אוגוסט 28, 2006 ::: ד' באלול תשס"ו
מאת: ישראל הראל
פרץ במלחמת לבנון, דיין במלחמת יום הכיפורים (למעלה: דדו ביום הכיפורים, חלוץ במלחמת לבנון). צה"ל נכשל במלחמה ביישום מרכיב מרכזי בתפישת הביטחון של ישראל: העברת המלחמה לשטח האויב
ישראל סאן, אריאל חרמוני ולימור אדרי
אחרי תקופה ארוכה של הכחשת הסכנות הקיומיות והדחקתן, באה המלחמה הנוכחית והיכתה בקודקודו של הציבור ועוררה בו פחדים קיומיים. הוא אומר לעצמו: אם כשלנו מול ארגון גרילה, המונה בסך הכל שתי חטיבות לוחמות, כיצד נעמוד מול איראן וסוריה? אם לא יכולנו לעצור את שיגור הטילים הפרימיטיוויים של נסראללה, כיצד נוכל לאלפי הטילים המונחים, המדויקים והקטלניים של הסורים והאיראנים? הרי לא בגלל החיסרון באפודים ולא בשל הקיצוצים בתקציבים לא הצליחו ארבע אוגדות, שהסתייעו בחיל אוויר כל-יכול, לפגוע ברוב יכולות השיגור של חיזבאללה, או לעקור אותו מהבונקרים סמוך לקרית שמונה, למטולה ולזרעית. ובוודאי שלא בשל חוסר תקשורת בין המטכ"ל לפיקוד הצפון ישראל אינה מונעת את זרם הטילים הממשיך להגיע לחיזבאללה בחסות הפסקת האש שאותה תיארה שרת החוץ, הבה נקווה שבסרקאזם, כ"טובה לישראל".
צה"ל נכשל בשדה הקרב. גרוע מכך: כאשר איפשר, במשך יותר מחודש,
פגיעות בלתי פוסקות בעורף, הוא מעל בתפקידו. מעל, משום שלא בגלל חוסר יכולתו הופקר העורף לכ-4,000 קטיושות, אלא משום שפחד לשלם את המחיר הנדרש כדי לשתק את יכולת השיגור של חיזבאללה. בישראל של היום, חיי חיילים - ולא ההיפך לפי כל נורמה צבאית ומוסרית מקובלת - יקרים מחיי אזרחים.
מאז הבריחה מלבנון צה"ל פועל יותר כצבא ההגנה לצה"ל ופחות כצבא ההגנה לישראל. זאת משום שזה זמן רב, אך במיוחד מאז הבריחה מלבנון, חלק מהציבור, במיוחד זה ששולט בכלים המעצבים את דעת הקהל, משדר לצה"ל שעיקר משימתו היא "לשמור על הילדים". והמפקדים הפנימו: במקרים רבים, כפי שהוכח גם במלחמה זו, הם נמנעו מקרבות הכרעה כדי להימנע מאבידות.
הבריחה החד-צדדית מלבנון (שבעקבותיה בא, בנוסף לחטיפות חיילים ואזרחים, נאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה) אירעה משום שדעת הקהל העדיפה "לשמור על הילדים" (ממוצע של 13 הרוגים בשנה), על פני צורכי הביטחון הלאומי ארוך הטווח. ואת מחיר טעות הבריחה ההיא שילמנו בריבית דריבית במלחמה זו.
וגם בראשיתה של מלחמת הטרור שפרצה בעקבות הבריחה מלבנון, וכנגזרת הכרחית ממנה, צה"ל, בשל התכתיב "לשמור על הילדים", לא תקף את הטרור בבסיסיו ובכך איפשר קטל של מאות אזרחים. ויותר מששמר אז על האזרחים, שמר על עצמו. הרמטכ"ל, שאול מופז, פקד על אנשי צבא לנסוע בכבישי יש"ע, גם בנסיעות רגילות ולא מבצעיות, רק ברכב ממוגן. כלל האזרחים, לעומת זאת, המשיכו לנסוע בכלי רכב לא ממוגנים, ועשרות רבות נהרגו במארבי ירי וממטעני צד. כך בא לידי ביטוי עיוות ערכי שלא היה כדוגמתו בצה"ל.
