10.03)
המונחים 'כוחות השוק' ו'היד הנעלמה' הולמים את 'הקוסם' כמו שפן למגבעת. בהיותם משדרים דבר מה בלתי נראה, חמקמק ובלתי ממוקד, הם מתחברים היטב לקונספירטיביות שכבר נקשרה בדמותו של הקפיטליסט מספר אחד. לאף אחד כבר לא אכפת שה'סוציאל- דמוקרטיה' משמשת למעשה לביסוס קפיטליזם דטרמיניסטי, המעניק לחזק ושולל מהחלש על פי החלטות הצמרת ה'סוציאל -דמוקרטית'; אף אחד כבר לא זוכר שהחברים הטובים ביותר של מצנע הם קבלנים וסוחרי נדל"ן; ואף אחד לא מעוניין להטריד את מוחו בכך שגם עמיר פרץ פיטר עובדים כשזה התאים לו. ובעוד הם מתרפקים על הימים שבהם –בחסות השילומים מגרמניה, הסיוע האמריקני והתרומות מיהדות התפוצות - הם החליטו, ללא עוררין, למי מותר שיהיה 'קפיטל' ולמי אסור, רק הקפיטל של ביבי מוציא אותם מדעתם.
אז איך מחסלים את ההצלחה שלו כשר אוצר? מגייסים סוכני שיווק שיעשו רדוקציה שלה ל"דופקים את החלשים", שוב ושוב מראים אזרחים מחפשים בפחי זבל וכל שדרנית פמיניסטית סוחבת על גבה לאולפן איזו אם חד-הורית שמבקשת מביבי "להסתכל לה בעיניים". כמו שבשנות התשעים הם ברחו מלהתמודד עם הטיעונים הביטחוניים שלו –עכשיו הם בורחים מדיון כלכלי לפופולריזציה נמוכה של 'המלחמה בעוני'.
"'ביבי…', אמרה שרת התקשורת לשר האוצר והטיחה בו: 'אתה רואה את האלימות, שומע את השב"כ –לא תוכל להגיד עוד פעם שלא ידעת'…תמיכתו של שר האוצר בנימין נתניהו ברעיון דחיית ההתנתקות עמדה היום…במוקד ויכוח סוער בישיבת הממשלה…השרה דליה איציק תקפה אותו ורמזה על האפשרות של רצח ראש ממשלה נוסף" (מתוך חדשות YNET, 3.7.05)
והנה שוב חוזר הניגון שהבטיח מיכה חריש. ביביפובים אינם מתעייפים, הם רק מתחלפים.
http://www.makorrishon.net/show.asp?id=9682
