++ הסיפור הכי כואב שיכול להיות - לחיות ב=ל=י אמא! ++

היי קוראים לי חן אני בת 16 וחצי בכיתה יא', יש לי אמא יותר נכון הייתה לי אמא..
ואח בן 11, קוראים לו רועי..



ואם אתם שואלים מה עם אבא, אז אין לנו, הוא נפטר ממחלת הסרטן כשהייתי בת חמש וכשאמא
שלי הייתי בהריון של רועי..

הכל התחיל לפני קצת יותר משנה..זה היה יום שישי בבוקר, אמא לא עובדת ביום הזה כי זה
החופש שלה ולי? גם לי היה יום חופש כי אני לא לומדת ימי שישי =)...לכן אמא הלכה
לעשות קניות בסופר שבקניון הקרוב ואני יצאתי עם חברה לאותו קניון לשופינג קטנטן ;]



אני ושיר (זאת החברה שיצאתי איתה , קנינו שני מכנסים לבנים קצרים אותו הדבר- כל אחת
אחד..ואני קניתי עגילים ושרשרת ממש יפה..ושיר קנתה עוד חולצה..)

טוב , אחרי שאכלנו מקדונלדס החלטנו לחזור הביתה, היה כבר מאוחר (כמעט שלוש בצהריים)

כשאנחנו יוצאות מאחד השערים של הקניון אנחנו רואות מרחוק המולה של אנשים מסביב
למשהו, התסתקרנו (אנחנו ילדות מאוד סקרניות חח)

והחלטנו לראות מה קרה.. התחלנו להידחף בין האנשים ולפתע אני רואה את אימא שלי שרועה
על המדרכה, חיוורת כ"כ ובצד היו את השקיות עם הקניות שלה..



אני:אמאאאאאאאאאאאא מה קרה לך?! מה עשו לך?!?!



(מנסה לשמוע את הדופק..)



אני לא מצליחה לשמוע את הדופק! (מתחילה להיבהל)



אמא מה יש לך?!מה עשו לך!?



תתעוררי , אני מתחחנננת!



אני מבקשת בבקשה תתעוררי כבר!!



זאת הבת שלך!!!!1



אמא אל תלכי , אל תשאירי אותי לבד!!!!!



אל תשאירי אותי ואת רועי לבדדד!!!!!!!!!!!!!!



אני לא רוצה להיות לבד, אני לא אוכל להיות בלעדייך!

(ממשיכה לבכות..)



מה אתם מסתכלים, תזמינו כבר אמבולנס!(צעקתי לאנשים המטומטמים שעמדו מסביבי ולא עשו
כלום!) מרוב שהייתי בהלם וכ"כ בכיתי מעצב לא התייחסתי אל שיר ולאף אחד שעמד לידי,
בכיתי כמו משוגעת , ל=א עניין אותי אפחדדד , ניסו אנשים להרגיע אותי אבל צעקתי
עליהם שיעזבו אותי בשקט..)

(ממשיכה לדבר אל אמא)



אמא את לא מבינה כמה אני אוהבת אותך,



למרות כל הריבים שלנו , למרות שהייתי אומרת שאני שונאת אותך, מעולם אבל מעולםם לא
שנאתי אותך!



את הבנאדם הכי חשוב לי בחיים שלי, את מבינה?! הכי חשוב!



אמא בבקשה, אל תלכי, אני מבקשת!



מרחוק כבר נשמעו הסרנות של האמבולנס..ואחרי חצי דקה הוא הגיע למקום..

רופא: זאת הפצועה?



אני: כן!!! מה יש לה?! היא חיה?!



רופא:כבר נבדוק..



(הוא עושה לה מספר בדיקות, ,החייאות ..וכבר תוך 15 דק'.)..... (הייתי אז הבנאדם הכי
לחוץ, הפסקתי למשך הזמן הזה לבכות, רק התפללתי לאלוהים שיעזה נס,קטנטן בשביל אמא
שלי אבל הרופא אמר ש..)



הרופא: אני מצטער...אבל היא איבדה רוח חיים וההחייאות לא מועילות בדבר.

אני אצטרך לקבוע את מותה.



אני:לאאאאאאאאא אמאאאא (ממשיכה לבכות)



רגעע, מה היה לה?!?!



ממה היא מתה (מתחילה לייבב ולבכות..)?!??!?!?!????



