הרצל

המציאות עולה על כל דמיון


בנימין זאב תיאודור הרצל גויס ע"י הקייזר הגרמני, וילהלם השני,
במטרה להביא פתרון לבעייה היהודית באירופה האנטישמית.
גרמניה הייתה באותה עת המעצמה האירופית החשובה ביותר.
לקייזר הגרמני היו שני פתרונות:

הראשון:"גירוש" יהודי אירופה לארץ ישראל בחסותה ובמימונה של גרמניה,
אך במסווה של רעיון יהודי ובמסגרת תנועה לאומית מדינית.

השני: השמדת יהודי אירופה.

גרמניה הייתה מדינה תרבותית ומשגשגת כלכלית וחברתית,
וכפי שניתן ללמוד מהספר "רקוויאם גרמני", ליהודים,
שהוציאו מתוכם אישים מובילים מתחומי הרוח, המדעים והחברה,
הייתה השפעה גדולה בעיצוב פניה של גרמניה באותה העת,
ועל כן, אין זהו פלא לבחירתו של הקייזר הגרמני בפתרון הראשון.

לשם כך, גויס הרצל, בתיווכו של ויליאם הכלר, לפגישה עם הדוכס מבאדן
(דודו של הקייזר), אשר הציג בפניו את הפתרון הנבחר ושאל לנכונותו.
להרצל, אשר התאים לדמות המייצגת לעם היהודי מול גרמניה, לא נותרה ברירה,
שכן סירובו היה מוביל להשמדת יהודי אירופה, כפי שהעלה על הכתב מאוחר יותר,
במהלך "ניתוחו" של הבעיה היהודית והתגבשות הרעיון הציוני מדיני,
בחסות גרמניה, כמובן.

הרצל הייתה הבחירה המושלמת מבחינת הגרמנים,
בצעירותו היה מקורב לחוגים לאומיים גרמניים, והיה מעורב בפעילותה של אגודת
Burschenschaft, שחתרה לאחדות גרמנית תחת הסיסמא "כבוד, חופש, מולדת".
הרצל דיבר את שפתם של מנהיגי גרמניה והיה דוקטור למשפטים.

השלב הראשון אותו הרצל היה צריך לעבור, הייתה פגישה קצרה
עם הקייזר הגרמני בעצמו, פגישה אשר התרחשה באיסטנבול,
בה הרצל קיבל את ברכת הדרך.
עוד קבע הקייזר, שעל השניים להיפגש שנית בארץ ישראל,
פגישה אשר בה הרצל כבר יהיה מוכר לכל כ"הוגה רעיון הציונות המדינית",
ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית, ואשר זכה לכינוי "חוזה המדינה".

הרצל נאלץ לעזוב את מקצועו בו עסק כשנה והתמסר בעיקר לעיתונאות.
תפקידיו כעיתונאי איפשרו לו להגיע לפגישות מדיניות מחד,
ולכתיבת הרעיונות המובילים היישר ל"גירוש" יהודי אירופה לארץ ישראל מאידך.
הרצל טען, כמובן, שעזב את מקצועו עקב מניעת קידום יהודים במקצוע.

מכאן ובהמשך הדרך, ההיסטוריה מוכרת כפי שהיא מוכרת,
אם כי ניתן להבחין וללמוד על הצעדים אותם צעדו הרצל והקייזר יד ביד,
פגישתם של השניים בארץ ישראל, כפי שהורה הקייזר להרצל באיסטנבול,
הייתה מכוונת וידועה מראש, על כל פנים לקייזר הגרמני,
אשר סרב להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל,
והורה להרצל לפנות ישירות לסולטאן. סירוב הקייזר היה מכוון ובמסווה.
(אפילו תמונת השניים המפורסמת הייתה מפוברקת).

להרצל היה אסור לדבר עם איש על הפתרון, וכל שותפיו ומאמיניו לדרך,
האמינו באמת ובתמים בדרכו של זה, עד כדי איבוד שליטה מצד הגרמנים, בשלב מאוחר יותר.
למרות זאת, ניסה הרצל להשאיר סימנים לדורות הבאים, ושאיפתו הייתה
שביום מהימים, יגלו זאת ההיסטוריונים, כפי שניתן להבין מהציטוט הבא:

"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא.
ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות." אלטנוילנד


בתחילת המאה ה-20, הבינו הגרמנים שהפתרון אותו רצו לקדם קורם עור וגידים,
הרבה מעבר למצופה ולנדרש, על פי ראייתם והבנתם, התנועה הציונית קמה
ולא הייתה עוד עיוורת אחר הרצל (הרצל סבל מהתנגדות פנימית קשה).

לא ברור אם הרצל אכן הלך לעולמו בטרם עת ממחלה, או שמא יד הגרמנים בדבר,
וזאת, מכיוון שהמסמכים והסימוכין על גיוס הרצל ע"י הגרמנים הושמדו
בחלקם לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.

כשלושה עשורים מאוחר יותר, עלה היטלר לשלטון. כמנהיג האומה הגרמנית,
הוא נחשף לפרטי ה"פתרון היהודי" אותו ניסו קודמיו, פתרון אשר לא צלח.
לכן, החליט היטלר לעבור ישר לפתרון השני-השמדת יהודי אירופה.

כל השאר, היסטוריה