חזרת הביתה

נפגשנו אחרי יומיים שלא התראנו בהם.
הפעם על א'. עולים על מדים ייצוגיים, נפגשים ...
קצת כואב, לא לראות את הביתה 25 יום.
אבל סוף סוף יוצאים הביתה. הולכים לראות את אמא, את החברים.
לא ראינו אף אחד מהם כבר קרוב לחודש. את החברים קרוב ל3 בגלל המלחמה.
רק ביום שבת יצאנו למבצע, נכנסים ללבנון, 2.5 ק"מ, מבצעים מארב על איזה כפר, וחוזרים אחורה.
משהו שיגרתי, סתמי.
יום שלישי בלילה הוא יצא שוב, כמה צחקתי עליו שהוא צעיר.
אבל זה כבר מאחורינו. עכשיו יוצאים הביתה.
נפגשים בנקודת הערכות, עושים סידורים אחרונים, קיבלנו טרמפ עם ג'יפ מסוג אביר עד כרמיאל.

כל הדרך היד שלי על הכתף שלו.
"אלכס, חוזרים הביתה. סוף סוף חוזרים הביתה. 25 יום ! הגיע הזמן שתראה את אמא.”

ביום שני אחרי המבצע אמרתי לו : “לא משנה מה ! סופ"ש אחרי שלא ראינו את החברים שלוש חודש עושים על האש !”
"לא לא, הולכים ללונה.”
"לא ! עושים על האש.”
הויכוח נמשך שעתיים. בסוף אני ניצחתי.

הג'יפ מפספס את הכניסה הראשונה לעיר. נוסעים בשיירה, כמה מכוניות לפנינו מפלסות לאביר את הדרך, עוד כמה מאחורינו מוודאים שלא ינגחו אותנו מאחור.

אני מחייך אליו.
היד ממשיכה להיות על הכתף.
והג'יפ מפספס עוד 2 כניסות לעיר.
הגבה מתחילה להתרומם בחוסר הבנה.
"הוא לא ממשיך עד הבית ?”
ואז, שהוא פונה לתוך כרמיאל, יורדות לי דמעות מהעיניים בלי שליטה.
"חזרנו הביתה אלכס, אחרי 25 יום, חזרנו הביתה. חזרת הביתה. חזרת הביתה"

עוצרים במען.
מורידים את המטען.
הרבה מאוד אנשים מחכים לראות את שנינו.
רק משום מה נראה לי שיותר חיכו לראות אותך.

ממשיכים פנימה, כולם עוקבים אחרינו ...
"המשמר יעבור לדום. משמר דום !”

ובעוד אני, ועוד 5 מחבריך, מורידים את הארון שלך למקום מנוחתך האחרון אלכס, כל מה שעובר לי בראש זה הדהוד חוזר : "חזרת הביתה. חזרת הביתה. חזרת הביתה.”
וכנראה יהדהד לי בראש עד יומי האחרון.



לזכרו של אלכס אסף, סמ"ר, שנהרג מעלייה על מוקש בדרום לבנון ב23.8.06.







איזהה עצובב אלוהים אני עם דמעותתת

מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*