פרק ראשון: סיום שנת הלימודים
"יש!!! סוף סוף מסתיימים הלימודים ויש חופששש..." אמרה קורל שמעוני לאמה. "בשעה טובה מותק." אמרה גברת שמעוני. קורל אכלה מהר, הלבישה את תרמילה ויצאה. קורל הייתה נערה יפה, גבוהה, שערה היה מדורג ופזור עד המותניים . היא הייתה רזה. סך הכל הייתה בת 15. היו לה גומות חן בשתי לחייה.
קורל הלכה בדרך לבית הספר. היא חשבה על התיכון החדש שאליו נרשמה באביב, אבל היא קצת חששה. שם כל כך מוזר, היא חשבה על מה עלול לקרות לה שם. היא הגיעה לבית הספר, היא הייתה תלמידה בבית ספר גורדון ועמדה לסיים כיתה ח'. תלמידה דיי מצטיינת, היו לה הרבה חברות. חברותיה הכי טובות היו שירי וענת. "היי קורל, מה העניינים???" קידמה אותה שירי. "הייי.." אמרה קורל. "היית מאמינה קורל, היום תיפתח לפנינו דרך חדשה.." צהלה שירי. שירי התקבלה לתיכון יחד עם קורל, אבל ענת לצערה התקבלה לתיכון אחר. בהפסקה, הבנות שוחחו בהתרגשות על תיכון תעלת הגהנום, תיכון שאליו הולכות קורל ושירי. "זה נראה לי מוזר…" אמרה ענת. "אף פעם לא שמעתי על תיכון עם שם כזה, שם מפחיד לא?" "אולי בגלל שהמורים יעשו לנו גהנום אם לא נלמד." התבדחה שירי. "דיי שירי, את לא מצחיקה!" אמרה ענת. "אוי באמת! למה את כזאת חסרת חוש הומור?" שאלה שירי בעוקצנות. "דיי בנות, הפסיקו לריב." אמרה קורל. "אוי גברת שמעוני, אולי תפסיקי להיות מבוגרת ותחזרי לילדות?" צחקו שירי וענת יחדיו.
בסוף היום, בשיעור האחרון, הייתה צריכה להתקיים הצגת מחזור. קורל ישבה ורעדה. "שירי, שירי, אני פוחדת." "מה?" שאלה שירי מסתכלת לכיוון המורה. "לא שמעת אותי?" "סליחה, לא, מה אמרת?" "סוף סוף הזזת את עינייך מהמורה, רק מסתכלת עליו!" "איזה חתיך הוא…" אמרה שירי בהתלהבות. "הוא בן 34 ואת בת 15." "אז מה?" "תגידי, מה מצאת בו? אולי הבחנת שהחצ'קונים שעל פניו מיוחדים במינם?" שאלה קורל בצחוק. שירי שלחה אליה מבט נעלב. "שירי סוויסה, התקרבי אליי." קרא המורה לעברה של שירי. שירי נרעדה היא התקרבה למורה ממש נמסה לידו. הוא התחיל להסביר לה על הקטע שלה בהצגה. ההצגה הייתה ממש יפה ומוצלחת.
בסוף היום שלושת הבנות הלכו הביתה. קורל וענת שוחחו ביניהם בצער שהן נפרדות. גם שירי הצטערה ואפילו בכתה, אבל לא רק בגלל זה. שירי התאהבה במורה שלהן מאז שהתחיל ללמד אותם דרמה. ענת גם אהבה איזה ילד מהכיתה המקבילה, וקורל לא אהבה אף אחד. "כיף לך שירי, את לא נפרדת לפחות עם חברה אחת, ואני נפרדת עם שתיכן." בכתה ענת. הפרידה הייתה קשה. אך הן הבטיחו אחת לשנייה שיטיילו ביחד, יתקשרו אחת לשנייה. "אנחנו לא ניפרד בנות, נהייה תמיד יחד. אולי לא בתחום הלימודים אבל מחוץ לבית הספר." אמרה קורל. "קורל צודקת." אמרה שירי והזיזה קבוצת שיער מעייניה. היו לה שערות בהירות ועיניים כמו שתי זכוכיות . היא הייתה קצת יותר נמוכה מקורל, היה לה שיער ארוך ומתולתל. לעומתה הייתה ענת אחרת. היו לה עיניים שחורות ועמוקות. שערה היה גם כן שחור וחלק שהגיע לה עד הכתפיים. הבנות היו כולן שונות זו מזו.
פרק שני- תיכון חדש וסיוט של ממש.
עברו חודשיים, חודשיים של חופש הגדול, שבו שלושת החברות נפגשו ונהנו מאוד. אבל מיד אחרי החופש החלה ההרשמה לתיכון, זאת אומרת כניסה לתיכון. ענת נרשמה לתיכון רמות שליד תעלת הגהנום אבל במרחק מה ממנו. מיד קיבלה אותן מורה והובילה לכיתה. קורל ושירי נכנסו לכיתה. כולם הסתכלו עליהן כאילו נפלו מהירח. קורל ושירי התיישבו בשולחן הראשון שראו. נכנסה המורה, היא נראתה קשוחה, עיניה בהקו בנצנוץ חזק. היא התחילה להסביר על התנאים ועל מה שילמדו. בהפסקה שתי הבנות טיילו ביחד ושוחחו. פתאום קורל ראתה נער אחד ישוב על הגדר והוא נראה עצוב מאוד, פתאום בא חברו. היא לא יכלה להוריד את עיניה ממנו והוא הבחין שהיא מסתכלת עליו ואמר על כך לחברו העצוב. וככה קרה שהוא הסתכל על קורל וקורל הסתכלה על חברו. "קורל.." האירה אותה שירי. "מה?" שאלה קורל. "תפוח אדמה, מה קורה אתך קורלו'ש? את כמו בעננים."
בהפסקה השנייה אחרי השיעור המשעמם, יצאו הבנות החוצה. עיניה של קורל התרוצצו מפינה לפינה, היא אפילו לא ידעה מה היא מחפשת או את מי. הן הלכו הפעם בשתיקה. "קורל… מה קרה לך? למה את שותקת?" "מה אגיד?" שאלה קורל. "אוי באמת, תמיד יש לך מה להגיד יקירתי." "פשוט לא בא לי לד-בר." קורל הבחינה באותו בחור שראתה בהפסקה הראשונה. שני הבחורים התקרבו אל הבחורות. "היי בנות." אמר הבחור שעליו נדלקה קורל. "היי.." אמרה בקול רך קורל. "שמי שלומי וזה חבר שלי אופיר." "ומה אתם רוצים מאתנו?" שאלה שירי בתוקפנות. "אפשר להצטרף אליכן?" שאל שלומי. "כן.." אמרה בחולמניות קורל." "לא!!!" אמרה שירי בכעס ומשכה את קורל אחריה. "אבל…" מלמלה קורל מתבוננת לאחור, על שלומי. "מה אתה חושב עליה?" שאל שלומי את אופיר כשהבנות התרחקו. "מה אני אמור לחשוב?" ראית איך היא מסתכלת עליי? היא ממש דלוקה עליי." "כן.." אמר בעצב אופיר. "אני חייב להשיג אותה, מוכרח שהיא תהיה שלי." "אתה אוהב אותה?" שאל אופיר. "חחחחח הצחקת אותי אופירו'ש, אוהב אותה? אני רק עכשיו הכרתי אותה, נדלקתי עליה! וחוץ מזה חייבת להיות אהבה? אני בן, ולא מוכרח דווקא להתאהב, אפשר גם קצת להשתעשע…" אמר שלומי. "אבל אתה באמת מוצא חן בעיניה, רואים שהיא בחורה מאוד עדינה, לבנות כאלה שולחים פתקי אהבה , פרחים, אוהבים אותן!" אמר אופיר. "נו באמת אופיר, נמאסת עליי עם הרומנטיקה המטופשת הזאת!" בנתיים הבנות שהתרחקו מהבנים. הלכו בקצב איטי. קורל הייתה סגורה בתוך עצמה. "קורל…" קראה שירי. אין קול ואין עונה. "קורל…" גם עכשיו לא הייתה תשובה. "קורל! מה קורה אתך? אל תגידי שאת מתנפחת בגלל שלקחתי אותך הרחק מהמטומטמים האלה." קורל הסתכלה עליה. "את תמיד חייבת להתערב לי בחיים?" "אבל למה ? מה עשיתי בסך הכל?" "מה הפריע לך שהם רצו להצטרף אלינו הא? אני כל כך רציתי ואת הרסת הכל!!" "טוב, את יכולה ללכת אליהם בחזרה, ביי." אמרה שירי והפנתה אליה את גבה. "אוי שירי.. מה את כועסת עכשיו? בסך הכל אמרתי לך מה שהפריע לי.. הוא נורא מצא חן בעיניי אז עכשיו אני מאוכזבת!" "טוב מצטערת, פעם הבאה אל תקשיבי לי ותעשי מה שבא לך." שירי נשמעה כועסת. "שירי… נראה לי גם אני מצאתי חן בעיניו." "עדיף שתיזהרי קורל, הוא לא נראה בחור רציני, אלא אחד שמחליף בחורות כל יום." "לא! הוא לא כזה…" אמרה קורל והשפילה את מבטה בעצב. "טוב אל תהיי עצובה מאמי, אני אומרת את זה רק לטובתך, אני רוצה שתהיי באמת מאושרת, ולא תיפלי על אחד שירצה רק לנצל אותך." "יש לו חיוך מתוק…" אמרה קורל בחולמניות בלי להקשיב לדבריה של שירי. "כן כן.. אבל זה יכול להיות חיוך מזויף!" "לא! זה החיוך הכי יפה בעולם! יואווו שירי נראה לי אני מאוהבת!" "שיוו קורל! איזה מהר את מתאהבת אני בשוק!" "לא יודעת למה, אבל יש בו משהו שכבש אותי, משהו במבטו, בעיניו, בחיוך שעל שפתיו, בקולו… וואי אני מהופנטת…" אמרה קורל והתבוננה על שירי עם חיוך קטן. לפתע החיוך משפתיה נעלם, והחליפו אותו פחד, מבוכה ובהלה." "מה הוא עשה לי? איזה כישוף הוא הטיל עליי? מה קורה לי???"
נשמע צלצול והבנות עלו לכיתה.
הבנות ישבו בכיתה משועממות. קורל בכלל לא הייתה בכיתה , היא ריחפה הרחק מהעולם וחשבה על שלומי. פתאום מישהו פתח את דלת הכיתה ונכנס פנימה. קורל הרימה את עיניה וראתה את שלומי. הוא לחש משהו למורה והיא אמרה: קורל, בבקשה לכי איתו ." "אני?" שאלה קורל בתמיהה. "כן, את!" "אבל לאן?" "למנהל, הוא רוצה לראותך." קורל קמה והלכה לכיוון שלומי. שניהם יצאו מהדלת. "בשביל מה המנהל רוצה לראות אותי?" שאלה קורל את שלומי. "איזה מנהל?" שאל. "אנחנו הולכים את המנהל נכון?" שאלה. "לא!" "לא? אבל אמרת בכיתה.." "נכון." "אז…..?" "אנחנו לא הולכים אל המנהל.." "אז לאן?" "חכי ותראי." הוא הוביל אותה לחצר, לחצר הנטושה והם נכנסו תחת הגג והתיישבו על הספסל. "אני לא מבינה.." אמרה קורל. "תכף תביני." אמר ונדבק לשפתיה בנשיקה, כל כך חזק שהיא אפילו לא יכלה לנשום. אחרי שהוא התנתק ממנה, היא הסתכלה עליו המומה. "מה את אומרת?" שאל בחיוך שובב. "אני…" "מצא חן בעיניך?" "אני…" "אין לך מילים?" "אה.. כן.." "אני ראיתי איך הסתכלת עליי בהפסקה, אני מוצא חן בעיניך?" "אה.. אני…" "כן כן.. ותפסיקי כבר עם האני שלך, בחייך." אמר ולפט את פנייה. "גם את מוצאת חן בעיניי, ואני חושב ואפילו בטוח שאני אוהב אותך." באמת?" "אהא!" "גם אני.." "אה כן?" כן, אנחנו מכירים רק יום אחד ואני הספקתי להתאהב בך, להגיד לך תאמת?" "כן.." "אף פעם לא התאהבתי ואף אחד אף פעם לא נישק אותי, אף פעם…" "ששש.." אמר ושם את אצבעו על פייה ואחר כך נישק אותה, קורל אפילו לא יכלה לנחש ששלומי לא רציני.
