הוא היה בן אדם שכולם אהבו, שכולם שמחו לראות אותו. בן אדם שצריך להגיד תודה שנולדנו לחיות בדור שלו, ויותר צריכים להגיד תודה: האנשים שהכירו אותו אישית, אם היו כאלה בכלל.
אף פעם לא ידענו מה מצבו האישי ואיפה המשפחה שלו... ואם הוא מיליונר, מאיפה הגיע כל הכסף?
הוא חייך לכל אחד, מעולם לא כעס על איש ונתן מעצמו כל רגע שהיה לו לטובת הסביבה.
זה התחיל בלתרום כסף לילדה שחלתה בסרטן לצורך טיפול נגד, והמשיך בתרומות לאגודות שנלחמו בבעיות שונות: סרטן, ילדים במצוקה ועוד רבות ואחרות. הוא היה הולך לתרום דם כל שנה, והיה נראה שהוא ממש מקווה שיתקשרו אליו ויגידו לו שנמצא בן אדם שהוא יכול לתרום לו דם ולהציל לו את החיים.
כזה בן אדם הוא היה, עד כדי כך שכשתרם כליה, אנשים לא הרימו גבה בכלל.
והאהבה שלו לא הייתה רק לבני אדם, אלא גם לחיות. היו לו בחצר הבית שני כלבים, שלושה חתולים, שני אוגרים ותוכי אחד. היה יוצא לי לראות אותו כל יום בערב, כאשר הייתי עושה סיבוב עם הכלבה שלי והוא עם הכלבים שלו. יצא לי לדבר איתו ולגלות עד כמה הוא מיוחד. התביישתי לשאול אותו אם יש לו משפחה, כי אני יודע מה זה לחיות בלי אבא ופחדתי שהשאלה תשאיר אותו בלי מילים.
יום אחד הפסקתי לראות אותו, וכולם תהו איפה אותו בן אדם. כשחלפו הימים ולא ראיתי אותו, החלטתי ללכת לביתו. דפקתי 3 פעמים על הדלת וחיכיתי, אך שום דבר לא קרה. גם לא בשעות שאחרי, ולא בימים שאחרי. החלטתי להיכנס לחצר שלו ודרך החלון להיכנס אל תוך הבית. החצר הייתה ריקה מחיות, חשבתי שהוא הלך לעשות איתם סיבוב, עד שהצצתי אל תוך הבית דרך החלון. ממבט ראשוני ראיתי בית קטן ועלוב עם חדר קטן, אך מיד, ראיתי אותו מוטל על הרצפה.
הוא שכב עם עיניים עצומות ונראה היה שהוא שוכב ככה כבר כמה ימים. נכנסתי דרך החלון, ניסיתי להעיר אותו אך זה היה מאוחר מידי. הוא היה ללא דופק, והתקשרתי מיד לאמבולנס שיגיע.
בזמן ההמתנה לאמבולנס, ראיתי מכתב לידו, לקחתי את המכתב אליי, והרופא קבע את מותו.
מאוחר יותר, בניתוח הגופה התברר שהוא נפטר בדיוק ביום שבו לא ראיתי אותו מוריד את הכלבים שלו.
במכתב שלו הוא לא כתב הרבה:
"אני הולך מהעולם הזה בידיעה שנתתי את כל שביכולתי, וקיבלתי כלום. קיבלתי מבטים מחייכים, אך כשגבי היה מופנה אליהם ברחוב, שמעתי את הלחשושים, ולמרות זאת המשכתי לתת לאותם אנשים. אני הולך מהעולם הזה בידיעה שהחיות שגידלתי מצאו בית שיאמץ אותם. עצוב לי לדעת שהחיות שהיו לי הן היחידות שאהבו אותי באמת בעולם הזה: הכלבים לא הפסיקו לנבוח כשהלכתי, החתולים לא הפסיקו ליילל, אפילו האוגרים, שאותם ביקשתי להשאיר ביחד, התרוצצו מצד לצד כמו שני מטורפים, והתוכי לא הפסיק לשרוק בעצב. למדתי שרק כשמאבדים משהו, מעריכים כמה נחוץ הוא היה, ואולי זה יקרה לבני האדם שפה. שידעו לא רק לקבל, אלא גם לתת. אף פעם לא היה אחד ששאל לשלומי, חוץ מבן אדם אחד שדיבר איתי בזמן שהורדנו את הכלבים שלנו. אני מקווה שהוא כמו אבא שלו, ושהסקרנות לאן נעלמתי תהרוג אותו והוא יהיה הראשון שימצא את המכתב. אוהב אותך, אבא".
הוא היה בן אדם שכולם אהבו, שכולם שמחו לראות אותו, ומסתבר שהוא היה האבא שלי!
הוא נתן כל כך הרבה מהמעט שהיה לו וככה אני אזכור אותו..
עצם העובדה שאף אחד לא ידע את שמו, מראה כמה הוא צדק במכתב שלו.
אבל נראה שמלמעלה הוא יכול להיות גאה באנשים שכאן. כל כך הרבה אנשים הגיעו להלוויה שלו, כל כך הרבה דמעות נשפכו בגלל בן אדם שאף אחד לא ידע את שמו.
את המכתב שלו אני מפרסם באינטרנט בכל מקום, כדי שאנשים ילמדו מהסיפור הזה ואולי זה ישנה בהם משהו, בדיוק כמו שרצה במותו....