מחפשת סיפורים עם מוסרי השכל

אני לא יודעת אם זה כ"כ מתאים אבל ... תראי 😊

אין חיסרון שלא ניתן להפוך ליתרון- בעיות החיים.

בת הטבח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות בחיים.
הטבח הובילה למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.
בסיר הראשון הוא שם גזר
בסיר השני הכניס ביצה
בסיר השלישי שפך גרירי קפה
לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת
דג את הביתה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה
סינן את הקפה ומזג אותו בספל.
הביט בביתו ושאל: "מה את רואה יקירתי?"
הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים-
הגזר היה רך ונמעך.
היא קילפה את הביתה שהייתה קשה
הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.
אמר הטבח: " כן בני אדם שונים המתמודדים עם קושי זהה.
המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים
הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד
וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות.
הביצה, שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.
פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים !
לאחר שהותם במים הרותחים
הם הפכו את המים למוצר משובח."
"לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה?
כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך את מגיבה?
כגזר שנראה חזק אך מאבד תכונותיו במצבי לחץ?
כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של אדם אהוב?
שנראית אותו דבר מבחוץ אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד ?
או אולי את פול קפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה."
בשביל להיות פול קפה רק צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה...
רק נשאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה.

אין חיסרון שלא ניתן להפוך ליתרון.

מקווה שזה יעזור לך 😊

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.

לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום.

לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי.

כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?

כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.

תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.

הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.

במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר.

החתונה עברה. ימי ה"שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.

השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.

התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".

חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים . משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי.

בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה."

"חיפשת בארון"? "במגירות"?

בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה .

בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל).

השוויגער(החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו.

אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.

בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה
זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה.

קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים.

חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.

בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.

במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה?
עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי.
ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות.
אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי.

המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות.

ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם משהו,

את הטבעת שלי אלא מה.

הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי".

ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם . כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו.

מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר.

אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי , מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.


בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם , ולצערי עשיתי את זה.

בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן.

החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו.

.....

עוברות חמש עשרה שנים.

הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים.

רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה".

הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי".

אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא.

הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר".


הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו.

המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.

סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר.

יופי אמר בעלי " "הרווחנו".

" כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר".

" נו, יכול להיות", אמר בעלי.

אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?"

מה הבעיה שלך?" הוא " שואל.

ודמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי...טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת..."

את ה..."תאריך"

וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י"ד אלול.

אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט` סיוון. סבתא שלך קנתה את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, ". הטבעת הזו נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים.

קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור . ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע . בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה.

הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה לעשות זאת עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית.

חחחח קצת ארוך...
__________________________________________________________________

הספור מספר על אם שהענישה את בתה בת החמש, על שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב. באותה התקופה הכסף בביתם היה מצרך נדיר. היא התרגזה עוד יותר כאשר גילתה שהילדה השתמשה בנייר העטיפה בכדי לעטוף קופסא, שאותה הניחה מתחת לעץ חג המולד.

למחרת בבוקר, הביאה הילדה את הקופסא לאמה ואמרה:

"אמא, זה בשבילך."

האם אמנם הייתה נבוכה מתגובתה המוגזמת מוקדם יותר, אך כעסה ניצת שוב כאשר גילתה שהקופסא ריקה . היא אמרה לבתה בטון חמור:

"האם אינך יודעת גבירתי הצעירה, שכאשר נותנים למישהו מתנה, אמור להיות משהו בתוך הקופסא?"

הילדה פרצה בבכי ואמרה:

"אבל אמא, היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שהתמלאה."

האם נשברה. היא כרעה על ברכיה וחבקה את בתה הקטנה, אחר כך התחננה שתסלח לה על הכעס וחוסר המחשבה.

לא הרבה אחר כך נהרגה הילדה בתאונה, והאם שמרה את הקופסא ליד מיטתה במשך כל ימי חייה, ובכל פעם שהייתה עצובה או בקשיים הייתה פותחת את הקופסא ונוטלת נשיקה דמיונית מתוכה ונזכרת באהבה של בתה הקטנה.

במובן מסוים, כל אחד מאתנו, מקבל קופסא מוזהבת של אהבה ללא תנאי ונשיקות, מאוהביו, חבריו, משפחתו, ואלוקים. אין רכוש יקר יותר מזה..

לכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, ונדמה שהעולם יסתדר טוב בלעדינו.. אל נא נשכח, שיש אנשים שאוהבים אותנו, שבשבילנו הם העולם.. ולא בטוח ש הם יסתדרו....

____________________________________________________________________

מקווה שעזרתי לך מאמי
אוהבתתת המוןן 3>

שכחתי אחד חחח

מיכאל הוא אדם שאוהב לאהוב. אחד שתמיד יש לו משהו חיוב להגיד.
כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא עונה: "אם מצבי היה טוב יותר,
הייתי שני אנשים"
פשוט טיפוס חיובי ואופטימי.

כשעל אחד העובדים היה עובר יום רע, מיכאל היה שם בשביל לומר לו להביט על
הצד החיובי במצבו.

סגנונו המיוחד, עורר בי סקרנות ולכן יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי אותו:
איך אפשר להיות חיובי כל הזמן אני פשוט לא מבין.
אז איך בכל זאת אתה מצליח?"

מיכאל ענה לי ברוגע: "כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי כי עומדות בפניי
שתי אפשרויות:
אחת - להיות במצב רוח טוב
והשנייה - להיות במצב רוח רע
אני בוחר להיות במצב רוח טוב.