קורל חזרה לכיתה מאושרת וריחפה בעננים. שירי שמה לב לכך, כשהלכו הביתה לא התאפקה ושאלה במבט בוחן יותר מתמיד: "נו?" "מה נו?" שאלה קורל. איך היה אצל המנהל? מה הוא רצה?" "אה המנהל?" נרעדה קורל. "כן כן" "אה בסדר…" "מה הוא רצה ממך?" לא הרפתה שירי והמשיכה בשאלות. "סתם." אמרה קורל אבל הסתירה את מבטה. שירי לקחה את פניה של קורל וסובבה אותם אליה ברכות. "תסתכלי לי בעיניים." "אני לא מבינה.." אמרה קורל. "קורל! אני חברה טובה שלך או לא?" "כן, אבל…" "בבקשה קורל, ספרי לי!" קורל הייתה שקועה בחשיבה עמוקה ואחר כך הרימה את עיניה והסתכלה על שירי. "נו… " אמרה שירי חסרת סבלנות. קורל לקחה אותה לשבת על הספסל. "אני מאוהבת." "בו? בשלומי הזה?" "כן.. שמעי.. כשהוא בא לכיתה, הוא לקח אותי לא אל המנהל, אלא למקום אחר…" היא השתתקה למראה פניה הרציניים של שירי שהקשיבה במתח. "תירגעי שירי… מה את בלחץ?" אמרה קורל וצחקה למראה שירי המכווצת. "נו..?" אמרה שירי בקוצר רוח. "אז…" המשיכה קורל. "הוא לקח אותי לחצר…ישבנו על הספסל.. והוא.. נישק אותי!" "קורל…" אמרה שירי באזהרה. "מה קורל? הגיע הזמן לא? וחוץ מזה שזה היה מאהבה!" "מאהבה? הרי את בקושי מכירה אותו." "נו אז מה? אחרי נשיקה זו, נשיקה כל כך סוחפת, הרגשתי שמשהו מתהפך בתוכי, לבי דפק בחוזקה, שפתיי התלהטו, הוא אמר שהוא אוהב אותי, הוא נישק וחיבק אותי, הרגשתי איך זרועותיו מתרככות סביב מותניי , הרגשתי בחום גופו, בדופק לבו, צללתי לתוך עניו, לתוך שפתיו, אל תוך אהבתו, אף פעם לא הרגשתי את זה, זה מן חוויה ראשונה, משהו בלתי נשכח ומשכר… וואי החיוך שלו, הריח שלו, אפשר למות……" סיימה לספר קורל. "אויי לא יודעת מה להגיד לך קורלי, רק שתיזהרי ממנו!" "מה יש לי להיזהר ממנו?!" "ווואי את נורא תמימה, האמנת לו שהוא אוהב אותך? תוך יום אחד? אין דבר כזה…" "אבל אני אוהבת אותו איך זה?" "את דלוקה עליו, את לא יודעת מה זה אהבה, אהבה זה רגש שבא עם הזמן, ומוכיח את עצמו עוד ועוד." "לא.. אני מרגישה שאני אוהבת אותו וגם הוא אוהב אותי, אנחנו צריכים להיות ביחד." "אבל קורל, זה ממש לא נראה לי.." אמרה שירי. "אבל לי זה כן נראה, את אומרת את זה כי את מקנאה! כי לך אין אהבה ולי יש!" "אבל קורל.." "מה אבל?????" צעקה קורל "אני רוצה רק בטובתך.." אמרה שירי. "טובתי זה שלומי, נקודה!"
קורל הגיעה הביתה ושמטה את התרמיל על הכסא. "היי חומד, איך היה בתיכון תעלת הגהנום?" "הו, אימא, אל תגידי ת' שם הזה, הוא גורם לי להרגשת צמרמורת." "מצטערת, אז הכל בסדר?" "כן.." אמרה קורל והלכה לחדרה. היא ישבה כמה דקות בחשיבה על מיטתה, התלבשה והלכה לאכול. הגיע הערב. משפחת שמעוני ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה, אביה מר דוד שמעוני וגברת דפנה שמעוני וכמובן קורל ואחותה התינוקת נלי. היא הייתה בת שנה. שעות עפו מהר והגיע הלילה. קורל התכוננה לישון. היא גרה בחדר אחד עם נלי אחותה הקטנה לפעמים זה עיצבן אותה, כי התינוקת לפעמים בוכה באמצע הלילה ולא נותנת לישון. קורל התכוננה לשינה, צחצחה שיניים ולבשה כותונת לילה. רק שכבה במיטה והנה צלצל הטלפון. קורל מיהרה להרים אחרי הצלצול הראשון כדי שנלי לא תתעורר כי אחרי זה היא לא תיתן לישון לכל העולם. "הלו.." אמרה קורל בקול נמוך. היא שמעה נשימה מעברו השני של הקו. "הלו, מי זה?" חזרה ואמרה בפחד. "קורל.." שמעה קול. "מי זה?" "זה אני שלומי." אמר הקול. "שלומי?" קורל חשה איך אבן גדולה נופלת מנפשה. "הו שלומי זה אתה?" "כן, אני." "מאיפה השגת את מספר הטלפון שלי? ולמה אתה מתקשר בשעה כזו?" "לא משנה איך השגתי, העיקר שאני מדבר אתך!" "שלומי.." "מה?" למה התנשמת בטלפון?" "כי לא ידעתי איך להתחיל ו.." טוב מאמי.. הבנתי, אני נורא שמחה שהתקשרת אליי, אני ממש התגעגעתי אליך." "גם אני אהובתי.." "ואוו 'אהובתי'.. זה נשמע באוזניי כמו שיר מתנגן." אמרה קורל בחיוך מאוזן לאוזן. "איזה חמודה, את מדברת כמו החבר שלי אופיר, הוא הופך כל דבר למשהו רומנטי." "חחח איזה חמוד." "מי חמוד אני או אופיר?" "חח שניכם אבל אתה יותר! כי אותך אני אוהבת." "גם אני.." קורל חייכה. "מה את עושה?" שאל. "מנסה להירדם." אמרה. "טוב, אני לא אפריע לך, חלומות פז מתוקה." אמר שלומי וניתק.
בלב שליו הניחה קורל את ראשה על הכר ונרדמה. ואז התחיל החלום הנוראי, חלום בלהות. בחורה דומה לקורל היא לא ראתה את פניה. זה היה מעורפל. אך נראה שהיא מוטרדת מאוד. עיניה מפוחדות ופיה פתוח כמו שקוראת לעזרה. מסביב התעופפו ניירות, המון ניירות, הם התעופפו מעליה. היו המון צללים שרדפו אותה, סובבו אותה, אך לא היה לה מוצא. קורל התעוררה בצווחות צורמות. וגם גרמה בכך להתעוררותה של נלי, זו פרצה מיד בבכי קולני. אחר כך היא נרגעה ונרדמה מחדש. רק קורל לא יכלה להירדם יותר, היא הסתובבה מצד לצד. "אויש, איזה סיוט!" אמרה קורל בלחש.
פרק שלישי- מכתב רומנטי והרפתקאות בלילה
למחרת בבוקר, קורל הלכה לתיכון, בדרך היא ראתה את אופיר, חברו של שלומי. "היי אופיר.." אמרה. "הו, קורל.." הסתובב אופיר ועיניו נצצו. "איפה שלומי?" "שלומי?" שאל אופיר והיה מובן שהוא מאוכזב. "הוא בטח כבר בבית ספר." "אה.." קורל הלכה לצדו של אופיר בדממה ואופיר התבונן בקורל בעיניים מאוהבות. הם הגיעו לתיכון, מיד כשראתה את שלומי, רצה לקראתו, וחיבקה אותו. "מה העניינים בובה?" אמר שלומי בחיוך. "עכשיו כשאני רואה אותך, הכל מצוין!!! עשית לי את היום!" "שלומי חייך אליה ונישק אותה. " ראית את שירי?" שאלה לאחר מכן. "כן, היא שם מחכה לך." אמר והורה באצבעו לכיוון הכניסה לבניין. "אהה אוקי , אני אלך רגע אליה טוף?" "סבבה, אבל תחזרי מהר לפני שאני אספיק להתגעגע.." אמר וקרץ לה עם חיוך שובב, וכמו שקורל אומרת חיוך מתוק שכבש את ליבה. קורל הלכה אל שירי, ושלומי התבונן בדמותה המתרחקת. "אל תגרום לה סבל!" אמר פתאום אופיר. "מה?" "אמרתי אל תגרום לה סבל.." חזר אופיר ואמר. "על מה אתה מדבר?" שאל שלומי כלא מבין. "אתה לא אוהב אותה נכון?" "אני…בעצם.." "תודה בזה!" המשיך אופיר בשלו. "בסדר! אני לא אוהב אותה, פשוט בא לי להחליף חברה, היא מוצאת חן בעיניי, אני רוצה קצת להשתעשע, מה אסור?" "ברור שאסור! קורל היא לא נערה שאפשר בה להשתמש, היא חושקת אהבה. היא כמו ארמון חול שאם ילחצו חזק מדיי הוא יתפורר, או בית קלפים, קל נורא לפגוע בה, אל תשחק בה אחי, אל תיתן לה לקוות סתם, לחלום חלומות מתוקים ולהיות בעננים. כי כשהיא תוחזר לאדמה היא לא תוכל לחיות, כי היא כמו ציפור שלא יכולה לחיות בלי עננים ומעוף, כך גם לבה של קורל, אני מבקש ממך בבקשה ספר לה את האמת ואל תשבור את לבה שהולם בחוזק בראותך." "סיימת?" שאל בקוצר רוח שלומי. "כן, ואני חושב שהבנת נכון?" "ברור שהבנתי, הרי אתה עומד פה חצי שעה עם הנאומים שלך שכבר התעייפתי, שאני כבר זוכר הכל בעל פה, אבל זה חיים שלי ואני נוהג בהם כרצוני!" "אני רואה שלא הבנת, זה גם חיים של קורל, ואתה תהרוס אותם בהתנהגותך." "טוב דיייייי!" צעק שלומי. "תקשיב אופיר, אולי תכתוב איזה משהו רומנטי בשביל קורל?" "אני?" שאל אופיר באושר. "לא, אני… ברור שאתה! מי פה רומנטיקן חסר תקנה?" "אה, בסדר… משהו מרגש.." "כן.." אמר שלומי. "ואני אביא לה את המכתב ואגיד שכתבתי אותו מאהבה רבה." "מה?" קרא אופיר. "זה לא ממני המכתב?" שאל באכזבה. "ברור שלא טיפש! אני פשוט לא יודע לכתוב מילים יפות ולא רומנטיקן כמוך, אז תכתוב בשבילי?" "כן, לפחות איכשהו אספר לה על רגשותיי."