את מדחת יוסף לא חילצו מקבר יוסף משום שמופז, שהיה בחפ"ק, רצה למנוע נפגעים. את המטיילים בהר עיבל חילצו רק לאחר כ-10 שעות שבהן היו נתונים לאש צלפים שממנה נהרג אחד מהם, בנימין הרלינג, וחמישה נפצעו. מפקד האוגדה, בני גנץ, שהיה בשטח, לא פקד על כוחותיו להסתער. אימת "השמירה על הילדים" גרמה לצה"ל למעול בתפקידו העיקרי: לשמור על האזרחים, קודם שהוא שומר על עצמו.
וזו הסיבה שבמלחמת הטרור היו כארבעה אזרחים הרוגים על כל חייל שנפגע. והציבור קיבל תוצאה זו כנורמטיווית. רק לאחר כשנה וחצי של טרור קטלני - יותר ממאה אזרחים הרוגים רק במארס 2002 - יצא לדרך, בעקבות הטבח בליל הסדר במלון פארק בנתניה, מבצע "חומת מגן". במהלכו נשבר מחסום הפחד של צה"ל מפני המחבלים, ומאז היתה ירדה דרמטית במספר ההרוגים מקרב האזרחים והחיילים כאחד. הוכח שהמעז מנצח - והניצחון, בסופו של דבר, גם "שומר על הילדים".
אך במלחמת לבנון השנייה צה"ל חזר לסורו, ושוב הוא לא פעל לפי הנורמות המצופות ממנו, דהיינו, שקטיושות על ערים וכפרים בצפון הן טאבו, וכדי למונעו חייבים להפעיל את כל עוצמתו של צה"ל, גם במחיר נפגעים.
במלחמה זו צה"ל נכשל, לראשונה, ביישום מרכיב מרכזי נוסף בתפישת הביטחון של ישראל: העברת המלחמה לשטח האויב. וכישלון זה נבע גם הוא, בין השאר, מתסמונת השמירה על הילדים. לישראל אין עומק אסטרטגי שיכול להכיל ולבלום מתקפה קרקעית גדולה. ודוקטרינה זו, שהצילה את ישראל בכל המלחמות, הצליחה כל עוד המשימה העיקרית היתה להגן, גם במחיר אבידות בדרג המסתער, על העורף. כישלונה בלבנון היא תולדה של זרמי מחשבה שחדרו לצבא והעמידו את קדושת חיי החיילים מעל לקדושת חיי האזרחים שבעורף, שעל חייהם ושלומם צריכים החיילים, אם אין דרך אחרת, להקריב את נפשם. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, לפי זרמי מחשבה אלה, אינה מטרה שלמענה ראוי, בוודאי לא חובה, להקריב את החיים.
וכשהלוחמים מכונים "ילדים", מובן מדוע אסור להם להילחם. ילדים צריכים לשחק. ואם בכל זאת יתברר שקיימת סכנה של מלחמה כוללת, כלומר שאיראן באמת מתכוונת למה שהיא אומרת, לא אלמן ישראל: יש חיל אוויר שפוגע, באמצעות חימוש חדיש ומדויק, מרחוק. ובשעת מבחן עליונה קיימים גם "פרויקטים מרכזיים", אותם אמצעים סודיים שעיקר יעדם הוא פגיעה קטלנית באויב תוך הימנעות ממגע עמו. הם כבר "ימשיגו" (שהרי לא ייתכן שינוי דוקטרינה ללא טרמינולוגיה עדכנית), לסורים ולאיראנים שלא כדאי להם להתעסק אתנו. ואילו בארגוני הטרור, הנחותים בכמות, בחימוש ובאיכות, נטפל ב"עצימות נמוכה", ובכך "נצרוב" להם את "התודעה" כפי שאכן צרבנו באופן כה מרשים את תודעת חיזבאללה, ואף את תודעת גדודי אל אקצא, הג'יהאד וחמאס.
