מציאות אחרת

מציאות אחרת
 
בחדר שבו אני ומיכאל היינו נפגשים מידי יום באותה השעה, היה חלון אחד שתמיד נשאר פתוח. רוח מלטפת התגנבה דרכו, מושרת בחמימות דמדומי הקיץ וריחניותו של קיצת הסתיו. היא החליקה לריאותיי ומתחה את שפתיי לחיוך לא רצוני כמעט...
שעת בין הערביים הייתה קרובה לסיומה, והעננים כתומים שבחוץ כאילו התכסו בשמיכת דקה של קרני שמש אחרונות.
כבר כמעט חודשיים שאני ומיכאל נפגשים כאן, מבלי לפספס אפילו יום אחד. רוב הזמן שותקים ולא צריך הרבה יותר מזה. הוא מסתכל עליי מבעד לעיניו המהפנטות שיוקדות כמו אש כחולה בתוך המסגרת השחורה של משקפיו. מידי פעם הוא אומר משהו, אבל הכול בלחש, כמו רחש טיפת מים המתנפצת על חול ים.
 
ואני לא אומרת דבר. ליבי, כמו רישום בעיפרון שחור, התמלא בגוונים ובשכבות בפגישות איתו. נדמה היה שהצבעים הבהירים בדפנות התכהו והתחזקו ככל שנקפו הימים. והיום, משיכת צבע אחרונה. הפעם, כך התקבלה החלטה בראשי, אומר לו הכול. שפתי רטטו בפניי בהתרגשות, המילים בקעו החוצה, אך  מבעד החלון הפתוח נבעו פתאום מילים מוכרות מלוות בצלילי פסנתר מינורים - "אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת...". אייל גולן הזה, אף פעם לא אהבתי אותו. חייכתי אל מיכאל, והוא חייך חזרה. כנראה שהוא בכל זאת שמע אותי.
השעון הראה שבע בערב. כמו תמיד, בשעה הזו בדיוק, נפתחה הדלת שמאחורי.
 
בחדר קטן וקובייתי עם חלון אחד פתוח לרווחה, ישב גבר צעיר עם עיניים כחולות ומולו בחורה שקטה ורזה. הדלת נפתחה, ומתוכה הגיחה גברת מבוגרת. שיערה האפור אסוף לאחור, וארשת פניה כבויה ועצובה.
"גברת רון" – קרא אליה הבחור הצעיר.
"מיכאל"- חיוך קטן ניסה לפלס את דרכו דרך הקמטים החרושים בעורה. היא התקרבה אל הבחור הצעירה והניחה את ידיה על ידיות האחיזה של כיסא הגלגלים עליו ישבה.
קולה של האישה ריצד -"מאז שהשיתוק הגיע למוח היא אפילו לא מצליחה לדבר. אתה המטפל הכי טוב בשיקום, אבל גם איתך היא לא מחליפה שום מילה אה?" – שאלה בשקט.
"לא" – השיב מיכאל - "אני מדבר אליה הרבה, אבל אני לא בטוח אם היא שומעת אותי. או אם היא מבינה. היא במן מציאות משלה את יודעת..."
הגברת הנהנה. וסובבה את הכיסא לכיוון היציאה.
"גברת רון"
"כן?"
"אני חושב שכדאי שתשמיעי לביתך אייל גולן. היא חייכה אליי היום מיד אחרי ששמעה אותו..."