הכשל התודעתי והמבצעי של הפיקוד הצה''לי-מאמר מעניין
מקור:רוטר.נט
שרשי המשבר בגבול הלבנון-הכשל התודעתי והמבצעי של הפיקוד הצה"לי
ד"ר בעז כהן
היסטוריון וחוקר, איש מילואים ביחידה מבצעית
מסמך זה מתאר את הכשל התודעתי והמבצעי של צה"ל בגבול הלבנון. ההחלטה לכותבו הבשילה בעת שירות מילואים מבצעי בגבול הלבנון ביוני 2006 והגיעה לכדי מעשה בעקבות אירועי הימים האחרונים בגבול הלבנון. בשורות הבאות מתוארת הקונספציה שהנחתה את התנהגות צה"ל בגבול על שגיאותיה ומחירה הכבד והצפוי. והוא מיועד כחומר למחשבה למקבלי ההחלטות ולמעצבי דעת הקהל.
א. אימת החיזבאללה: כל מי שעבר את תדריכי העלייה לקו שניתנים ליחידות בבסיס האימונים של פיקוד הצפון באלייקים ואת התדריכים הניתנים בשטח על ידי קציני החטיבה והאוגדה אינו יכול שלא להתרשם שבצה"ל מתייחסים לחיזבאללה בהערצה מהולה באימה. הוא מוצג בפני החיילים כארגון בעל יכולת מבצעית יוצאת דופן ולא פחות מכך, כבעל אסטרטגיה שאין לה מענה. סרטי התעמולה שלו בהם מוצגות פגיעות בטנקים ומוצבים של צה"ל מוצגים לחילים. אין מדובר כאן רק בבעיה הסברתית. כפי שנראה אימה זו מנחה את ההחלטות המבצעיות שהתקבלו על ידי צה"ל בגזרה זו. אין מדובר כאן בתפיסה של 'זהו אויב רציני אז אל תזלזלו' אלא בגישה של 'אין לנו מה לעשות כנגדם'.
ב. אבדן הריבונות: את המצב שנוצר בגבול הלבנון, שבשיאו החטיפה של חיילי צה"ל השבוע, ניתן להגדיר באופן ברור כאובדן ריבונות. למעשה, צה"ל ויתר על ריבונות ישראלית בגבול הלבנון תמורת השקט של החיזבללא (ראה בהמשך). בתדריכים שמקבלים כוחות צה"ל מוסבר להם כי 'לבנון היא מדינה ריבונית ולכן מותר לחיזבללא להכין זירות מטענים, לכוון כלפינו נשק, רקיטות, כל עוד זה נעשה בתחום לבנון – וכל עוד הם עדיין לא יורים בפועל'. זהו כמובן אבסורד – החוק הבינלאומי אינו מכיר בזכות ריבונית של מדינה אחת לפגוע בשכנתה. עוד יותר מכך גם השכל הישר לא מכיר בהיתר כזה. אך גישה זו גורמת לכך שהחיזבאללה יכול לפעול מולנו ללא מפריע. יתרה מכך, 'זה לגיטימי', מסבירים מפקדי צה"ל לחייליהם, 'כי הם פוגעים רק בחיילים' ולא באזרחים. את פריה של תפיסת העולם המקנה לגיטימיות לפעולה של החיזבאללה נגד חיילי צה"ל ראינו כעת.
ג. הפרוטקשן: הצפון נהנה בשנים האחרונות משקט יחסי שאפשר התפתחות של הישובים ופריחה של ענף התיירות. החיזבאללה מצידו מכוון את פעילותו בעיקר נגד חיילי צה"ל. כך למשל חיים תושבי מנרה תחת קני החיזבאללה שאינו יורה בהם אך בעת רצון יורה בחייל שמגיע לישוב (מאי 2006). נוצר מצב אבסורדי בו 'אין חיילים – אין פיגועים'. וזוהי התחושה של האזרחים הגרים בצד הישראלי של הגדר. אם יש אירוע בטחוני האשם מבחינתם הוא צה"ל שגרם להסלמה. כך ניתן להסביר, כנראה, את היחס הקר שמקבלים החיילים בתפקידי הבט"ש מהקיבוצים על הגבול שרואים בהם מטרד. (ראו למשל קיבוץ מלכיה שסרב לתת לחיילים השומרים עליו מקום להניח את הציוד או ללכת בו לשירותים). גם צה"ל מצידו מקבל את המשוואה הזו ונותן לחיזבאללה להתחמש ולהתארגן ללא הפרעה כל עוד נשמר השקט על הגבול. גם בזמן של התנגשויות כמו אירועי רג'ר ומנרה הקפיד צה"ל לא לגרום לחיזבאללה אבדות רבות מדי כדי שלא תתחמם הגיזרה.