ככל הנראה מדום לב אך נוכל לבדוק זאת בנתיחת הגופה שיתבצע בזמן הקרוב כדי לתת לכם
את התשובה בזמן המהר ביותר.



לא אל תיקחו אותה ממני!!! אני רוצה להיות איתה, אני מתחננת!!!!



הרופא:מצטערים אבל אין לנו ברירה..

ולוקחים אותה..



אחרי שלקחו את הגופה, אנשים הסתכלו עליי והלכו, ההמולה שהיתה החלה להתפוגג ונותרנו
רק אני ושיר..



שיר: בואי חן! נלך הבייתה, נבכה שם ..בבקשה..בואי!

(היא התחילה גם להתמלא בדמעות.)



חן: לא רוצה!! אני רוצה להישאר ולבכות (בוכה עוד יותר, הגרון שלי היה כבר חנוק מרוב
בכי , בקושי הצלחתי לדבר..)



שיר: אני מבינה אותך, אבל מה זה יעזור לך לבכות כאן ושכולם ומסתכלים עלייך?!



חן: לא מעניין אותי אפחדדדדדד מצדי שכולם יסתכלו עליי!!!!!



שיר: אבל בואי לבית שלך, אני אכין לך משו לשתות לפני שתתייבשי ושגם לך יקרה משו חס
וחלילה ואז לא יהיה לאח שלך, רועי, גם אחות, את חייבת לבוא הבייתה לפני שגם רועי
יתחיל לדאוג!

מבינה?!



חן: טוב, אני הולכת רק בשביל רועי (ומנגבת את הדמעות ומתחילות ללכת לכיוון הבית)



בזמן ההליכה שתקנו, רק בכיתי ובכיתי ושאלתי בלב למה זה קרה דווקא לה?! למה?! אלוהים
, למה עשית לי את זה?!



הגענו הבייתה..התחלתי להרגיע את עצמי שלא ישים לה.

מיד הלכתי לשירותים לשטוף פנים והתחלתי לחפש את רועי. שיר הלכה למטבח הכינה לי ולה
תה שירגיע אותי..)

אני: רועיייייייייייייייי?



נכנסת למטבח , הוא לא שם, נכנסת מחפשת בסלון, הוא לא שם..



אני:רועי?!?!?!?! איפה אתה???



מחפשת בחדר שלו, הוא גם שם ל=א!!!!!



אז איפה הוא יכול להיות, שאלתי בלבי..

אני נכנסת לחדר שלי, ופתאום רואה אותו יושב על המיטה עם הגב עליי..



"יוא רועי אתה ממש הדאגתתתתתת אותי!!!! אף פעם אל תעשה לי אתזה יותר , מובן?! (אבל
עדיין הוא היה עם הגב אליי, הוא שתק הוא לא דיבר)



אני:רועי דבר אליי, ! רועי?!



מה קרה?! (הוא ממשיך לשתוק!)

סובבתי אותו ו..



ראיתי אותו בוכה כמו שבחיים שלי הוא לא בכה, לא הבנתי למה הוא בוכה התחלתי לדאוג..



חשבתי שסיפרו לו, וכך גם..... צדקתי..



אני:רועי? מה קרה מאמי?



רועי: אמא , אמא..... (רועי ממש בכה מרוב שבכה הוא בקושי הצליח לדבר!)



אני: אה אני יודעת...היא........(היה קשה לי להגיד 'מתה' הייתה דקה דממה ואז
אמרתי..)

אה רועי היא מתה...ואז הופיעו הדמעות לא יכולתי לעצור אותם ..ניסיתי בהתחלה לשמור
בבטן אבל זה היה חזק ממני!)

בכינו בערך 10 דק' מבלי לדבר אבל אז החלטתי להפסיק ולשאול אותי, איך...!?



אני: רועי תגיד לי חמודי איך אתה יודע על זה?



רועי מנגב את הדמעות נרגע לשתי דקות..



אני ממשיכה לבהות בו מבלי לבכות , כ"כ רציתי לדעת מה הייתה התשובה..

רועי נרגע באופן סופי וענה..



רועי:אמא של ילד מהכיתה הייתה שמה כשהיא מתה,

ובהתחלה הייתי אצל אותו חבר וכשהיא חזרה הביתה היא הייתה מבוהלת וקראה לנו לבוא
שנייה למטבח, כשבאנו היא אמרה לי:רועי אני כ"כ מצטערת אתה לא יודע כמה, אבל זה מה
שאלוהים רצה ואי אפשר להיות נגדו..