בנתיים קורל שהתקרבה לשירי בחיוך מאושר. "מה זה החיוך הזה על הבוקר הא?" שאלה שירי. "יום יפה היום נכון?" אמרה קורל. אממ.." אמרה שירי בחשד. " אל תסתכלי עליי כך שירוש" אמרה קורל. "למה לא קורלו'ש?" "את מסתכלת עליי כמו שאת רוצה לחפור בי חור.." אמרה קורל. "באמת? נו מה יש לך לספר לי היום?" שאלה שירי. "משהו טוב ומשהו מפחיד, ממה להתחיל?" "מהמפחיד.." "עדיף שאתחיל מהטוב, כי המפחיד זה סיפור ארוך.." "אוקי.. ספרי!" "אני כל כך מאושרת.." אמרה קורל. "וואלה? אני שמחה לדעת, אבל אולי זו שמחה שגויה?" אמרה שירי. "שוב התחלת???" התרגזה קורל. "לא, לא התחלתי, אני ממשיכה, תשמעי תקשיבי לי קורל, באמת תיזהרי ממנו, זה לא מוצא חן בעיניי מה שהוא עושה, אני ממש לא סומכת עליו." "אוףףףף… דיי כבר יא מעצבנת!" צעקה קורל. "טוב קורל, ומה הדבר המפחיד?" שאלה שירי. "וואי את לא מתארת לעצמך שירי, כמה שזה היה מפחיד." אמרה שירי. "נו נו דברי!" "חלום.." "חלום? זה הדבר המפחיד שרצית לספר לי?" "לא, זה לא סתם חלום, זה חלום כל כך אמיתי, פחד, אימה וחלחלה. בחורה שפניה מוסתרים, קוראת לעזרה, מישהו רודף אחריה, פתקים מתעופפים לכל העברים, צללים, נורא מפחיד.." "אוי הפסיקי קורל.. זה סתם חלום מפחיד, מה את דואגת?" אמרה שירי. "לא יודעת.. שירי, אבל יש לי הרגשה מוזרה, מוזרה מאוד!"
קורל ושירי נכנסו לכיתה והתיישבו בשולחן. קורל חשבה מצד אחד כמה היא מאושרת עם שלומי ומצד שני חשבה על החלום המפחיד. "קורל שמעוני" אמרה המורה. "תביאי לי כוס קפה מחדר המורים." קורל קמה. "כן המורה, בוודאי." אמרה ויצאה מהדלת. "אוףף למה דווקא אני? מה אני משרתת שלה? קורל לכי לשם, עשי את זה, מלאי את זה, קורל, קורל קורל.." מלמלה קורל. קורל עברה את המסדרון, היא הלכה, הלכה. ופתאום יד לפתה את פיה וסחבה אותה מאחורי הקיר. קורל נורא נבהלה, היא רצתה לצרוח אך לא יכלה, היד לא נתנה לה אפילו לנשום. אחר-כך היד הרפתה מאחיזתה וקורל הסתובבה ביאוש. היא פקחה את עיניה לרווחה בראותה את שלומי. "שלומי?" שאלה בתימהון. "כן, זה אני." אמר והתחיל לנשק אותה. "לא, לא שלומי, מישהו יכול לראות אותנו ויגיד שהברזנו." "באמת הברזנו.." "אולי אתה הברזת, אני לא! המורה שלחה אותי להביא לה כוס קפה מחדר המורים." "אז בואי נבריז לה.." אמר שלומי בחיוך שובב. "לא שלומי.. אם כך זו הפגישה האחרונה שלנו.." "למה מאמי?" "כי המורה תרצח אותי בדם קר." אמרה קורל בחיוך. "טוב, אז אני אלווה אותך לחדר המורים, בואי.." בדרך שלומי הושיט לה מעטפה. "מה זה?" שאלה קורל. "מכתב" אמר. "תקראי בו אחר-כך בכיתה או בבית." אמר והלך. קורל הביאה את כוס הקפה למורה והתיישבה במקומה, ממש קורנת משמחה.
אחרי הבית ספר, כשקורל ושירי הלכו הביתה. קורל הייתה שמחה יותר מתמיד. היא החזיקה חזק בידיה את המכתב. "מה את מחזיקה שם קורל?" שאלה שירי. "כלום" "מה זה כלום?" "כלום, זה כלום, מובן לך?" אמרה קורל בתוקפנות. "למה את מדברת אליי כך, אני חברה הכי טובה שלך או לא?" "כן, אבל את ישר מתחילה לדרבן לי מה אני צריכה לעשות ומה לא, דיי חאלס! זה חיים שלי.." "יופי לך! תעשה מה שבא לך! אני רק דואגת לך שלא תעשי טעויות שאחר כך תתחרטי עליהם כל החיים!" אמרה שירי. "תודה על הדאגה, אבל אני אסתדר, גם אם אני אפול בדרך, זאת תהיה הנפילה שלי ורק אני אחראית על זה, תני לי לנסות את החיים, אפילו אם אני אפגע." אמרה קורל בנחישות.
אחרי שהן נפרדו, קורל נכנסה לביתה. "היי מתוקה." אמרה גברת שמעוני. "היי אימא" אמרה קורל ונכנסה לחדרה עוד בטרם אימה פתחה את פיה כדי לשאול איך היה בבית הספר. היא ישבה על מיטתה והתבוננה במעטפה. התלבטה לפתוח או לא לפתוח. לבסוף פתחה והוציאה דף ורוד. שבו כתוב באותיות אדומות ולבבות מסביב. היא החלה לקרא בכל נמוך את המילים: שפתייך נושקות לשפתיי, ידייך מחבקות את זרועותיי, לבך שר עם לבי וקופץ מאושר בקרבי. אני אוהב את חיוכך, אני אוהב אותך כולך. אני שם פס על אחרות, כי את טובה מכל הבנות. עיניי צוללות לעיניך, אני לא יכול לחיות בלעדיך. אני רוצה לגעת בעורך הרך, אפילו בלילה אני לא נח. חולם על הפגישות אתך, חולם על קולך הרך. בקיצור, אותך אוהב עם כל הלב עם כל הלב. ולך כותב בנחת כאן שלך הנסיך על סוס לבן.. שלומי!
חיוך התפשט על שפתיה של קורל. מזמן לא שמעה מילים כל כך יפות. קורל רצתה לספר על כך לחברתה הטובה אבל לא לשירי, כי היא תתחיל שוב להגיד שהיא טועה. קורל החליטה להתקשר אל ענת חברתה השנייה. "ענת בטח תתלהב.." חשבה קורל. היא צלצלה, ענת ענתה לה בצלצול השלישי. "הלו?" "הלו ענתי?" "שירי?" שאלה ענת. "ענתוש את מעליבה אותי, את לא מזהה את הקול שלי?" אמרה קורל. "אהה קורל!!!!" אמרה ענת. "סוף סוף!" "אוח קורל מה העניינים? אני כל כך שמחה שהתקשרת!!" "יש לי משו לספר לך, בא לך להיפגש היום?" "הו כן ברור!" "אז היום ב4 אוקי?" "סבבה, ביי.." והם ניתקו.
היה כבר רבע לארבע. קורל התלבשה והתכוננה לפגישה. הם נפגשו. ענת איחרה ב5 דקות. היה נורא קר, זה היה ערב חורפי גשום. הבנות נפגשו עם מטריות ומעילים. הן התחבקו וענת אמרה: "אולי נלך אליי?" "יאללה.." הן הלכו לביתה של ענת, הלכו לחדרה. "נו קדימה, ספרי לי.." "ענתי, את לא שירי, אני בטוחה שאת תביני אותי." "וודאי.." "מצאתי אהבה" אמרה קורל. ענת פקחה עיניים גדולות לרווחה ופערה את פיה. "תירגעי ענתי, מה את בהלם?" אמרה קורל וסגרה לענת את הפה. "אני לא מאמינה.." אמרה ענת. "באמת.. אני מאוהבת.. זה בחור מכיתה י"א מהתיכון שלי, שמו שלומי, הוא ממש חתיך, וגם רומנטיקן, הוא כתב לי מכתב ממש מרגש שכמעט בכיתי כשקראתי אותו, הנה הבאתי אותו.." קורל התחילה לקרא את המכתב לענת . אחרי הקריאה קורל שמה לב שענת עצובה. "למה את עצובה ענתוש?" שאלה קורל. "אני מקנאה בך.. גם אני רוצה שמישהו יאהב אותי כמו שלומי אותך.." אמרה ענת בעצב. "דיייי אל תקנאי! עוד תמצאי בחור חתיך שתאהבי אותו והוא אותך.." "זה לא קל.." אמרה ענת. "הרי היה לך מישהו בכיתה ח'" הזכירה לה קורל. "לא.. זו הייתה הצגה אחת גדולה, אני אהבתי אותו אבל הוא אותי לא!" "ההיא סתם! מאיפה את יודעת?" "כי הקשבתי לשיחה בינו לבין חבר שלו, שהוא סתם משחק בי ומשתעשע אבל לא אוהב אותי בכלל.." "אויש… איזה באסה, אני נורא מצטערת!" אמרה קורל. "לא יודעת מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי עם שלומי, הייתי משתגעת, אבל זה לא יקרה, אנחנו מאוהבים מאוד מאוד, והמכתב הזה מצדיק זאת. "כיף לך קורל, הלוואי עליי.." אמרה ענת.
קורל יצאה מביתה של ענת אחרי שעתיים, כבר לא היה גשם אבל היה חושך מוחלט. קורל בדרך כלל לא פחדה ללכת בלילה. אבל עכשיו הכל היה שונה. לא הייתה אף נפש חיה בחוץ, רק עצים מרשרשים ברוח. התחילו שוב טיפות גשם לרדת. וקורל התחילה לזוז בצעד מהיר. פתאום היא ראתה מכונית שחורה מתקרבת אליה. היא נבהלה והתחילה לרוץ. המכונית נעצרה ושני בחורים יצאו ממנה והתחילו לרוץ אחרי קורל. קורל לא חשה מימיה פחד כה רב, היא אפילו לא הרגישה אדמה תחת רגליה מרוב ריצה. אך ביתה היה רחוק מביתה של ענת. פתאום קורל ראתה מונית עומדת ובה נהג, המונית החלה לנסוע. "חכה רגע נהג.." קראה קורל. המונית נעצרה. "רודפים אחריי, בבקשה קח אותי מפה.." "יש לך כסף?" "לא, אבל.." "הסיפור נגמר.." ענה והחל לנסוע. "לא, לא חכה…" צרחה קורל ודמעות שטפו את פניה מרוב פחד וייאוש. "אני מבטיחה, אני נשבעת, כשנגיע אני אשלם לך, אני אהיה חייבת לך כל החיים, בבקשה…" קורל הייתה כבר מיואשת. "טוב.. בסדר עלי!" אמר. "תודה, תודה רבה.." אמרה והתיישבה במושב הקדמי. פתאום היא ראתה את הבחורים משיגים אותם. "קדימה, סע מהר מהר.." למזלם הרע המנוע לא עבד, ולקח כמה שניות להפעיל את המנוע ולהתחיל לזוז.." אך לא, משהו קרה. הבחורים קפצו לפני המכונית. "הייי מה אתה עושים? השתגעתם?" צרח הנהג. "רוצים את הילדה, תן לנו אותה ולא רק שתצא מזה בחיים, אלא גם נשלם לך." "כמה?" שאל הנהג. "מה כמה? אתה רוצה למכור אותי כמו איזה חפץ משומש?" "מצטער ילדונת, חיי חשובים לי." "לא, בבקשה.. סע מכאן! ואף אחד לא יעצור אותך ולא יפגע בך.." "תביא לנו את הילדה, או שניקח אותה בכוח." "בשביל מה אתם צריכים אותי???? הניחו לי מנוולים.." צרחה קורל. "בשביל מה אנחנו צריכים אותך??? נסביר לך אחר כך.." אמר אחד מהם והראה לנהג את הכסף. "צאי מהמכונית" אמר הנהג. "לא, בבקשה אל תעשה לי את זה, אתה פחדן, אתה איש רע! ואלוהים שונא רעים." אמרה קורל. "צאי מהמכונית" "לאא אני מתחננת בפניך.." "צאי" אמר ופתח את הסוגר של הדלת, הדלת נפתחה ואחד הבחורים משך את קורל החוצה בעודה צורחת ומנסה להשתחרר. הנהג קיבל את הכסף וזז לדרכו. "מנוול" חשבה קורל. "עוד תקבל ייסורי מצפון!". הבחורים סחפו אותה במורד הרחוב אל מכוניתם. הם דחפו אותה למכונית וקפצו פנימה. אחד ליד ההגה ואחד מאחורה מחזיק בקורל.
