מרות.

הוא נגע בעדינות. מילה לא אמר. הוא פסע באיטיות. טעם מכל דבר.


השתיקה הייתה ארוכה. אף אחד לא נפגע.


הוא חשב במהירות. נישק וסטר. כשהיה מדבר, הזמן נעצר.


לעולם לא תישני באלכסון, חזר ואמר. לעולם לא תדעי שיברון, חזר וקבר.


הוא ליטף כל קימור. חיבק כל פעימה. הוא ידע לצעוק בשקט ולשקוט בצורה סוערת.


כשהיה מניח קלפים, המלחמה הייתה מתחילה. כשהיה אוסף אותם, הייתה יורדת לה דמעה.


לעולם לא תדעי בדידות, שכח וברח. לעולם לא תחווי אכזריות, נפרד ונעלם.


כשהיה מחפש תשוקה, בפינה לו היא חיכתה. כשהיה מבקש אהבה, היא לא הייתה מתאימה.


הוא ידע לתת ולגזול, הוא ידע כמעט הכל.


לעולם לא תראה אותי נשברת, אמרה ולא התכוונה. כשהלך, אש בלבה הייתה בוערת, מחכה לרגע הבא.


לעולם לא תראה אותי כואבת, שיקרה ונפלה. כשהכאיב לה, היא הבטיחה שנפלה מחולשה.


היא כתבה על דף קטן, כמה ששורף. היא שיתפה אותו בכאב שבכל יום אותה שוטף.


היא לעולם לא תדע עוד חיוך, הוא הפך אותה לשבויה. לעולם לא תחווה, את הטיפה המרה.


ציפור בתוך כלוב, רואה שמיים בהירים, רוצה לעוף גבוה, בלי לשלוף חיצים.


כלב בתוך מלונה, מקורר בעת גשם. כשכולם ישנו בפנים, הם זרקו לו רק עצם.


אישה בתוך גבר, תלות שלא נגמרת. רוצה היא לנוע, לבה קשור באזיקי מתכת.


לב בתוך גוף, שוכן רדום בפנים. גם התיקתוק לא מורגש. גם התיקתוק, אלים.