ד. 'אפס מטרות' והבריחה מקו הגבול: השילוב של הגורמים שמנינו לעיל הביא את צה"ל להיערכות חדשה בגבול הצפון. האיום המרכזי הוגדר 'חטיפת חייל'. הדרך להתמודד עם האיום הוגדרה 'אפס מטרות' שמשמעותו להוציא את החיילים מקו הגבול כדי שלחיזבאללה לא יהיה את מי לחטוף. אי לכך הוחלט לנטוש את מוצבי צה"ל שעל הגבול. נטישת המוצבים נעשתה בבהלה כפי שמעיד מצב המוצבים למי שמבקר בהם – ציוד אישי מפוזר, הזנחה, זוהמה. ניתן להתרשם כי נקודת המוצא היתה שבכל עימות עם החיזבאללה ידו תהיה על העליונה ולכן, כך ספרו בגזרה, הספיקה התראה על פשיטת אנשי חיזבאללה על מוצב ציפורן כדי להביא להחלטה להוציא משם את החיילים. אף אחד בפיקוד לא העלה על דעתו, כנראה, כי ניתן לתגבר את המוצב ולהכות את החיזבאללה. במקרים של היפגעות כח כמו שארע השבוע אין מוצבים מאויישים בשטח עם כוחות תגבור, תצפית וסיוע שיכולים להשפיע על תוצאות של אירוע כזה. ההחלטה לא לעלות על כביש המערכת עם הסיורים מאיינת את כל מערכת ההתרעה האלקטרונית של גדר הגבול שכן אי אפשר לבדוק באופן ברור התרעות על חדירות.
כאן המקום לעמוד בקצרה על הצורה בה מציג צה"ל לחייליו את ארועי רג'ר (נובמבר 2005). לתיזכורת: החיזבאללה פשט עם כח של כ-40 לוחמים על מוצב צה"ל ברג'ר 'ריבון 1', ארבעה לוחמי חיזבאללה על אופנועים התקדמו לכיוון המוצב השני של צה"ל בכפר 'ריבון 2', ובדרך נורו על ידי קלע מתשמוע שהציבו חיילי הצנחנים מחוץ למוצב. הרג המחבלים הוצג כנצחון של צה"ל והחייל ומפקדו צוינו לשבח.
אך מה קרה ב'ריבון 1'? לוחמי הצנחנים לא איישו את המוצב אלא ניהלו פעילות הטעיה שמטרתה היתה לשכנע את החיזבאללה שהוא מאוייש – רכבים הגיעו למוצב, פרקו ציוד, העמיסו. החיזבאללה פשט על מוצב ריק – וכך לא נחטף אף חייל. אך זהו לא נצחון! 40 לוחמי חיזבאללה עולים על מוצב צה"לי, פורצים לתוך הפילבוקס האימתני מפוצצים אותו וחוזרים ללא פגע הביתה. במקביל הם גם פוגעים בכלי רכב צהליים ובטנקים במוצב 'פרג' הסמוך – ומסריטים את כל האירוע. לגבי 'ריבון 1', המוצב לא מולכד, לא הופעלה אש ארטילרית עליו, לא הושארו מארבים בסביבתו והכוח העיקרי של החיזבאללה שב בשלום לבסיסו. לצה"ל היו 9 פצועים ביום קרב זה. צה"ל הכתיר את סדרת האירועים הזו בכותרת 'אירועי הר וגיא' אך למעשה לא היה כאן הרבה במה להתגאות.