בנתיים ענת, אחרי חצי שעה מרגע שקורל יצאה מביתה, הייתה ממש מודאגת. הייתה לה הרגשה לא טובה. היא הרימה את הטלפון וצלצלה לביתה של קורל. "הלו" קולה של גברת שמעוני בקע ברקע. "הלו, אפשר לקבל את קורל?" אמרה ענת. "קורל איננה מי מבקשת אותה?" "זאת.. אה, זה לא משנה." אמרה ענת וניתקה. היא לא רצתה להדאיג את אימה של קורל. אבל היא מאוד דאגה. "עברה כבר חצי שעה, מה קרה לה? טוב אחכה עוד חצי שעה ואתקשר שוב." אמרה ענת לעצמה. ובמשך חצי שעה התהלכה מקיר לקיר בחשיבה מה קרה לקורל. "היא וואי חזרה." אמרה ענת אחרי חצי שעה. היא צלצלה שוב. "הלו" אמרה גברת שמעוני. "הלו, קורל נמצאת?" "קורל לא בבית, מי זאת?" "מתי היא תחזור?" שאלה ענת. "היא אצל חברה, לא יודעת למה היא כל כך מתעכבת שם, ואחר כך תחזור בלילה לבד, שלא יקרה לה משהו, אני מקווה שילוו אותה לפחות, אך מי את למען השם?" שאלה. "זה לא משנה" אמרה ענת וניתקה. "יואווו היא לא בבית, ודאי קרה לה משהו." אמרה לעצמה ענת. "אני חייבת לעשות משהו." היא הרימה את הטלפון כדי להתקשר למשטרה. "לא.." אמרה והחזירה את השפופרת אל כנה. "ואולי חטפו אותה ויבקשו כופר?" ענת החליטה להתקשר לשירי. "אני אשמה בכל, הייתי צריכה לבקש מאבא שלי שנלווה אותה" "הלו.." "הלו שירי?" "כן, מי זאת?" " "זאת ענת." "אהה ענתו'ש מה נשמע?" "תקשיבי, חברתנו בצרה." "קורל?" "כן, היא הייתה אצלי ו.." ענת סיפרה לשירי את כל הסיפור. "חכי, אני תכף מגיעה." אמרה שירי וניתקה.
שירי יצאה מהר מהבית ורצה במורד הרחובות לביתה של ענת. בדרך היא נתקלה במישהו. "היי תיזהרי, תסתכלי לאן את רצה!" צעק אותו מישהו שהיא נתקלה בו. היא הרימה את עיניה. "הו, זה אתה אופיר." זה היה אופיר חברו של שלומי. "שירי? מה קרה?" שאל. "חברתי בצרה.." "מה? איזו חברה?" "קורל, משהו קרה לה, עכשיו אני רצה אל חברתי האחרת כי היא הייתה איתה וראתה אותה אחרונה." "אני בא אתך" אמר אופיר, מודאג לגורלה של אהובתו. הם הגיעו לביתה של ענת. " היי שירי" אמרה ענת. "היי ענת, איך זה קרה?" "מי אתה?" שאלה ענת את אופיר. "אני חבר" "אה, אז אתה שלומי?" שאלה ענת. "לא ענתי, הוא מתכוון ידיד, זה אופיר חברו של שלומי." "אה… אני כל כך מודאגת לשלומה של קורל.."
בלא ברירה הם יצאו החוצה, לא יודעים מה הם מחפשים ואיפה. " איפה נחפש אותה? אולי היא הלכה לאיבוד?" אמרה שירי מהססת. "ואולי חטפו אותה אנסים?" אמרה ענת. "סתמי ענת, איך עלה בדעתך דבר כל כך מזעזע?" "אולי זה מזעזע אבל זה יכול לקרות, מי יודע.." "שקט בנות.. אני שומע משהו." אמר אופיר. "מה?" שאלו ענת ושירי פה אחד. "מנוע של מכונית, בואו." אופיר הלך ראשון, ענת ושירי נגררו אחריו. הם ראו מונית ובה נהג. "סליחה אדוני" פנה אליו אופיר. "לא ראית כאן במקרה, בחורה כבת 15 גבוהה עם שיער חום ארוך, עיניים ירוקות, היא הייתה לבושה ב.. מה היא הייתה לבושה?" שאל את ענת. "במעיל אדום." אמרה ענת. "כן, ראיתי." אמר שהנהג בראש מושפל. "איפה איפה?" צעקו הבנות. "חטפו אותה." "מה?!" "כן.." והנהג סיפר להם את כל הסיפור וכמה שהוא מצטער על מה שהוא עשה לנערה המסכנה. שירי הסתכלה עליו בשנאה. "איך יכולת לעשות את זה לקורל, איך?! אין לך מחילה! אתה רשע!!!" "אני יודע , אבל אני כל כך מתחרט, כדי להוכיח לכם זאת אני אעזור לכם לחפש אותה.. בואו כנסו לאוטו." הם נכנסו למונית, אופיר במושב הקדמי והבנות מאחורה.
בנתיים מה קורה אצל קורל, המכונית זזה בקצב מהיר. "מה אתם רוצים ממני? שחררו אותי!" קראה קורל נואשות. "שקט!" צעק זה שהחזיק בה. "קח" אמר זה שישב במושב הנהג. והביא לשני בקבוקון קטן וסמרטוט. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה קורל בפחד. "בנתיים שום דבר" אמר. "בבקשה שחררו אותי, בשביל מה אתם צריכים אותי?" "נכון שאת החברה של שלומי?" "מה? אבל.." " נכון, או לא נכון?" "זה נכון, אבל.." "בגלל זה אנחנו צריכים אותך." "אבל למה?" "הוא חייב לנו משהו, ואת תעזרי לנו לשכנע אותו, אם הוא באמת אוהב אותך.." "שחררו אותייי" צרחה קורל ונשכה את ידו של הבחור שהחזיק בה. "זו הייתה שטות מצדך." אמר וטבל את הסמרטוט בנוזל שבבקבוק. "מה אתה עושה? עזוב אותי…" קורל התחילה להשתולל, הבחור חסם לה את הנשימה עם הסמרטוט והרדים אותה. הם הגיעו אל בית כלשהו. בית קטן של קומת קרקע. השכיבו את קורל על המיטה. ולאחר מכן הרימו את הטלפון וצלצלו…
הפלאפון שהיה אצל אופיר צלצל. "מי זה יכול להיות?" שאלה שירי. "זה ודאי מישהו מתקשר לשלומי, זה פלאפון שלו, הוא השאיל לי אותו לזמן קצר." "אז תענה ותגיד ששלומי לא נמצא כדי שיפסיקו להטריד אותנו." "הלו" אמר אופיר. "הלו שלומי?" בקע קול ברקע. "מי מדבר?" שאל אופיר. "אתה שלומי?" "לא, כן , כן אני שלומי." אמר אופיר מתנשף. "תקשיב שלומי, הילדה אצלנו." "מה?" "כן כן אל תהיה בהלם, אם אתה רוצה לראות אותה חיה, תעשה מה שאנחנו אומרים לך, ולא.." "בסדר, בסדר מה לעשות?" "כסף, אתה חייב לנו הרבה כסף!" "אבל אין לי כסף!" "אז תשדוד בנק, זה אתה שיחקת בכספינו בקזינו, עכשיו תשלם לנו כפול ממה שאתה חייב ולא, תשלם בחייה של חברתך, נאנוס אותה ונזרוק לאגם." "נבלות…" צעק אופיר. "תודה על המחמאה, חבוב, יש לך 24 שעות, תתחיל לחפש כסף!" "אבל זה קצת זמן אני לא אספיק!" "בעיה שלך, נתקשר אליך, נהיה בקשר כל הזמן." "איפה אתם נמצאים?" שאל אופיר. "זה לא עניינך!" "אבל לאן להביא את הכסף?" "אמרתי לך, נהיה בקשר.." "תן לי לפחות את הטלפון, כדי שאוכל להודיע לכם שיש לי כסף." "נתקשר אליך." והם ניתקו. "חטפו אותה?" שאלה שירי ודמעות עמדו בעיניה. "כן.. " אמר אופיר בראש מושפל. "ומה אמרו?" שאלה ענת. "אנחנו אבודים.." אמר אופיר בייאוש.
קורל פקחה את עיניה, אור חזק סנוור אותה. "ערב טוב ישנונית." אמר אבי, אחד הבחורים. "מה?" קורל רצתה לקום, אך היא לא יכלה, היא הייתה קשורה היטב למיטה. "מה קורה פה?" שאלה והתחילה להתפתל. פתאום צלצל הטלפון. "הלו" אמר אבי. "הלו זה אני שלומי." אמר אופיר. "איך גילית את מספר הטלפון?" "בפלאפון שלי יש שיחה מזוהה." "שיט, מה אתה רוצה?" "תקשיב, יש לי כסף, איך להגיע אליכם?" "לא, אנחנו נגיע אליך, עם הילדה." "ובלי שקרים.." אמר אופיר. "אל תדאג, הבחורה תהיה בסדר.. נפגש בבית נטוש שברחוב שדרות העצמאות." והוא ניתק. "מה נעשה?" שאלה שירי. "הרי אין לנו כסף." "לא לדאוג, יש לי רעיון!" אמר אופיר. "איפה יש חנות כלי נשק?" שאל את הנהג. "במרחק של שני גושי בניינים." אמר הנהג. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה ענת. "סע לשם" אמר אופיר מתעלם מהשאלה של ענת. המונית עצרה ליד החנות ואופיר נכנס לחנות. "אקדח כיס בבקשה.." אחרי זה הוא נכנס בחזרה לאוטו. "בשביל מה קנית אקדח?" שאלה שירי. "תכף תבינו.." אמר. הם הגיעו לבית הנטוש. "הישארו במכונית, אני אלך לבד." "אולי תצטרך עזרה.." אמרה שירי. "לא, אני אסתדר לבד.." אמר והלך. אופיר הסתתר, פתאום הוא ראה את שני הבחורים, כשאחד מהם סוחב את קורל. השני אמר: אני הולך לבחון את השטח, תישאר כאן עם הילדה." "בסדר" אמר אבי. אבי עמד כשגבו מופנה אל אופיר ולא הבחין בו. אופיר קירב אליו את אקדחו. "תעזוב את קורל." אמר. "מה?" שאל אבי בבהלה. " יש לך בעיית שמיעה? תרפה מהנערה! או שתקבל כדור בראש.." ובנתיים הבחור השני שהלך לראות את השטח, התקרב מאחור עם אקדח. "אופיר תיזהר" נשמע קול מאחור, ואופיר הסתובב והביא מכה לבחור שרצה לירות בו וההוא נפל. במרחק מה עמדה שירי עם מבט מודאג. "אוי שירוש את ממש הצלת את חיי!" ואבי שהיה בהלם ניסה לברוח ואופיר טפס אותו. "שירי.." קראה קורל ורצה לחבק את חברתה. "קורלי, כל כך דאגתי לך חמודה.." "שירי, איך את קשורה לזה? איפה ענת? ואימא? אוי אימא, מה עם אימא שלי? עכשיו כבר 12 בלילה, כשיצאתי מהבית היה רבע ל4" "בנות תתקשרו למשטרה." הן מיהרו לקחת את הפלאפון. פתאום הם שמעו סירנה, סירנה של משטרה.
