לא ידעתי למי לפרוק את הכל, אז פשוט הלכתי וכתבתי את כל מה שהיה לי להגיד על נייר, וככה אני יעתיק את זה מילה במילה.
אהבתי את ד אולי בגלל שהיא הייתה בלתי ניתנת להשגה, ההפך המוחלט שלי בעל העיינים הכחולות השיער הנופל והחיוך הקרוב למושלם שלעולם לא יהיה שלי או בשבילי... לא ידעתי אם זאת אהבה אמיתית? או סתם רצון להיאחז במשהו מוחשי, הרי פע םאחרונה שהתראינו היה בנשף וכאשר כלכך שמחתי שלא אצטרך לראות את האנשים שסבלתי מהם כל השנים שלפעמים גרמו לך להרגיש חבר ולפעמים רק רצית לשים להם כיסא בראש. וידעתי שלא אצטרך לראות את הבית ספר להיות כלוא בו שעות אבל הכאב היחיד בכל הדבר הזה הוא הידיעה שהייתי קם בבוקר רק כי הייתי יודע שהיום אנחנו נשב ביחד רק שנינו בשעות המוקדמות ונצחק ונעקוץ אחד את השני שזהו סוג של יחס שראיתי מכיוונה, וכסיפרה לי מה עובר עליה ר קרציתי להושיט יד ולגעת בה ולהלגרום לה להבין שאני פה...
אך בשניה שצלצל הפעמון היה זה עולם אחר בו אני הייתי נעלם ברקע ומכל מקום היא בלטה לי בעין. כשדיברתי עם חברים הם אמרו לי "עזוב אין לך סיכוי" אבל אני התעקשתי ואמרתי אולי?. לא יודע למה לא יכול להוציא אותה מהראש בשירים שהיא הביאה לי ואני אמרתי שהם סתם שירים אבל הייתי חוזר הביתה ומעביר איתם את הזמן.
עברו 6 חודשים מאז ומה שנשאר מהרבע קשר הזה הוא רק אותי, חושב על אם ואולי על החיבוק האחרון והיחידי שלנו ביחד בנשף...
זה כל מה שהיה לי בלב לגביי ד' ולמרות שהרבה לא קרה (אולי רק בזבוז דיו בעט) יש איזו אנחה בכתיבה הזאת ואיזו אבן שירדה מהלב, טוב... לאבן הבאה....
(רק שתדעו שלרשום על הדף הייתה אחלה פריקה, מי אמר פסיכולוג ולא קיבל? 😊 )