ה. השיח הצה"לי- הקופיריטר ינצח? העובדה הבולטת לאוזן כל המשרת בגזרת הגבול היא השפה הגבוהה והמתיימרת בה מדברים מפקדי צה"ל בגזרה. כבר הזכרנו מושגים כמו 'אפס מטרות' ו'אירועי הר וגיא' אך יש חמורים מהם. נטישת קו הגבול על ידי הצבא מכונה 'קרטגו'. הכוונה לעירו של המצביא חניבעל שנלחם ברומא. אף שאין מסבירים זאת הרי ניתן להבין כי כדי למנוע מצב של 'חניבעל' (שם הקוד לחטיפת חיילים) נערכים ב'קרטגו'. צורם במיוחד, לאור תורת האי-לחימה שתוארה כאן הוא ההסבר של האוגדונר כי אוגדת הצפון היא כלשונו 'אוגדת קומנדו'. פירוש הדבר, לדבריו, כי מכיוון שאנו נלחמים בגרילה הרי שהדרך היחידה היא להלחם כגרילה. זוהי תיאוריה יפה אך בפעל האוגדה אינה מתנהגת ככח שנלחם בגרילה אלא ככח רדוף, מסתתר, מגיב ליוזמות האויב ונכשל – ושום תואר מרשים לא ישנה עובדה זו. ההרגשה הכללית היא שאלופי צה"ל חושבים שקופיריטר טוב יתן מענה למצבים הקשים אתם הם אמורים להתמודד.
ו. חוסר הכנה למלחמה. רוח התבוסתנות ואי-הנכונות ללחימה מחלחלת לכל שדרות הפיקוד ועד אחרון החיילים. היא באה לידי ביטוי בה בהתנהגות המבצעית ובהכנה לקרב. לפני כחודש התפרסם בעיתונות כי עיתונאי מהצפון נכנס לרכב קרב צה"לי שחנה מחוץ למוצב הניע אותו ולקח ממנו חומר סודי. לא סופר כי הש"ג במוצב ירה באויר אך לא יצא החוצה לראות מה קורה. התנהגות זו היא מובנת – אולי בחוץ נמצא החיזבאללה שכולם כאן מפחדים ממנו?, אולי הם יחטפו אותי? כך משפיעה רוח המפקד על התגובות המבצעיות של החיילים.
אך חוסר המוכנות להילחם בא גם לידי ביטוי באיכות החומר המודיעיני. המפות ותצלומי האויר במוצבים לא עודכנו זה מספר שנים וכבישים ודרכים חדשות לא נמצאים בהם. אפילו מערכת הכבישים החדשה שנסללה לאחר היציאה מלבנון בישראל לא מופיעה על המפות הצה"ליות. ציוד התצפית בגזרה סובל מתקלות תכופות וצוותי התצפית, שלא כמו בגזרת עזה, מתקשים בהכרת השטח ובעבודה עם כוחות. עד כמה היו מעודכנות המפות שקיבלו חיילי צה"ל שנכנסו עכשיו ללבנון? ואיזו עבודת מטה נעשתה בשנים האחרונות לקראת אפשרות של כניסה כזו? אני חושש שהתשובה אינה מעודדת.
בדיון זה לא התייחסנו כלל לאיום האיסטרטגי על בטחון המדינה שהתגלה כאשר במאי 2006 פגעו טילים מלבנון בעיניים של המדינה – היב"א במרון. הפגיעה שחזרה על עצמה השבוע מבשרת מצב אסטרטגי חדש של פגיעות ביכולת ההתראה הישראלית.
התמונה המתוארת כאן אינה מחמיאה לצבא אך אין להסתיר אותה. כבר כעת נשמעים קולות המתגעגעים לימי השקט והרגיעה שלפני האירועים הקשים של השבוע. יש להבין כי הסיכוי שלנו להגיע לימי שקט ורגיעה הוא בהבנת הכשלים המחשבתיים והמבצעיים שהולידו את המצב הנוכחי. רק בהבנת זרעי הפורענות בתקופת השקט המדומה יש סיכוי לצאת בראש מורם מעין הסערה.
ד"ר בעז כהן, ת.ד. 1066 מעלות 21520, ' 04-9975095, 050-7822484, boaz@maltar.org.il]