"וואו, איך הם מצאו אותנו? הרי עוד לא הספקנו להתקשר.." אמרה שירי. הם ראו את ענת ונהג המונית רצים לקראתם. "ענת.." קראה קורל והשליכה את עצמה לזרועותיה של חברתה. "שמעו הגיעה משטרה." אמרה ענת. "כן, אנחנו יודעים, אך איך הם מצאו אותנו?" שאל אופיר. "אני התקשרתי" אמרה ענת. "אה, אז את התקשרת?" שאלה שירי. "כן.. חשבתי ש.." קול של השוטרים קטע את דבריה. "קורל, קורל.." שמעה קורל את קולה של אימא שלה, גברת שמעוני מיהרה לחבק את ביתה. "אימא? מה את עושה כאן?" "התקשרתי לענת, אמרו לי שיצאת מזמן, אז התקשרתי למשטרה, הם לא ידעו היכן לחפש אותך, אך מישהו מכם התקשר וסיפר לשוטרים היכן אתם והם הודיעו לי ונסעתי יחד איתם לפה." "אימא, תכירי זה אופיר, הוא הציל את חיי, אופיר חשבתי שאתה שלומי" אמרה קורל. "נעים מאוד אופיר." אמרה גברת שמעוני. פתאום הופיע עוד מישהו מאחורי אופיר. זה היה שלומי. "שלומייייי.." קראה קורל ורצה לחבק אותו. אופיר הביט לאחור ולבו בכה בקרבו. "מה קרה?" שאל שלומי. "חטפו אותי" "מה?!" "כן, חשבתי שאף פעם לא תראה אותי יותר." "אוי, מצטער יפתי" "אתה מצטער? אתה יודע שחטפו אותי בגללך?" "מה? בגללי?" "כן, בחורים שאתה חייב להם כסף, אז הם התנקמו בי!" "מסכנונה.." אמר שלומי ונישק אותה קלות בפה. "אני מסכנה שהתאהבתי בנוכל?" "נוכל?" "כן, נוכל ורמאי.." "חח טוב.." אמר שלומי והתקרב אל אופיר. "שמרת את המכתב?" לחש שלומי. "לא, כתבתי חדש." אמר אופיר. "יופי, תן לי אותו.." אופיר הביא לו את המכתב. "קורל.." אמר שלומי. "אולי זה יעודד אותך.." אמר והושיט לה את המעטפה. "מכתב?" שאלה. "כן, אבל תקראי אותו בבית.." קורל הסתירה את המעטפה. היא התקרבה אל אופיר. "תודה לך, לא אשכח את זה לעולם.." אמרה והתכוונה לנשק אותו בלחי, אבל הוא עצר בעדה. "לא.." אמר. "לא?" "לא ככה!" אמר ונישק אותה בשפתיים. "הייי" קרא שלומי. קורל ניסתה להתנתק.. "מהה" אמרה. אופיר נישק אותה שוב, נשיקה ארוכה ארוכה. "תעזוב אותה.." קרא שלומי. "היא חברה שלי לא שלך.." אופיר הלך. "איך יכולת להתנשק איתו?!" שאל שלומי בזעם. "לא יודעת.. זה הוא נישק אותי.. אפילו לא הספקתי להגיב.." "טוב, מחר יהיה לו עסק איתי!" אמר שלומי. "לא מאמי, עזוב אותו, הוא הציל את חיי, לולא הוא לא היה מתערב אולי לא הייתי עכשיו בחיים." "כן.. לפחות בזה הוא הועיל.." אמר שלומי. אחר כך הוא ליוה אותה לביתה והלך מלווה במבטה המאוהב של קורל.
פרק חמישי- אמת מחרידה
בלילה קורל לא יכלה להירדם. היא חשבה על כל מה שעבר עליה באותו יום. היא עדיין לא קראה במכתב. היא חשבה על הנשיקה של אופיר. "למה הוא נישק אותי?" אמרה בחשיבה. היא קמה מהמיטה והתקרבה אל מיטתה הקטנה של נלי. היא ישנה לה בנחת. " איזה כיף לך קטנטונת, אין לך דאגות בראש, הוו איך הייתי רוצה לחזור לתקופת הילדות המאושרת." היא יזרה למיטה שלה, הוציאה מהמגרה את המעטפה ופתחה אותה. הפעם זה היה טקסט ולא שיר, היא קראה את המכתב בקול נמוך: כשראיתי אותך בפעם הראשונה, לבי קפץ מתוכי, ראיתי את עינייך היפות, את חיוכך המתוק, חלמתי איך שפתיי מנשקות את שפתייך, איך ידיי נוגעות בגופך. אני אוהב אותך, את כמו מלאך, את כמו פרח שצמח בלבי. שלך לתמיד- שלומי!
קורל סיימה לקרא ועצמה את עיניה. "איזה יפה…" אמרה ושמה את המכתב תחת הכרית ונרדמה, ובלילה היא שוב חלמה את אותו החלום. בחורה צורחת, היא ראתה הפעם עוד מישהו, אופיר, כן, היא ראתה את אופיר ועוד מישהו שאותו היא לא הכירה. היא ראתה שהם רבים מכות. והיא תופסת את עצמה בראש וצורחת. היא רוצה לברוח, אך אין לה מוצא.
"היי קורל" אמרה שירי כשפגשה את קורל ליד השער." "היי שירי, מה המצב?" "בסדר, את לא נראית טוב.." " כן, אני נראית זוועה, לא ישנתי טוב בלילה, שוב אותו חלום.." "מסכנה.." הבנות החלו לזוז לעבר הבניינים. "היי בנות" קרא לעברם שלומי. "היי.." אמרו קורל ושירי והתקרבו אל הבנים. "את בסדר קורל?" שאל אופיר. "ברור שהיא בסדר." אמר שלומי. "טוב, אחרי מה שעבר עליה אתמול.." "אני בסדר, תודה על הכל אופיר." אמרה קורל. "קורל.. קורל.." נשמע קולה של דנה, תלמידה מהכיתה של קורל ושירי. "מה?" אמרה קורל. "המורה קוראת לך, זה דחוף!" "טוב אני באה.." אמרה קורל. "אני עוד מעט חוזרת.." אמרה לבנים ולשירי והלכה אחרי דנה ושירי נשארה עם אופיר ושלומי. "מה אתה מתכוון לעשות בקשר לקורל?" שאלה פתאום את שלומי. "מאיפה באה השאלה פתאום?" "נו תענה.." "מה זה מה אני מתכוון? אממ.. להיות איתה, היא בחורה מטריפה!" "אתה אוהב אותה?" "ברור!!!" "טוב.." אמרה שירי והתרחקה. 'יואוו מה אני אעשה, אני חייבת לדעת אם הוא רציני..' חשבה שירי. פתאום התקרב אליה אופיר ואמר: "היום ב3 בבית הנטוש, אני חייב לספר לך משהו חשוב על החבר שלי וחברה שלך.." שירי הופתעה מאוד, אך המשיכה לשתוק.
בנתיים מה קורה אצל קורל שהלכה בעקבות דנה למורה. "דנה, תגידי, מה המורה רוצה ממני?" "תכף תראי.." אמרה דנה ופתחה דלת של חדר כלשהו. קורל נכנסה ברעד. "שלום, שבי" אמרה המורה. החדר היה אפור והייתה חשכה בהירה בפנים. המורה הייתה לבושה בשמלה ארוכה ועל ראשה הייתה מטפחת ולפניה עמדה כוס של קפה על השולחן. קורל התיישבה על הכסא. "תודה דנה, את יכולה ללכת!" אמרה המורה ודנה יצאה מהחדר בטריקת דלת. "מה כל זה צריך להיות?" שאלה קורל בתמיהה. "אף פעם לא ידעת שאני מגדת עתידות?" "לא, באמת?" "כן ולא רק זה.. אני גם יכולה לעשות כישופים ולהטיל קללות…" "ואוו…" "כן, אל תהיי המומה, בתעלת הגהנום הכל יכול לקרות, בו לא רואים את התעלה אשר נופלים לתוכה.." "ל-למה את מתכוונת?" שאלה קורל וקולה רעד. "עתידך מדאיג אותי מאוד, הצצתי בו אבל זה לא מספיק, אני זקוקה לעזרתך כדי לפענח." "לפענח מה?" עדיין לא הבינה קורל. "את עתידך, לדעת באיזו תעלה את נופלת.." "אמאלה, דברייך מפחידים אותי מאוד.." "אני יודעת, אבל עתידך יפחיד אותך עוד יותר!" "תגלי לי את עתידי?" "כן, שתי לגימה מהקפה" קורל קירבה את פיה אל הכוס ולגמה לגימה, אחר כך העוותה את פניה. "איכס… זה כל כך מריר, יש בו סוכר בכלל?" "לא!!! אסור שיהיה בו סוכר, הוא מפריע להתרכזות!" המורה או המגדת עתידות התבוננה בקפה ומלמלה מילים זרות לתוכו: "אונה, גונה, סוסה, מוסה, לוקה, מוקה ורודה, הראו נא לי את עתידה." פתאום הקפה עלה על גדותיו, התחיל לסעור כמו גלים, כמו סערה בים. "מה קרה לו?" צעקה קורל בהפתעה. "זה בגלל מה שעומד לקרות לך בעתיד." "ומה??? מה עומד לקרות לי?" מגדת העתידות הרגיעה את הקפה ולקחה שקית של סוכר וזרקה לשם קצת מהאבקה. הקפה התחיל להתבהר. "נו מה? מה את רואה?" קורל הייתה חסרת סבלנות. "שקט, שניה.." קורל הייתה במתח. "סיוטים.." אמרה המורה בקול שקט כמו מהופנט. "מה?" "כן, סיוטים קשים בלילות." "אה כן, היה לי חלום מפחיד בלילה, אבל זה רק חלום בלהות." אמרה קורל בקול רגוע. "אל תמהרי להירגע.. זה סיוט לא רק בלילה, זה חלום אמיתי ומציאותי ובקרוב הוא יתגשם.." "מה? מה אמרת???" קראה קורל. "כן, אני רואה דמעות, דם, אני רואה גם דם…" "איזה דם?" "דם זר, לא שלך, של מישהו שעכשיו קרוב אלייך מאוד." "מיהו?" "אין לזה תשובה.." "אז מה כל העניין בזה? שאלה קורל חסרת מנוח. "תקשיבי לי ילדונת.." אמרה האישה ותפסה את עצמה בראש. "כאב… המון כאב.. הוא עולה ממי שאת אוהבת, הוא יגרום לך כאב רב." "כאב? מי שאני אוהבת? את מתכוונת לשלומי החבר שלי?" "את בטוחה בו?" שאלה האישה. "כן, למה לא.." "הוא לא אוהב אותך, הוא יגרום לך כאב וסבל רב, אבל אהבה אמיתית עומדת ממש לרגלייך את פשוט אינך מבחינה בה." "מה כוונת דברייך?" תיפרדי ממנו עד שלא מאוחר.." "על מה את מדברת???" התחילה לצרוח קורל. "מי את בכלל?. אל תתערבי בחיים שלי יותר לעולם שמעת??? שלומי אוהב אותי, שלומי אוהב אותי שמעת???" דמעות כיסו את פניה. היא רצה את הדלת. "קורל, ילדונת, חזרי, זה עוד לא הכל, יש עוד משהו.." אבל קורל כבר יצאה מהדלת ורצה במסדרונות בבכי, היא לא סיפרה לאף אחד מה שאמרה לה המורה, היא לא האמינה בזה, או בעצם העדיפה לא להאמין.
