שבת בשדרות..

רק כדי להמחיש לחלקנו מה קורה בשדרות.. גם כשאומרים שהכל שקט..
קטע יומן שכתבתי לאחר התנדבות בשבת סוערת לפני חודשיים בערך..

מומלץ לקרוא:


שבת. שדרות.
קבלת פנים מיוחדת של נפילת קסאם לא רחוק.
בסך הכל שכונה ליד, גג שבור, אנשים מבוהלים, אולי פצועים, אבל זה הכל. לא מעבר.
אני חוזר לשדרות, אחרי תקופה ארוכה של ניתוק. קצת מתרגש לחזור לאקשן, לחזור לבלאגן. אומר שלום לאנשים, מרגיש ותיק.
אני מצפה לשבת מעניינת. שבת עם עשייה, עם התנדבות, ואולי גם קצת נפילות כדי לתבל את החגיגה.
מישהו מלמעלה סידר אחלה שבת. אמרו בחדשות שלא יהיה גשום, אבל כנראה שזה לא חל על הקסאמים.
כי מאותו רגע, בלי אזהרה, שבת של נפילות, של מקלטים, של לחץ, של בלבול.

אני כותב ודמעות של פאניקה עולות לי בעיניים מהזיכרון. כל בום שאני שומע, מתקשר ישר לקסאמים, אני שומע נפילות - גם כשאני בחזרה בבית.
אני לא יודע אם אותו קסאם בשבת, התפוצץ 200 או 500 מטר ממני, אבל זה לא משנה. התחושה שנשארה, היא כאילו הייתי במקום הנפילה.
רגע הולכים בשקט, בדרך למשימות, לעזור לאנשים שקצת קשה להם, שקצת חסר להם. הולכים יחד כקבוצה עם רצון עז לתרום, ובשנייה אחת - "צבע אדום", רצים, מחפשים קיר מערבי להתגונן מהקסאם, מגיעים לבית, הבית נעול, מתחבאים במדרגות, שירה, אני, ורון, הילד הקטן שיצא איתנו, בן אחת עשרה.

האזעקה נעלמה, שקט גורלי, ופתאום- שתי שריקות מחרידות, ואחריהן שני פיצוצים מחרישים! רון מפחד, כמעט בוכה, האמת היא שגם אני. הכל רועד, אנחנו מזהים כיוון נפילה- המקום בו ישנו.
אנחנו קמים ורצים להודיע לשאר הקבוצה שאנחנו משנים כיוון והולכים לאזור הנפילה, מתחילים לרוץ.
שתי דקות של ריצה ושוב "צבע אדום"! ריצה, בית, הכל רועד... זו שגרה זו??
מגיעים לזירת האירוע. עפר בכל מקום, חלונות מנופצים בקוטר של שכונה! עשרות אנשים, אמבולנסים, בלאגן. צעקות בכל מקום, פאניקה.. לפני עוברת על אלונקה נפגעת חרדה, צורחת, בוכה.. אליה נטפלים כמה צלמים - "רוצים להראות לעולם" או אולי לבוס. מצלמים, מקליטים, חודרים.

במקום הנפילה מנסה רכב ביטחון לעקור את גדר גן הילדים כדי להוציא את הטיל מהאדמה, הרכב מחליק, הגדר תקועה. רכב מגיע במהירות ונעצר בקרבת מקום "איפה אשתי?" צועק גבר ממושב הנהג.
שני אנשי ביטחון נכנסים לגן ומנסים להוציא את הקסאם מהאדמה, תמרור בגודל של כמעט שני מטרים שעף באוויר ישירות לתוך חצר של גן ילדים.
הם מרימים אותו בקושי אל הג'יפ. "רק שלא יהיה צבע אדום עכשיו" אני מתפלל. סביבי הכל רעש, הכל קורה. עשרות אנשים המון קולות, צעקות! עוד לא הספקתי להתאושש מהנפילה, או ליתר דיוק מההפגזה, ואני כבר צריך לרוץ לעזור לאנשים, לתקן נזקים, להרגיע. שבת שלום! איזה שלום.. ואיזו שבת..
אני צריך רגע, הלב שלי דופק יותר מדי מהר. אני מתיישב על חומת בטון מנסה לנשום לאט, המראות חולפים מול עיניי כמו סרט נע. כולם רצים, כולם צועקים. עשרות מתנדבים מהארגון מסתובבים בין האנשים, מדברים, מרגיעים, מחבקים. לב אחד. השם המדוייק לארגון כזה. אלי מגיע ושואל מה שלומי.
אני רוצה כוס מים. הוא צוחק "מה אתה נפגע חרדה?" אני מחייך ואומר לו שכן, גם לי מותר! אבל אני לא יכול להיכנס להלם, אסור לי! יש אנשים לטפל בהם, יש זכוכיות שצריך לנקות, יש ילדים שצריך להרגיע! אז נפל לידי טיל, אז התפוצץ לי באוזניים קסאם. אז מה? מי אני בכלל לעומת האנשים ששורדים את זה יום יום?

