לנצח אחי, אזכור אותך תמיד; וניפגש בסוף אתה יודע.

אהוב יקר שלי.

היית מאמין שאני שוב אבקר בעתלית? ושוב אני לא אזכה לראות אותך?
שבאנו לבית העלמין, אמא שלך מאוד שמחה שהצלחתי להגיע, וחיבקה אותי.
ושוב, כמו בסרט שרץ לאחור- הרוח הקרה מקפיאה אותך, ונכנסת לך לעצמות. אני בטוחה שזה בגלל שהשמיים ואלוהים כועסים על זה שהלכת ככה.

אתה חסר פה, מאוד. שבוע לפני האזכרה של החודש שלך, היה לי שבוע קשה. שבוע שהדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי.. ומצאתי את עצמי בפעם אחר פעם מסתכלת על התמונות שלך והדמעות פשוט זלגו מעצמן.
לאן נעלמו הימים שהייתי יוצאת למסיבה וחוזרת ב-7 בבוקר, ובדיוק כשאני מגיעה הבייתה אני מקבלת ממך הודעה או שיחה- ואתה כרגיל טוען שאתה פשוט לא נרדם, ואז מתחיל לצחוק, והצחוק המתגלגל שלך מדביק גם אותי ושנינו צוחקים כמו ילדים מפגרים.
אתה לא יודע עד כמה הדברים האלה חסרים לי, אפילו סתם להסתכל עלייך במצלמת האינטרנט, ולא להאמין כמה שאתה יפה, וכמה שהחיוך שלך הוא הכי מדהים בעולם וכובש אותי כל פעם מחדש.

למה הלכת?
תחזור!
אנשים זקוקים לך פה.

אני רוצה כ"כ לבוא לבית שלך,
לבקר את ההורים שלך-
לחבק ולתמוך.
אבל אתה יודע איך זה כיתה י'ב, הרבה בגרויות, ולחץ אדיר.
אני מקווה שבקרוב שוב אהיה בבית שלך, והפעם; אשאר בחדר שלך ואריח את הריח שלך, שנשאר שם.

אני יודעת, יודעת שאתה לא תקבל את המכתב וגם לא תקרא אותו, אבל הצורך לכתוב לך הוא גדול, בתקווה שאולי תראה אותו מלמעלה. וכן, יש אנשים שיגידו שזה טיפשי לכתוב לבנאדם שבכלל לא נמצא כאן, אבל לא אכפת לי.
עברתי שינוי כל – כך גדול, שינוי שהיית שמח לדעת שקרה.
שאתה זה שכל פעם אמר לי שאני צריכה להעריך ולאהוב את עצמי, וכל פעם היית מתעצבן עליי מחדש.
וזה תהליך שלקח לי המון זמן, ועד שכבר התחלתי לאהוב ולהעריך את עצמי, אתה לא פה כדי לראות את השינוי הזה.

בייבי שלי,
מתגעגעים אלייך – המון.
שלך לנצח, קרין.


*צורך להתפרק.