שירי חיכתה בבית הנטוש ב3, לבסוף היא ראתה מרחוק את אופיר. "היי שיר, מה נשמע?" שאל. "תקשיב, קצר ולעניין!" אמרה שירי בקוצר רוח. "אמ.. שמעי.." "באתי לכאן כדי לשמוע מה יש לך להגיד, אז בבקשה תתחיל!" "זה בקשר לחבר שלי וחברה שלך!" "נו.. אני מקשיבה.." "עדיף שתשבי זה סיפור ארוך.." שירי התיישבה על הספסל ואופיר לידה. "שיר, אני פוחד, נורא פוחד.." אמר אופיר. "שמע, אני באתי לשמוע על חברתי ולא על פחדייך!" אמרה שירי וקמה. "לא לא לא שירי שבי בבקשה.." אמר והושיב אותה בחזרה. "אני אוהב את קורל, מאוד… אבל שלומי לא אוהב אותה.." "מה?!" "כן, היא רק משחק בשבילו, משחק גורלי. אני לא יודע מה לעשות, אם ייוודע לה על כך, היא תישבר." "זה נכון, היא רגישה מאוד, היא יכולה להשתגע." אמרה שירי. "מה באמת?" "כן אופיר, פעם זה קרה לה כשמת אביה, היא נורא הייתה קשורה אליו וזה היה ממש הלם בשבילה." "ומה קרה לה?" "היא הסתגרה בתוך עצמה ורק בכתה, והתבוננה בפראות, רצה בכל הבית בצרחות איומות ואחר כך הייתה נרגעת ורק בוכה, ולא אוכלת ולא שותה, היא הייתה רזה כמו שיפוד." "יואוו, ומאיפה את יודעת כל זאת?" "אני הייתי תמיד איתה, אנחנו חברות מהגן, ואחר כך בבית ספר היסודי הכרנו את ענת שהיא נהייתה אחת מאתנו." "אהה הבנתי, אבל זה עוד לא הסוף." אמר אופיר. "אל תפחיד אותי, מה עוד?!" "אני כותב מכתבים בשמו של שלומי לקורל." "מה?!" "כן, אני לא יכולתי אחרת, היא לא שמה עליי וזו הדרך היחידה להביע את רגשותיי כלפיה." "אתה כל כך אוהב אותה?" "כן.." "אז תילחם עליה, חבר שלך לא מצא חן בעיניי מלכתחילה ואתה הצלת את חייה של קורל ומהדקה ההיא אתה אחראי עליה!" "את לא מכירה את שלומי, בעיני קורל הוא מלאך, אבל הוא השטן." אמר אופיר. "אתה אומר דברים איומים." "כן, שלומי הוא השטן עצמו שהתיכון תעלת הגהנום הוא משכנו."
פרק שישי- פתק מסתורי
בערב, כשקורל התכוננה לשינה, נשמע צלצול טלפון, קורל חטפה מהר את השפופרת. "הלו…" אמרה. מישהו שותק ומתנשם. "הלו, שלומי… זה אתה?" אין תשובה. פתאום נשמעה נקישה מעברו השני של הקו. "איזה מוזר… מי זה יכול להיות.." אמרה קורל והניחה את השפופרת. היא הלכה לסלון, כי שכחה לכבות את האור. פתאום מישהו דפק בדלת, נשימתה של קורל נעתקה. "מי שם???" קראה בקול חנוק. אין תשובה. קורל הציצה למסדרון, לא היה שם אף אחד. היא פתחה את הדלת וראתה מעטפה נחה על השטיח, היא הרימה אותה ונכנסה פנימה. לבה עדיין דפק בחוזקה. היא התיישבה על הספה שבסלון ופתחה את המעטפה.. ובה היה כתוב: "שלום קורל!" קראה בקול נמוך. "זה אני, הסטן." קורל בהתה במכתב וידיה רעדו. "אני מעוניין בך מאוד, את אהבת חיי!" "אמאלה מי זה בכלל?" שאלה את עצמה קורל והמשיכה לקרא. "אבל אני גם שונא אותך, את בגדת בי, אני יודע שאת נפגשת עם שלומי, אם לא תיפרדי ממנו, הוא ואת תמותו. שלך, הסטן!" "מה זה צריך להיות?!" קראה בבהלה קורל, אך עיניה נתקלו בעוד משהו. "נ.ב- שלומי לא אוהב אותך!" קורל חשה ברעד בעולה במורד גופה. "מי זה יכול להיות? מי לא רוצה שאני אהיה עם שלומי? שירי! יכול להיות שזו שירי, בעצם לא… אני לא יכולה לחשוד בחברתי הטובה.." היא הרימה את השפופרת ולחצה על מספרה של שירי. "הלו.." נשמע קול רדום ברקע. "הלו שיר?" "קורל? זאת את?" "כן.." "למה את מתקשרת בשעה כזו? הערת אותי מהשינה.." "אויש, סליחה שירוש, אבל עכשיו אני יודעת שזאת לא את!" "מה לא אני?" "לא את הסטן!" "מה?????" קראה שירי בתדהמה. "אממ אל תתייחסי, הלילה משפיע.. חחח" צחקקה קורל. "יאללה ביי ושוב סליחה." אמרה וניתקה.
למחרת כשקורל הלכה בדרך לבית הספר, מהרהרת על הלילה שעבר. היא נרכנה כדי לשרוך את שרוכי נעליה. פתאום צל כיסתה אותה. היא הסתובבה בבהלה. "היי.." "ה-היי" גמגמה קורל. "מה נשמע קורלוש?" אמר הבחור הזר שאותו לא הכירה קורל אבל הוא נשמע כאילו הוא מכיר אותה מזמן. קורל הסתכלה עליו בהלם מוחלט. "שמי תומר." אמר. "ומאיפה אתה מכיר אותי?" "מה זה משנה מאיפה?" "משנה לי.." "עזבי.. אני אלווה אותך לבית ספר.." והם הלכו זה לצד זו, וקול חשבה בלבה: " מי הוא בכלל, מה הוא רוצה ממני? אסור שהוא יבוא איתי לבית ספר כי שלומי יראה אותנו יחד .." "עדיף שאלך לבד…" אמרה פתאום קורל לתומר. "למה?" "כי אתה לא בכיוון." "אני כן בכיוון, אני תלמיד חדש בכיתה י"א 2" "אוי לא.. בכיתה של שלומי ואופיר." חשבה קורל. "אל מה את חושבת?" "אני? על כלום.." "שקרנית! את פוחדת שהחבר שלך יראה אותנו יחד ויתעצבן.. שמו שלומי נכון?" "מאיפה אתה יודע?" "אני יודע עלייך הכל, יפתי.." "שמע! מה אתה רוצה ממני?" "הכל!" "עזוב אותי במנוחה.." צעקה קורל והתקדמה בצעד מהיר. "היי חכי, את לא הבנת אותי נכון." "נו מה אתה רוצה???" אמרה קורל חסרת סבלנות. "אני רוצה להיות חבר שלך.." "לא.." "למה אני לא מספיק יפה בשבילך?" "תעזוב אותי.. יש לי חבר.." "אז אני רוצה להיות ידיד שלך.." "אוף דיי.." "למה דיי מאמי? אני מטריד אותך?" "כן.." "למה?" "דיי דיי… " אמרה והגבירה את הקצב ההליכה. "קורל.." קרא לה תומר. קורל כבר התרחקה ממנו. "הי קורל, לאן את ממהרת כל כך?" פגשה אותה שירי בשער. "בורחת מהטיפוס המוזר הזה.." "איזה טיפוס מוזר?" לא הבינה שירי. "סתם, בחור אחד נדבק אליי.." "הופה!! חתיך?" "אממ.. נראה לי שכן.. אממ לא שמתי לב.. את יודעת שאני כבר לא מסתכלת על בחורים מאז שאני מאוהבת עד עמקי נשמתי באהובי שלומי…" "אוו כל דבר שלומי אצלך מעל הכל!" "מה לעשות.." אמרה קורל. "הוא תלמיד חדש בכיתה של שלומי ואופיר" אמרה קורל. "וואי אני לא סובלת אותו.." "חח אבל למה? הרגע הכרת אותו.." אמרה שירי. "כן, אבל זה נראה כאילו הוא מכיר אותי כבר הרבה זמן, יואו מהרגע הראשון הוא הפחיד אותי, לא יודעת למה, אבל כשהוא מסתכל עליי, עוברת בי צמרמורת, ממש כמו מהשם תעלת הגהנום, ממש כמו שהכרתי כרגע את השטן." "מה שמו?" "תומר.." "שם יפה.." "שיר אני מפחדת.." "ממה?" "שהוא לא יעזוב אותי.." "היי בנות.." נשמע קול מאחורי גבם. "שמי תומר.." שירי הסתכלה עליו בפליאה, וקורל גלגלה את עיניה. "היי קורל, ברחת ממני, למה?" "יואוווווווו.." קראה קורל והלכה בצעד מהיר אל הבניינים. "מה קרה לקורל שירי?" שאל תומר. "מאיפה אתה יודע את שמי?" שאלה שירי בהלם מוחלט. "אני יודע הכל!" אמר.
פרק שביעי- אופיר מתוודה
"שלומי.." קראה קורל כשראתה אותו במסדרון. "היי מאמי, מה קורה?" "ככה ככה.." "למה מאמי?" "מישהו שלח לי מכתב איומים.." "איומים??" "כן.. אם לא אפרד ממך, נמות שנינו!" "אוי נו באמת… אל תתייחסי לזה נשמה.. סתם מישהו מקנא שאנחנו יחד ואוהבים אחד את השנייה, סתם מישהו רוצה למתוח אותנו.." "וזה יוצא לו טוב מאוד" אמרה קורל. "מה חוץ מזה?" שאל שלומי. "יש לכם תלמיד חדש בכיתה." "וואלה? הייתי רוצה להכיר אותו." "כמה חבל שלא היית במקומי.." "למה?" "כבר הועלתי בטובי להכיר אותו" "מתי הכרת אותו?" "כשבאתי לבית ספר" "מה? באת איתו?" שאל וניצוץ של קנאה היה בקולו. "נו זה היה בדרך שלו, תירגע מאמי" אמרה והביאה לו נשיקה בלחי.. והוא נישק אותה אחרי זה בפה בתשוקה. "נרגעת?" שאלה. "הו, כן.." אמר. "יופי.." "טוב אני חייב ללכת לשיעור מאמי, יש לי שעת אפס וכבר איחרתי הרבה." שלומי התרחק ונבלע מעבר לפינה. פתאום הופיע אופיר והתקרב אל קורל. "אני חייב לדבר אתך קורל!" "לדבר איתי? על מה?" שאלה. "על משהו, דחוף.. עד שלא מאוחר מדיי." "מאוחר? על מה אתה מדבר?" "בואי.." אמר וסחב אותה לפינה. "מה קורה??" קראה בהפתעה קורל. פתאום הוא לקח את ידה והוביל אותה החוצה. "היי לאן אתה לוקח אותי???" "אני חייב לדבר אתך.." "מה עם השיעור שלך?" "מה אכפת לי מהשיעור.." אופיר הוביל את קורל לעבר הספסל והושיב אותה. "נו.. מה רצית להגיד?" "אני מאוהב.." "וואלה? זה מה שרצית להגיד לי? במי??" "בך!!" "מה?!" קראה קורל בהפתעה. "את מופתעת?" "טוב ברור, לא כל יום שומעים דבר כזה! אני.." "ששש.." אמר אופיר ושם אצבע על פיה. "מאמי שלי, לבי קופץ מתוכי כשאני רואה אותך, חלמתי איך שפתיי מנשקות את שפתייך, וידיי נוגעות בעורך, את מלאך שלי.. ואני רוצה עכשיו להגשים את החלום.." אמר והתקרב אל שפתיה, קורל מיד סובבה את ראשה. "לא אופיר… רגע, אלה השורות מהמכתבים של שלומי, אבל.." "אופיר הנהן בראשו. "אני כתבתי את זה.." "מה?! לא נכון! אתה משקר!" אמרה. "עינייך, כמו שני נחלים, אני רוצה לשמור עליהם, להלבישם בורוד שלא ידעו צער ודמעות." "וואי אתה מדבר כל כך יפה, אני לא מאמינה.." "תאמיני לי, שלומי לא רשם לך את הדברים האלה." "לא נכון, אתה אומר את זה כדי להפריד בינינו.. אולי אתה יודע כל מה שהוא רשם וזוכר בעל פה ועכשיו אומר לי כל זאת כדי שאני אאמין לך???" "לא מאמי.. תאמיני לי.. רציתי להגיד לך ששלומי בכלל לא אוהב אותך, הוא משחק בך.." "לא!!" "כן, תאמיני לי, הוא שטן עלי אדמות, הוא לא אוהב אותך, לא אוהב…" "לא!!!!!!!!!!" צרחה קורל. "כן!!!!" "לא!!!! אתה משקר, תודה באמת, תודה!! שלומי אוהב אותי מאוד.. ואתה מקנא!!!" "לא אני רוצה להזהיר אותך כי אני אוהב אותך!" "אתה יודע לאן אתה יכול לתחוב את האהבה שלך??" "קורלי.." "מה קורלי.??? עזוב אותי.. אני ושלומי מאוהבים ואף אחד לא יוכל להפריד בינינו, שמעת???" אמרה והסתובבה והלכה. "קורל….." צרח אופיר, אך קורל נבלעה בתוך הבניין. "האהבה עיוורת…" אמר אופיר לעצמו.