בכל פעם שדבר רע קורה, אני יכול לבחור להיות
קורבן או לבחור ללמוד מהניסיון; ; אני בוחר ללמוד מהניסיון
כאשר מישהו מגיע אליי בתלונה, אני יכול לקבל את תלונתו
או להצביע על נקודת אור בבעייתו,
אני בוחר בנקודת האור.

כן בטח, זה לא ממש קל", מחיתי בתסכול.

זה קל מאוד אמר מיכאל. "החיים הם למעשה מקבץ של בחירות. כשאתה מוציא מהם
את כל השאר הטפל והשולי, כל מצב ומקרה הוא בחירה. אתה בוחר איך להגיב
במצבים שונים ומגוונים.
אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב-רוחך.
אתה בוחר אם להיות במצב רוח טוב או רע.

ובשורה התחתונה: זו הבחירה שלך איך לחיות את חייך.
כשיצאתי ממשרדו של מיכאל הרהרתי על מה שאמר.

בחירות בחיי למרות שלא המשכנו להיות בקשר, חשבתי רבות עליו כאשר בחרתי
במקום להגיב אליהם.

שנים אחדות מאוחר יותר, שמעתי כי מיכאל היה מעורב בתאונת,
מגובה 30 מטר בעת שעבד על מגדל תקשורת. בה נפל
לאחר 18 שעות ניתוח וטיפול נמרץ,
שוחרר מיכאל מביה"ח כשלגבו הוכנס מוט ברזל .

ראיתי אותו שישה חודשים לאחר התאונה.. כששאלתי אותו מה שלומו?
השיב: "אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים.
רוצה לראות את הצלקות מהניתוח? "
החלטתי לראות אותן אך שאלתי אותו, מה עבר בראשו בזמן התאונה
הדבר הראשון עליו חשבתי, היה שלומה של ילדתי-לעתיד שעדיין לא נולדה.

"לאחר מכן, כששכבתי על הקרקע, אני זוכר שעמדו אפשרויות
ענה מיכאל. יכולתי לבחור בחיים ויכולתי לבחור במוות, בחרתי בחיים.



לא פחדת? לא איבדת את ההכרה?" שאלתי אותו נפעם.
מיכאל המשיך, "...החובשים היו נפלאים. הם המשיכו לומר כל הזמן
שהכל יהיה בסדר.
אך כשהם הכניסו אותי לחדר מיון, ראיתי את הבעות הפנים של הרופאים
וממש פחדתי. והאחיות
בעיניהם ראיתי את מה שחשבו - "הוא גמור". ידעתי שאני חייב לעשות משהו.
ומה עשית?" שאלתי.
הייתה שם אחות גדולה ששאלה אותי שאלות" ,אמר מיכאל. "היא שאלה אם אני אלרגי למשהו?
"כן" עניתי לה.. הרופאים והאחיות הפסיקו את עבודתם וחיכו לתשובתי.
לקחת נשימה עמוקה וצעקתי "לכוח-המשיכה". בזמן צחוקם, המשכתי ואמרתי להם:
"אני בוחר לחיות. נתחו אותי כמו אדם שעתיד לחיות ולא כאדם מת.

מיכאל חי תודות לכישוריי רופאיו, אך גם בגלל גישתו המדהימה לחיים.
למדתי ממנו כי כל יום אנו בוחרים לחיות בצורה מלאה. גישה, היא בסופו של דבר, הכל.
לכן, אל תדאגו למחר. מחר כבר ידאג לעצמו לבדו. לכל יום יש מספיק צרות לעצמו.
אחרי הכל, היום הוא המחר שבגללו דאגת אתמול...

פורום חיפוש מאמי😊
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*

תודה לכולם!
הייתי שמחה לקבל עוד!
מאייה לא ממש הבנתי את הסיפור שהבאת על המיכאל הזה... יותר נכון בכלל לא הבנתי אותו
כל השאר מקסימים!
וד"א מתוך כל הסיפורים הכרתי רק על הילדה והקופסא.. (מן הסתם.. זה סיפור כ"כ יפה וכ"כ מוכר)

וdolly
תודה לך גם!

אפשר עוד??? 😢

לא יודעת אם זה יעזור..
אבל מצאתי לך כמה משפטים-
1. אם אתה רוצה להרגיש עשיר, ספור את כל מה שיש לך, שלא ניתן לקנות בכסף.
2. כסף זה לא הכל בחיים. בגלל זה צריך הרבה ממנו
3. כשהמצב בטטה והכיס ריק, גם עגבנייה נחשבת לסטייק
4. כשאין לך כלום, אין לך כלום להפסיד.
5. אין ידיד נאמן מכסף מזומן
6. כסף הוא האלוהים של זמננו
7. איזהו העשיר? השמח בחלקו.
8. בעל המאה הוא בעל הדעה.
9. לא סופרים כסף ליד עניים
10. רק עשיר יכול לקנות בזול.
11. הנהנה ביותר מהעושר הוא זה הזקוק לו הכי פחות.
12. כשעוני נכנס דרך הדלת האהבה בורחת דרך החלון.
13. מי שנושק לכסף עלול גם למכור את נשיקותיו.
14. בבקתת העוני האושר נמצא אמיתי יותר מאשר בארמונות המלכים.
15. עושר לא מביא אושר, אבל הוא גם לא דוחה אותו.

QUOTE (דאפסיי @ 07/01/2008) תודה לכולם!
הייתי שמחה לקבל עוד!
מאייה לא ממש הבנתי את הסיפור שהבאת על המיכאל הזה... יותר נכון בכלל לא הבנתי אותו
כל השאר מקסימים!
וד"א מתוך כל הסיפורים הכרתי רק על הילדה והקופסא.. (מן הסתם.. זה סיפור כ"כ יפה וכ"כ מוכר)

וdolly
תודה לך גם!

אפשר עוד??? 😢
מההה?? אבבללל זההה הסיפווררר הכייי יפפפההה... חחחח
טוב לא נורא.. 😁
העיקר שעזרו לך השניים האחרים
אוהבתת המוןן 3>