התחלתי אני ואבירם (ד"א זה השם של החבר שהיה אצלו..) התחלנו לצחוק לא הבנו על מה
הייתה היסטרית ומודאגת.. ואז היא צעקה עלינו ואמרה:" אסור לכם לצחוק,אההההה אמא שלך
נפטרה, רועי אני מצטערת לא יכולתי לשמור את אז בבטן הייתי חייבת לספר לך.."

הייתי בהלם ישר לקחתי את התיק שלי ורצתי הבייתה, מתחיל לבכות מפחד שזה באמת היה
נכון וראיתי שאין אפחד אחד בבית,ובשעה כזו אמא כבר ישר במטבח מבשלת אוכל לשבת, ואז
הבנתי שמשו לא בסדר..



אני: יואאאאאאאאאא איזה אמא מטומטמתתת בא לי להרוג אותךךךךךךךך, טוב אבל זה קרה, אי
אפשר להחזיר את הגלגל אחוורה..

(הייתי כ"כ עצבנית על אמא הזאת , כאילו מה איפה יש ל את הרשות לספר לאח שלי את זה ,
היא לא קשורה אליו, כ"כ רציתי לחנוק אותו מרובב זעם אבל השתלטתי על עצמי ..אני
עכשיו זאתי שאחראית על אח שלי אני כמו האמא השנייה שלו עכשיו ואסור שיראה שאני
מאבדת שליטה..)

ואז שיר הגיעה עם התה..הביא לי וכשראתה שרועי גם בוכה ..היא הביאה לו את התה שלה..



אני: אבל מה איתך?!



שיר: אה אני בסדר גם ככה אני חייבת לחזור הבייתה, לפני שאמא שלי תכעס עליי..אז האממ
ביי מאמי ותזכרי שאני תמיד איתך ושאת יכולה להתקשר אליי אפילו בשש בוקר..



אני: חח תודה מאמי..בייי



שיר:ביי (וסגרה את הדלת..)





ובקיצור התקשרתי לדודה שלי שהיא אחות של אמא והודעתי על זה ...בקושי התאפקתי וכמעט
בכיתי לה בטלפון אבל אז החלטתי לעצמי שאני אהיה חזקה ולא אבכה כמו תינוקת ואמרתי לה
כבר שיודיעו לשאר אנשים המשפחה כי אין לי ראש לזה ושתהיה זהירה בלהודיע לסבתא וסבא
..שהם ההורים של אמא שלי..היא הייתה כ"כ בשוק, שאמרה: אל תדאגי חמודה אני אודיע
להם..וישר ניתקה



וכך היה ישר ביום ראשון בבוקר ההלוויה, עבר יום ועוד יום, ועוד חודש וכך עברה קצת
משנה בלעדיי אמא..



הבנאדם שהכי דאג לנו, לי ולרועי, כשהיינו צריכים משו היא תמיד קנתה שהעיקר שלא יחסר
לנו דבר, הייתה תקופה אחת שאני זוכרת שהמצב בכלכלי שלנו לא היה טוב כי היא פוטרה
ואני עד היום זוכרת איך היא קנתה לנו דברים למרות שלא היה הרבה כסף ולא דאגה לה
בכלל, היא לא קנתה לה כלום כי היא לא רצתה שלנו יחסר..



עברנו לגור אצל סבתא וסבא, כולם רצו למכור את הבית אבל התנגדתי לא הסכמתי, לא הייתי
מוכנה לעזוב את הבית שיש בו כ"כ הרבה זיכרונות יפים ומצחיקים ואפילו קצת עצובים..



כשרציתי לברוח מהמציאות, להיות לבד, הייתי לוקחת את המפתח של הבית והולכת לבית הזה
ונכנסת תמיד לחדר של אמא, מתבשמת בבשמים שלה, ישנה על המיטה שלה, מסתכלת בתמונות
שלה,רואה קלטות וידאו שצילמו ואמא גם הייתה שם.....



היום כבר יותר קל במציאות החדשה הזו..

התרגלתי לזה, אבל עדיין קשה ..כמו שתמיד אמרו :זה יעבור עם הזמן"...אז רציתי להגיד
שהזמן לא עושה את שלו כי הכאב הוא עמוק, כשיש לי או לרועי יומולדת היא לא שם,
כשלרועי שנה הבאה תהיה בר מצווה, היא לא תהיה, ב"ה כשנתחתן – היא גם לא תהיה!





-הסוף-