בהפסקה ישבו הבנות על הספסל, דמעות רעדו בעיני קורל והיא שתקה כל הזמן. "קורל? תגידי לי מה קורה איתך?" שאלה שירי. "כלום.." אמרה קורל בקול רועד. פתאום הן ראו את שלומי. "שלומי.." צעקה קורל ורצה אליו, השליכה את עצמה לזרועותיו ובכתה. "היי.. מה קרה???" שאל. "תגיד לי שאתה אוהב אותי, בבקשה…" "אני אוהב אותך, מאוד מאוד…" "תודה, זה מה שרציתי לשמוע כדי להאמין.." "סבבה, אבל מה קרה???" "כלום.." אמרה קורל והוציאה מכיסה דף ועט. "מה זה?" שאל שלומי. "תכתוב לי משהו.." "מה? מה לכתוב?" "משהו רומנטי, כמו שכתבת לי.." "אה.. כמו שכתבתי לך?.." החוויר שלומי. "כן.. נו תרשום, בא לי לשמוע ממך משהו שירגיע אותי ישמח אותי.. בבקשה.." התחננה קורל. שלומי התיישב על הספסל ורשם: "מאמי, אני אוהבת אותך מאוד." והראה לקורל. "מאמי, אני אוהב אותך מאוד.. זהו? יותר לא? איפה כל הדברים היפים שכתבת לי במכתבים? או שלא אתה כתבת לי את זה?" "מה? ברור שאני כתבתי אלא מי?, פשוט קצת כואב לי הראש עכשיו ואני לא יכול לחשוב על כלום.." "טוב.." קורל התבוננה במכתב ושמה אותו בכיס.
פרק שמיני- המלכודת
כשקורל ושירי הלכו הביתה, קורל באה להיפרד משלומי ואמרה: "מאמי בא לך היום להיפגש איתי?" סבבה.. מתי?" "בגינה שליד הבית שלך ב4 אוקי?" "סבבה.." אמר ונישק אותה בחיוך.
קורל התקרבה אל הספסל בגינה שעליו ישב שלומי בדיוק ב4. ושלומי כשראה את קורל רץ לקראתה בחיוך מאושר. "הייי אהובתי…" "הי.." אמרה קורל בלי שמחה. למראה פניה הרציניים של קורל, גם חיוכו של שלומי התפוגג. "מה קרה? מה הרצינות הזו? את לא תנשקי אותי אפילו?" "אתה באמת אוהב אותי?" "כן, מה השאלה? בכל לבי.." "שקרן!!" "דיי דיי.." אמר שלומי והושיב אותה על הספסל. "תראה.." אמרה והוציאה שני דפים מכיסה. "אלו המכתבים שכתבת לי, אחד היום והשני לפני כמה זמן, השוותי ביניהם והכתבים לא זהים!" שלומי התחיל להתנשם. "לא נשמתי, אני אוהב אותך!" "אבל לא אתה כתבת את המכתבים האלה.." "נכון, אני מודה בזה.." "הנה, אתה מודה.. שיקרת לי." "כן, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." "אתה לא אוהב אותי, אופיר אמר ש.." "מה אופיר אמר?!" שאל שלומי שתופס אותה במילה. "אה, לא כלום.." "מה אמר אופיר???" "הוא אמר שאתה לא אוהב אותי אלא סתם משחק בי, ושזה הוא היה זה שרשם את כל המילים היפות שהיו אמורות לצאת מתוך הלב שלך ולא מתוך הלב שלו!" "הטמבל הזה! הוא בעצמו מאוהב בך, הוא רוצה אותך לעצמו, תביני הוא.." "זה לא משנה, זה לא מצדיק אותך." "הוא לא יודע כלום, נשמה.. בהתחלה היית בשבילי כמו מישהי חדשה, חיבבתי אותך, אני מודה שרציתי הרפתקה, את זה גם סיפרתי לאופיר, אבל עם הזמן הכרתי אותך והבנתי מי את ומה את שווה ובקסם הזה לבי נכבש, התאהבתי בך.. ומכיוון שרציתי לרשום לך משהו יפה ולא ידעתי מה.. אז ביקשתי עזרה מאופיר… והוא כתב לך בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו כלפיך!" "זו הייתה שטות מצדך.. מצדי אל תרשום לי ואל תעשה לי כלום שלא בא ממך.. אני לא צריכה כלום.. רק אותך שתהיה כנה איתי ואף פעם לא תשקר לי.." "אני יודע מאמי שטעיתי.. בבקשה תסלחי לי אני אוהב אותך יותר מהכל.." "לא יכולה כבר להאמין לך.." אמרה קורל ודמעות היו לה בעיניים. "בבקשה, תני לי עוד הזדמנות.. ואני אעשה אותך באמת מאושרת איתי.. מאמי שלי.." "לא יכולה.." אמרה וקמה.. "מצטערת זה יותר מדיי כואב מה שאתה עושה! אני לא מאמינה לך כבר.." אמרה והלכה. "קורל…" צעק שלומי. אחרי שהיא הלכה.. שלומי תפס בידיו את ראשו ובכה.. אחרי 5 דקות, הוא הרגיש יד על כתפו. הוא הרים את ראשו וראה את קורל. היא עקפה את הספסל וחיבקה בחוזקה את שלומי. "מה אני אעשה שאני אוהבת אותך יותר מדיי.." "קורל נשמתי.. אני מת עליך!" והם התנשקו בתשוקה רבה. קורל בכתה ושלומי בכה, הם בכו מאושר ומאהבה. אחרי זה הם ישבו כמה שעות מחובקים ודיברו. "אולי נלך לאנשהו? לבית קפה?" שאל. "אוי באמת.. היום יום שישי.. הכל סגור מאמי!" "אוי נכון.. אז בואי אליי לארוחה רומנטית רק שנינו, מה את אומרת?" "נשמע טוב… אני רואה שנדבקת מאופיר.. כי הוא מומחה לרומנטיקה.." "אוי אל תזכירי עכשיו את אופיר.. אני מבטיח לך שיהיה לו עסק איתי! אני אהרוג אותו.." "חח זהר שהוא לא יהרוג אותך…" צחקה קורל.
הם קמו. כל הזמן הזה הם לא שמו לב שעוקבים אחריהם, צל שטני כיסה את הגינה, ערפל אפור צץ בשחור הלילה. הלילה ירד במהירות.. שלומי וקורל התקדמו אל הבית שלו ובסוף ישבו על ספסל ליד ביתו כדי להתחבק ולהתנשק.. "בוא כבר נעלה.." אמרה לו קורל עם חיוך גדול. פתאום הם שמעו רשרוש, רשרוש רועם למדיי. "מה זה שלומי?" "כלום.. בטח הרוח.. בואי נעלה אליי.." שוב נשמע הרשרוש. "מי שם??" צרח שלומי וקם ממקומו. "שלומי לאן אתה הולך??" "אני תכף בא.." "לא שלומי אל תלך בוא נעלה לבית שלך.. עזוב את זה.." "חכי רגע מאמי.." "לא שלומי אל תשאיר אותי לבד.." "שנייה ואני חוזר נשמה.." ושלומי נעלם מעבר לפינה. "שלומי…" צרחה קורל ולבה החסיר פעימה. עצים רשרשו בקול מפחיד נורא. היא חיכתה לשלומי אך הוא לא הופיע. קורל קמה ממקומה והחלה לזוז בצעד איטי כי פחדה שהאדמה תתפורר תחת רגליה.
פתאום היא שמעה קול, או יותר נכון צרחה חנוקה שנישאה אל הירח המלא. קורל פערה את עיניה ורצה לכיוון שממנו הגיעו הצעקות. היא רצה מהר ככל שיכלה, אל מעבר לפינה, שם היא ראתה דמות מוטלת על האדמה עם סכין בגבה בולט. "לא, שלומיייי..." היא נרכנה מעליו ולבה הפסיק פעימותיו מרוב פחד. נשמע צחוק רועם מאחוריה. "חה חה חה" היא הסתובבה וראתה את אופיר.