אחד המובילים המרכזיים של דוקטרינת ההימנעות ממגע היה דן חלוץ. "(יכולתו של) חיל האוויר", אמר כבר לפני כחמש שנים בכנס במכללה לביטחון לאומי, "מחייבת אותנו להתנתק מכמה הנחות אנכרוניסטיות. קודם כל שניצחון שווה טריטוריה. במקום ?אש ותמרון', אני מציע לדבר על ?אש מתמרנת'. (אש זו) היא המהות..." וסיום המחץ: "כוח האוויר יכול להכריע לבד, ובוודאי להיות שותף בכיר בהכרעה".
בניגוד לעורף, שעליבות הכנתו למלחמה נחשפה זה עתה, צה"ל לא הוזנח. היטב הוא ידע לדאוג לעצמו. ואם חסרו תקציבים לציוד ולחימוש המילואים, במחיר מטוס אחד היה אפשר למלא את כל מחסורם. אך כאשר "המהות" היא "אש מתמרנת", מי צריך להוציא עשרות מיליונים להכנת המילואים או מיליארדים לציוד והכנת העורף? וכאשר אווירה זו מחלחלת ממרומי מגדל המטכ"ל בתל אביב לפריפריה הגלילית, מה פלא שבין הבורחים מהמלחמה היו, בצד בעלי תפקידים ביצועיים שהיו אמורים למלא תפקידי חירום בעיריות ובמועצות, גם נבחרי ציבור. והם לא ייקראו לתת את הדין. כי זו הנורמה. כי אם אסור לסכן חיי חיילים, חיי אזרחים שאינם מגויסים על אחת כמה וכמה. והנורמה לא בצפת נקבעה, כי אם בגוש דן. שם טיפחו את פולחן עדיפות קדושת החיים גם על פני עצם קיום הריבונות היהודית.
שליש משטח המדינה בער והתפנה מרוב תושביו. וביום האחרון למלחמה, שבו האויב היה אמור להיות שבור וללא אמצעי לחימה כתוצאה מ"האש המתמרנת" של "כוח האוויר שיכול להכריע לבד", נפלו על הצפון כ-250 רקטות. ולמחרת ראו תושבי מטולה (שראש ממשלתם אמר להם שבועיים קודם לכן שניצחנו ניצחון מכריע וששינינו את פני המזרח התיכון) שדגלי חיזבאללה שבו להתנופף בקרבתם. והחטופים, כמובן, לא חולצו.
אהוד אולמרט ועמיר פרץ באמת חשים שהם אינם אשמים; שהתביעה לסילוקם מהווה שינוי מוחלט של כללי המשחק. שהרי רוב ההחלטות שקיבלו במלחמה, בוודאי בימיה הראשונים, תאמו לחלוטין את המנדט שקיבלו מהציבור. לשמור על הילדים. הרי רק חודשים מעטים לפני הבחירות אמר אולמרט בנאום בניו יורק ש"עייפנו ממלחמות ומהרג" ומהקצאת עיקר המשאבים לביטחון. ואף על פי שהימין עשה מטעמים מהכרזה זו, העם בחר באולמרט ולא בבנימין נתניהו. ומפלגתו של עמיר פרץ הקדימה גם היא את המפלגות שטענו שאם נתעייף, או נקצץ בביטחון, לא נהיה כאן.
רוב העם שידר למנהיגות שכך, עם הרבה תקיפות מהאוויר ועם מינימום פעילות על הקרקע, עליהם לנהל את המערכה. אולמרט ופרץ אולי אינם מתאימים להוביל מדינה למלחמה, אך האשם המרכזי לכישלון הקונצפטואלי - זה שגרם, בין השאר, לניוון האינסטינקטים, הערכים והמוטיווציה של הצבא - הוא הציבור. זה שהיום אינו מפסיק לחפש אשמים ולהיאנח ולשאול "מה קרה לנו".