אני מתרגל נשימות איטיות עם יד על הדופק, מולי, על הצומת, מנסים כמה חברים מהארגון להחזיר לגן חתיכת ברזל, שפעם הייתה אוטו של הילדים ושעפה מהפיצוץ.
כמה לכלוך, כמה בלאגן, וזה בסך הכל טיל! טיל אחד! שנפל בפחות מדקה ויצר אחריו נזק של שעה, של תקופה, של שנים!

הכל נרגע, האנשים נכנסו בסופו של דבר לבתים, הניידות הסתלקו ואיתם הכתבים.
במקום לא נשאר סימן לנפילה מלבד כביש מלא זכוכיות ועפר, ובור בעומק מטר בתוך האדמה בגן הילדים.
אם זו לא היתה שבת. בשעה הזו בדיוק.. גן. ילדים. צבע אדום. טיל!
אם זה היה קורה חמש דקות לפני, כשעוד היינו שם כולם.
עד מתי ימשכו הניסים?

יושבים באולם הספורט בבית הספר המקיף, אוכלים מדברים, קצת נרגעים. בום! נפילה נוספת, בלי התראה, בלי צבע אדום, עוזבים את הכל, רצים למקלט. פתאום - "צבע אדום"! יגיעו עוד נפילות, אני בטוח!
ידעתי.

כשאני לבד, אני לא צריך להיראות חזק. אני לא צריך לעזור, לטפל, להרגיע, מותר לי להיות מותש, מותר לי לבכות.
שאר השבת עברה בסדר. "נפילה" פה, "נפילה" שם. יכול להיות שנהרס בית, או נפגע מפעל, או אולי אפילו ילדה קטנה חוותה שוב טראומה שתהרוס לה את החיים! אבל בגדול, עבר בסדר.
שבת של נסיעות, של פלאפונים, כתבים, אזעקות, בלאגן. ממש שבת.

חוזרים באוטובוס ומנסים להירגע. שעתיים של נסיעה כמעט, הראש כבר הרבה יותר שקט. אני יותר שליו. אבל למה אני שומע כל הזמן "פיצוצים" עמומים?
אנחנו נכנסים לתחנה מרכזית, מתיישבים לשתות שוקו. אבל למה כל פעם שמתנגנת פרסומת ברמקולים, אני מחסיר פעימה?
אני נוסע הביתה, לשגרה האמיתית. עוצם עיניים, נרגע. שומע שריקה, נפילה, פיצוץ, פחד, פאניקה! - פוקח את העיניים בחזרה.
מגיע הביתה, נכנס למיטה, עוצם עיניים. צעד בבית- נפילה! דלת נסגרת - נפילה ממש קרובה!
אני שומע נפילות, שומע אזעקות.. מה קורה לי?
ההלם של השבת מגיע עכשיו, אחרי כמה שעות. ברגע שנתתי לו אפשרות להיכנס. כאן כבר לא צריך לטפל באנשים, כאן אפשר להיות פגוע חרדה. אפשר להוציא את הפחד שהדחקתי כל השבת.

עכשיו ההלם עבר, אני כמעט שלא מדמיין נפילות, אבל החוויה של אתמול לא תישכח! לפעמים אני עוצם את העיניים ושוב חוזרים המראות. מראות משבת אחת.
אבל הם, הם חיים כך. סופגים שגרה לא נורמאלית שמונה שנים! מי אני שאנוח בבית? מה שווים כמה חודשים שלי איתם במצטבר לעומת שמונה שנים של מלחמה בלתי פוסקת?
נפילות, ריצות, כאב, שיברון.. פחד! חוסר שקט! פיצוצים! חיים שנהרסים! קהילה שדועכת! איך אפשר לשבת בבית, בתרבות האספרסו וההייטק, ולצפות בהזדהות מינימאלית דרך מסך טלוויזיה? אני לא חלק מהם? אני לא חלק מעם ישראל המוכה?

אבל עוד שלושה ימים אני מסיים את ההתחייבויות שלי ואני חוזר לשם.
חוזר אל הפחד! חוזר אל הבלבול! חוזר אל הסכנה! אל אנשים מדהימים! אל אנשים אמיצים! כל כך גיבורים! שאני גאה להיות חלק מהשגרה שלהם, גאה להיות חלק מהמאבק שלהם!
ועכשיו, הלוואי והכל יהיה יותר טוב.

יומנו של מתנדב בשדרות.


ולמי ששרד עד לפה.
קליפ שעשינו חברי היקר איתמר מיוחס ואני על המנגינה של שמעון בוסקילה לשיר "עד סוף העולם"
הנה הקליפ
http://www.youtube.com/watch?v=hs8EwKjCKwQ

איתמר אחראי על עריכת הקליפ, ואני אחראי על המילים והביצוע.

שנתעורר כולנו, ותזכרו שתמיד יש מקום שבו אפשר לתת את עצמכם..

גילעד