"שלום קורל, מה נשמע?" "אתה... אתה... אתה הרגת את שלומי???" קראה ודמעות שטפו את פניה. "כן, אמרתי לו שיעזוב אותך, אבל הוא לא הסכים, אמרתי לו, הזהרתי אותו, אבל הוא חשב שאני צוחק.." "איך יכולת???" "כשאוהבים יכולים הכל.. ואני אוהב אותך!" "אתה לא אוהב אותי.." "אני כן, עובדה, אני הצלתי את חייך, לולא אני היית עכשיו לא יודע איפה.. כתבתי פתקים, אמרתי לך שאני אוהב אותך אלף פעם, ואת כלום, אפס בשבילך קיים רק שלומי הבן זונה!" "רוצח.. רוצח שכמותך! חשבתי שאתה טוב, ששלומי חבר שלך.. איך יכולת????" צרחה קורל ודמעות חנקו אותה. "הוא היה חבר שלי, אבל האהבה משנה הכל.." "לא נכון! זה לא היה משנה כלום אם לא היית חולה בראש.. אתה פשוט מטורף מניאק!" "לא נשמה, פשוט אני בן אדם מאוהב ורציתי להשיג אותך בכל מחיר!" "מה שעשית עד עכשיו זה הרסת לי את החיים! הייתי כל כך מאושרת עם שלומי.. סוף סוף הבנו עד כמה אנחנו מאוהבים, ושלומי אהב אותי באמת ולא כמו שאמרת, מנוול אחד! בן זונה.. לקחתי ממני את האושר היחיד שהיה לי בחיים.." בכתה קורל וחיבקה את הגופה של שלומי. "תפסיקי קורל! עכשיו אני אהיה האושר שלך, אם לא תהיי שלי לא תהיי של אף אחד מובן לך???" אמר בזעם אופיר. "ואני עוד חשבתי אותך למלאך אבל אתה שטן עלי אדמות!!!" "תודה על המחמאה מותק שלי.." "מה אתה רוצה ממני עכשיו???" "להיות אתך, להיות חבר שלך, שתהיי כולך שלי מכף רגע ועד הראש!!!" "בחלומות הלילה.." "תחשבי על זה? בת כמה אחותך הקטנה?" "מה? למה? שלא תעז לגעת בנלי!!!" "אך נלוש נלוש חייה תלויים באחותה. "מה אתה מתכוון לעשות?" "ומה עם שירי?" "תעזוב את שיר בשקט.." "לא לפגוע באחות ולא בחברה אז במי?" "באף אחד.. תעזוב אותנו כבר בשקט!" "לאא" "מה אתה רוצה?" "אותך" "לא! עדיף למות מלהיות אתך!" "בסדר.." אמר ועשה מעשה מחריד. הוא הוציא את הסכין מגבו של שלומי. "אייי נבלה מה אתה עושה??" אופיר הראה לקורל את הסכין המכוסה בדמו של שלומי. "אני אהרוג אותך ואחר כך את עצמי כי חיי לא שווים בלעדיך, נכון אמרת, אני הסטן." "אז אתה כתבת לי את מכתה האיומים שמצאתי על השטיח שליד הדלת שלי?" "אכן כן." אמר והחזיק חזק את הלהב. "בבקשה, תן לי ללכת ולא אספר לאף אחד מה שקרה.." "כנראה לא הבנת אותי נכון קורלוש מאמי, אני מעוניין בך! אני אוהב אותך! אני לא הרגתי את שלומי כדי שלא תספרי את זה לאף אחד, אלא אני לא רוצה שיהיה לי יריב." "אהל אני לא אוהבת אותך, אני לא רוצה אותך!" "את תרצי אותי ותאהבי אותו עוד.." "לא!! עדיף למות!" "סבבה.." אמר אופיר והחיק את להבו מעל ראשה של קורל. קורל עצמה את עיניה חזק חזק ודמעות זלגו במורד לחייה. "מה אתה עושה?" שמעה קורל את קולו של אופיר. היא פקחה את עיניה וראתה את תומר, הבחור החדש בתיכון תעלת הגהנום. היא ראתה אותו מחזיק בידו של אופיר. "תומר?" "כן, תברחי קורל מהר!!" קורל לא ידעה לאן לפנות, מה לעשות, היא רק התבוננה בפחד במתרחש. "לכי קורל, תברחי, בבקשה.." אך אופיר דחף אותו והתנפל עליו, הם התגלגלו על הרצפה. "לאאאא..." צרחה קורל ותפסה את עצמה בראשה. הכל כמו בחלום היא הבינה, חלומה התגשם! אופיר החזיק מעליו את הסכין ותומר משך אותו ממנו לבסוף דחף אותו והם עמדו זה מול זה. קורל עמדה במרחק לא רב ולא זזה. אופיר הסתכל עליה ותפס בידה. "עזוב אותי מנוול..." צרחה. "עזוב אותה, תלחם נגדי.." אמר תומר. "לא רוצה! כבר השגתי מה שרציתי." "מה השגת? בחורה נגד רצונה? אתה פשוט פחדן!" "לא, אני לא פחדן פשוט אני לא רוצה ללכלך את ידיי על אחד כמוך!" אמר אופיר. "אני לא מאמינה, כל כך חיבבתי אותך.." אמרה קורל. "לא חשבתי שאתה מסוגל..." "אל תתסכל בקנקן אלא במה שיש בו, זכור לך פתגם זה?" "כן, אבל לפעמים אי אפשר לנחש מה יש בקופסת ההפתעה, עד שלא פותחים אותה." אמרה קורל. "תעזוב אותה מיד!" קרא תומר. "לא.. אני והיא ביחד לעד!" "תלחם נגדי כמו גיבור ואחד משנינו שיישאר בחיים, ייקח את קורל." קורל פרצה בבכי רועם. " אלוהים, למה זה קורה לי? למה? במה חטאתי???" "סתמי, אני מסכים." אמר אופיר וקשר אותה אל העץ והם התחילו לריב מכות. קורל התפתלה בכאב ומרוב דאגה. פתאום היא שמעה לחישה: קורל, קורל, את בסדר?" קורל סובבה את ראשה וראתה את ענת. "ענת?" "ששש..." אמרה והתחילה לשחרר אותה מהחבלים. אחרי ששחררה אותה, הם התחילו לרוץ. ואחר כך הסתתרו שאלה קורל: "ענתי.. מה את עושה פה? איך ידעת להגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון?" "שלומי התקשר אלי.." "מה? אבל הוא לא מכיר אותך ואת אותו.." "הוא הגיע אליי בטעות כמו לחץ על מספר שעלה בראשו. שמעתי התנשמות והוא קרא: הצילו שמישהו יעזור לנו, אנחנו בצרה ואמר איפה אתם פתאום שמעתי צעקה והכל התנתק, מה קרה?" "שלומי נרצח.." "מה?!" "כן, אופיר רצח אותו, מרוב אהבה אליי." "אופיר??? זה שהיה איתי ועם שירי כשבאנו לחלץ אותך מידי החוטפים?" "בדיוק.." "לא יכול להיות, הבחור הגיבור שהכרנו, הוא רוצח???" "כן, עכשיו הוא רצח את שלומי ורצה להרוג אותי אלא שתומר בא להגנתי." "תומר?" "כן, התלמיד החדש בתיכון שלי." "הוא חש כלפייך משהו?" "יכול להיות.." "וואו יש לך הצלחה מרובה עם בנים, כל הכבוד!" "כן בטח, אבל זה כבר מוגזם, שזה הגיע עד כדי כך שהם משתגעים מאהבתם.." "ואיפה תומר עכשיו?" שאלה ענת. "בקרב עם אופיר, הוא אמר מי שינצח הוא יהיה איתי, ואני מפחדת שאופיר יהרוג אותו.." "קורל? איפה את?" נשמעה צעקה מרחוק. "אוי ענת.. זה קולו של.. של תומר!!" צהלה קורל. "תומר.. תומר.." קראה קורל . "קורל.." קרא תומר והתקרב בריצה אל קורל. "איך.." התחיל לומר אך השתתק בראותו את ענת. "היי.." אמרה ענת. "היי.." תומר היה נראה ממש מוזר. חולצתו הייתה קרועה ומלוכלכת בדם. "מה קרה תומי?" שאלה קורל. "מה קרה? כאילו את לא יודעת.." "תומר, מה עם אופיר?" "תגיד איך ברחת? חברה שלך עזרה לך?" "כן תומר, תכיר זו ענת." "נעים מאוד.." "תומר, אז מה קרה עם אופיר? חשבתי שאין אותך כבר בחיים.." "אה כן? חשבת שאני כזה חלשלוש וכל אחד יכול לנצח אותי??" "חח לא, אבל מאיפה אני יודעת.." "אופיר בגהנום, איפה שהוא אמור להיות." "מה? הרגת אותו???" "כן, דקרתי אותו בסכין שלו." "אבל אמרת שתלחמו בלי כלי נשק." "נכון, אבל הוא היה לא הוגן וניסה לדקור אותי עם סכינו, תפסתי את ידו ודקרתי אותו, לא הייתה לי ברירה אחרת." "מי אתה תומר?" שאלה קורל. "למה אתה עוזר לי?" "כי אני מאוהב בך.." "אבל מאיפה הגעת לחיים שלי ככה פתאום???" "אני..." התחיל לומר תומר, כשענת התחילה לצרוח.
ענת, מה.." עיניה של קורל נתקלו במראה המזעזע. היא תפסה בשרוולו של תומר. גם הוא ראה את זה. הם ראו את אופיר, זוחל לעברם. פניו מכוסים בוץ ודם ובגבו בולט הסכין. "לא יכול להיות, אני הרגתי אותך, הרגתי..." קרא תומר. "חה חה חה" צחקה הגופה המדממת. "תומר, תומר, תעשה משהו.." צעקה קורל. הגופה התקרבה יותר ויותר וטיפסה על קורל. "אהובתי, את שלי לעד!" קורל לא יכלה להסתיר את הגועל, היא העוותה את פניה וניסתה להשתחרר. "תומר, עזור לי.." תומר החל למשוך את אופיר מקורל. לבסוף הגופה נפלה על הרצפה נושמת בקושי רב, לבסוף הפסיקה לנשום. "זה עבר מאמי" אמר תומר וחיבק את קורל. "בואו נלך מפה.." "כן, נעוף מפה כמה שיותר מהר." אמרה קורל. "בואי ענת" "חשבתי שזה לא ייגמר לעולם.."אמרה ענת. "זה עוד לא נגמר.." נשמע קול מאחורה וסכין נשלח ופגע בתומר, ורק אז ראשו של אופיר נפל והוא נדם ומת. בעצם הסכין היה אמור לפגוע בקורל, אבל תומר הסתיר אותה, הוא נפל על הרצפה בלי הכרה. "תומר, תומר.." צרחו הבנות. "ענת, לכי תתקשרי לאמבולנס, מהר בבקשה.." ענת רצה לטלפון ציבורי הקרוב. וקורל נשארה עם תומר ובכתה. "אוח אלוהים, מי חשב שהכל ייגמר כך? אהבתי את שלומי, אופיר אהב אותי, נודע לי ששלומי משקר לי אבל שאוהב אותי. אופיר הרג את שלומי כדי שאני אהיה שלו ורצה להרוג אותי מכיוון שלא רציתי להיות שלו, ולהצלתי בא תומר שבכלל לא היה קשור אליי אבל גם התאהב בי וגם הוא עכשיו על סף מוות.. אוףף למה אלוהים? למה כל מי שמתקרב אליי מת???" פתאום היא ראתה את ענת חוזרת. אחרי כ10 דקות הגיע האמבולנס ואת תומר לקחו לבית חולים וענת וקורל נסעו איתם. שם הם התקשרו לשירי שהגיעה לשם מיד. שלושת החברות התחבקו ביניהם. "איזה תמימות היינו!"אמרה שירי. "כן.."אמרה קורל. הן נכנסו אל החדר שבו שכב תומר. הכרתו חזרה אליו והוא חייך כשראה את קורל.
אחרי שבוע שחררו את תומר מבית החולים. והוא והבנות החליטו לעבור ביחד בית ספר, הם נרשמו לתיכון שבו ענת לומדת. קורל ותומר היו סתם ידידים כי קורל לא רצתה חבר מכיוון שהיא עברה טראומה קשה עם שלומי, ועדין אהבה אותו והתגעגעה אליו. במשך הזמן קורל ותומר התקרבו עוד ועוד ואז יום אחד הם הכריזו על אהבתם אחד לשנייה. לקח להן זמן להבין זאת, באיחוד לקורל. אבל קל היה לקורל להתאהב בתומר, הוא התנהג הכי יפה שבעולם, פינק אותה.. הוא היה בחור מדהים, רק שקורל לא הבינה זאת מרוב שעוד לא עבר לה הכאב אחרי המוות של שלומי שהיא אהבה אותו יותר מכל.
איזה יום אחד קורל ותומר טיילו יחד על חוף הים. התיישבו על הסלעים מול הגלים המתנפצים וצפו בשקיעה היו מחובקים כשראשה של קורל נח על כתפו. אחר כך תומר התקרב אליה ורצה לנשק אותה, פתאום היא קמה ואמרה: "קודם תצטרך לתפוס אותי" אמרה והחלה לרוץ. "היי זה לא הוגן.." קרא בצחוק תומר והחל לרוץ אחריה. היא רצה על החול והוא אחריה, פתאום הוא תפס אותה בחולצה והפיל אותה על החול ועצמו נפל עליה. "תפסתי אותך! עכשיו לא תברחי לי לעולם.." אמר והתחיל לנשק אותה כשהם עדין שוכבים על החול ומתנשקים בלהט כשהשמש השוקעת מלווה אותם בקרניה האחרונים.
