המלך ששבר את הכללים
בעולם העתיק, מלכים נשאו נשים מסיבות מדיניות, כרתו בריתות דרך נישואין, וראו בזוגיות כלי שלטוני. אך פרעה אחד שבר את כל המוסכמות. אמנחוטפ הרביעי, שהחליף את שמו לאחנתון, לא רק שחולל מהפכה דתית אלא גם הפגין אהבה גלויה ופומבית לאשתו נפרטיטי -- דבר שלא היה לו תקדים בתולדות מצרים.
בתבליטים ובציורים מתקופתו, ניתן לראות את אחנתון ונפרטיטי במחוות אינטימיות: נוגעים זה בזו, מחזיקים ידיים, ואפילו מנשקים את ילדיהם יחד. בעולם שבו פרעה היה נחשב לאל חי, הצגת רגשות אנושיים של אהבה ועדינות הייתה מהפכנית ממש.
נפרטיטי: לא רק מלכה יפה
שמה של נפרטיטי פירושו "היפה באה", ואכן פסל החזה שלה שנמצא באמרנה (והמוצג כיום במוזיאון ברלין) הפך לאחד מסמלי היופי האיקוניים של העולם העתיק. אך לצמצם את נפרטיטי ליופי חיצוני בלבד יהיה עוול היסטורי.
נפרטיטי הייתה שותפה מלאה לשלטון. היא מופיעה בתבליטים כשהיא מכה אויבים -- פעולה ששמורה בדרך כלל לפרעה בלבד. היא השתתפה בטקסים דתיים, ויש חוקרים הטוענים שאחרי מותו של אחנתון היא אף שלטה בעצמה תחת השם סמנכרע.
במסורת היהודית, אנחנו מכירים דמויות נשיות דומות שהיו שותפות מלאות לבעליהן. שרה אמנו, שעליה אמרו חז"ל שהייתה גדולה מאברהם בנבואה (רש"י על בראשית כא, יב). דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל ויצאה למלחמה. המסורת היהודית מעולם לא ראתה באישה כלי בלבד, אלא כשותפה שווה בבניית עולם.
המהפכה הדתית: מונותאיזם מצרי?
אחנתון עשה דבר חסר תקדים: הוא ביטל את כל האלים המצריים והכריז על אל אחד בלבד -- אתון, דיסקת השמש. הוא סגר מקדשים, מחק את שמותיהם של אלים אחרים, והעביר את הבירה לעיר חדשה שבנה -- אח-אתון (תל אל-עמארנה של ימינו).
השאלה שמעסיקה חוקרים זה עשרות שנים היא: האם יש קשר בין מונותאיזם מצרי זה לבין האמונה היהודית? זיגמונד פרויד, בספרו "משה ומונותאיזם", טען שמשה היה כהן מצרי של אתון שהעביר את הרעיון המונותאיסטי לבני ישראל. רוב החוקרים דחו תיאוריה זו, אך השאלה עצמה מרתקת.
מנקודת מבט יהודית, ההבדל הוא מהותי. אתון היה כוח טבע -- דיסקת השמש שמביאה חיים. הקדוש ברוך הוא, לעומת זאת, הוא בורא הטבע עצמו, מעבר לטבע וקודם לו. כפי שהרמב"ם הבהיר (הלכות יסודי התורה א, א-ד), הא-ל אינו גוף ולא כוח בגוף. עבודת אתון הייתה בסופו של דבר עבודת טבע מתוחכמת, לא אמונה באל טרנסצנדנטי.
האהבה כמנוע למהפכה
מה שמרתק בסיפור של אחנתון ונפרטיטי הוא שהמהפכה הדתית והאהבה הזוגית שלהם שזורות זו בזו. בהימנון הגדול לאתון, שיוחס לאחנתון עצמו, יש חגיגה של חיים, יצירה ואהבה שמזכירה את מזמור קד בתהילים.
נפרטיטי לא הייתה רק אשת המלך -- היא הייתה שותפתו האינטלקטואלית והרוחנית. יחד הם עיצבו תפיסת עולם חדשה, סגנון אמנותי חדש, ודרך חיים שונה. האהבה ביניהם לא הייתה רק עניין פרטי; היא הייתה כוח מניע של שינוי תרבותי ודתי.
במסורת היהודית, יש תפיסה דומה שהאהבה בין בני זוג היא כוח יוצר. "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח) -- לא רק בגלל הבדידות, אלא כי האדם לא יכול להגשים את ייעודו לבדו. הזוהר מלמד שהשכינה שורה רק כשאיש ואישה ביחד.
אמנות האהבה באמרנה
סגנון האמנות שפרח בתקופת אחנתון, המכונה "סגנון אמרנה", היה מהפכני. במקום הדמויות הנוקשות והפורמליות של האמנות המצרית המסורתית, ציירים ופסלים יצרו דמויות מלאות רגש, תנועה וחיים.
תבליט מפורסם מציג את אחנתון ונפרטיטי יושבים מול אתון כשקרני השמש יורדות עליהם, ועל ברכיהם ילדיהם. זוהי סצנה משפחתית אינטימית שלא הייתה לה מקבילה באמנות המצרית לפני כן. אחנתון מחזיק את אחת מבנותיו ומנשק אותה, ונפרטיטי מחבקת בת אחרת.
תמונות אלה מספרות סיפור של משפחה אוהבת, לא רק של שושלת שלטונית. הן מקבילות לתפיסה היהודית של המשפחה כיחידה הבסיסית ביותר של החברה, כפי שנאמר: "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד).
הנפילה והזיכרון
אחרי מותו של אחנתון, מצרים חזרה לדתה הישנה. יורשיו מחקו את שמו מהרשומות, הרסו את מקדשיו, ונטשו את עיר הבירה שבנה. נפרטיטי נעלמה מהרשומות ההיסטוריות -- גורלה עדיין מסתורי.
אך מה שלא נמחק הוא העדות לאהבה אמיתית בין בני זוג. גם כשההיסטוריה הרשמית ניסתה למחוק את זכרם, האבנים סיפרו סיפור אחר -- סיפור של מלך ומלכה שאהבו זה את זו ולא חששו להראות זאת.
מבחינה יהודית, יש כאן לקח עמוק. האהבה האמיתית אינה ניתנת למחיקה. כשם שעם ישראל שרד את כל ניסיונות ההשמדה, כך גם האהבה שורדת את כל ניסיונות הדיכוי. כפי שרבי עקיבא לימד (אבות דרבי נתן), אהבה שאינה תלויה בדבר -- אינה בטלה לעולם.
מה נלמד מסיפור זה?
סיפור האהבה של נפרטיטי ואחנתון מלמד אותנו שלושה דברים מרכזיים:
האהבה דורשת אומץ -- אחנתון לא חשש להפגין את אהבתו בעולם שבו מלכים נדרשו להיות קרים ומרוחקים שותפות אמיתית יוצרת גדולה -- יחד, אחנתון ונפרטיטי יצרו תרבות חדשה
- אהבה חזקה מההיסטוריה -- גם כשניסו למחוק את זכרם, האהבה שביניהם נותרה חקוקה באבן
