שירת האהבה המצרית: פרחי לוטוס ויין

הגן כמקום של אהבה

בשירת האהבה המצרית, הגן הוא הרבה יותר ממקום פיזי. הוא מרחב מטאפורי שבו האהבה פורחת, מתעצמת ומגיעה לשיאה. בפפירוסים מהממלכה החדשה (1550-1070 לפנה"ס), הגן מופיע שוב ושוב כזירת המפגש בין האוהבים, מלא בעצים פורחים, בפרחי לוטוס, ובאגמי מים שקטים.

בשיר אחד, העץ עצמו מדבר ומספר על זוג האוהבים שיושבים בצילו. בשיר אחר, הגן מזמין את האוהבים להיכנס אליו, כאילו הטבע עצמו שמח באהבתם. הגן המצרי הוא מעין גן עדן מיניאטורי -- מקום של שלמות, הרמוניה ואושר.

המקבילה המקראית ברורה ומיידית. שיר השירים רצוף בתיאורי גנים: "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד, יב), "באתי לגני אחותי כלה" (שיר השירים ה, א). גם בבראשית, גן העדן הוא המקום שבו נוצר הזוג הראשון -- האהבה הראשונה בהיסטוריה נולדה בגן.

פרח הלוטוס: סמל התחדשות ותשוקה

פרח הלוטוס (בעיקר הלוטוס הכחול, Nymphaea caerulea) היה אחד הסמלים המרכזיים ביותר בתרבות המצרית. הוא נפתח עם שחר וננעל עם שקיעה, ולכן סימל את מחזור החיים, ההתחדשות, והלידה מחדש. בשירת האהבה, הלוטוס קיבל משמעות נוספת -- סמל של יופי, תשוקה ופיתוי.

נשים מצריות נהגו להחזיק פרחי לוטוס ולהריח אותם, וסצנה זו מופיעה בציורי קיר רבים. בשירים, האישה מתוארת כלוטוס שנפתח -- כלומר, כמי שמתגלה ביופיה לאהובה. ריח הלוטוס שימש גם כמטאפורה לתשוקה ולמשיכה ארוטית.

בספרות המקראית, אנחנו מוצאים סמליות דומה עם פרחים אחרים. השושנה בשיר השירים ממלאת תפקיד דומה ללוטוס: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים" (שיר השירים ב, א). גם כאן, הפרח מסמל יופי, עדינות ואהבה.

היין כמשקה של אהבה

היין תופס מקום מרכזי בשירת האהבה המצרית. הוא אינו רק משקה -- הוא סמל לשכרון החושים שמביאה האהבה. באחד השירים המפורסמים, האוהב אומר שפני אהובתו משכרים אותו יותר מיין. בשיר אחר, האישה מתארת את נשיקות אהובה כטעם של יין מתוק.

המצרים ידעו להכין יינות מגוונים -- אדומים, לבנים ומתוקים -- והיין היה חלק בלתי נפרד ממסיבות ומאירועים חברתיים. בהקשר של שירת אהבה, היין מטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון, בין ריסון לשחרור.

גם בשיר השירים, היין מופיע כמוטיב מרכזי: "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב), "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד). בתלמוד (סנהדרין ע, א), נאמר שאין שמחה אלא ביין -- והאהבה, כידוע, היא השמחה הגדולה ביותר.

הרב קוק כתב על היין כסמל להתגלות הפנימיות. כשם שהיין מגלה את מה שנסתר בלב האדם ("נכנס יין יצא סוד" -- עירובין סה, א), כך האהבה מגלה את הפנימיות העמוקה ביותר של האדם.

הציפור והרשת: מוטיב הצייד

מוטיב נפוץ בשירה המצרית הוא האהבה כציד. האוהב מתואר כציפור שנלכדה ברשת האהבה, או כדג שנתפס בחכה. בשיר אחד, אישה מתארת כיצד היא פורשת את שערה כרשת ללכוד את לב אהובה. בשיר אחר, גבר מתאר את עצמו כציפור שנלכדה ושמחה בשביה.

מוטיב זה מבטא את האמביוולנטיות של האהבה -- היא חופשית וכובלת בו זמנית. האוהב נלכד, אך הוא שמח בשביו. הוא מאבד את חירותו, אך מרגיש חופשי יותר מתמיד.

בספרות חז"ל, מצאנו ביטוי דומה: "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). הקבלה מרתקת: גם בתורה וגם באהבה, ההתמסרות המלאה היא שמביאה לחירות האמיתית. מי שמתמסר לאהבה אמיתית אינו מאבד את עצמו -- הוא מוצא את עצמו.

הלילה והירח: אהבה בחשיכה

בשירים רבים, הלילה הוא זמן האהבה. החשיכה מספקת פרטיות, מסתורין ואינטימיות. הירח, שהמצרים זיהו עם האל תחות (אל החוכמה), מאיר את מפגשי האוהבים באור רך ורומנטי.

בשיר מצרי אחד, האוהבת מתארת כיצד היא ממתינה לאהובה בגן בלילה, ועיניה בוהות בירח. הלילה הופך כל מגע לאינטנסיבי יותר, כל לחישה לעמוקה יותר, כל רגע ליקר יותר.

במסורת היהודית, הירח מסמל את עם ישראל ואת הכלה. ברכת הלבנה, שנאמרת בתחילת כל חודש, כוללת רמזים לחתן ולכלה. ובמדרש, הירח מסמלת את כנסת ישראל שמצפה לגאולה -- כפי שהאוהבת מצפה לאהובה בשיר המצרי.

ריחות ובשמים: שפת החושים

המצרים היו אמנים גדולים של הבישום, והשתמשו בשמנים, בשמים ומרקחות ריחניות באופן נרחב. בשירת האהבה, הריח הוא אחד הכלים העיקריים לביטוי תשוקה.

נשים מתארות כיצד הן מבושמות בשמן מור ולבונה לקראת מפגש עם אהובן. גברים מתארים את ריח אהובתם כמשכר ומסחרר. הריח, יותר מכל חוש אחר, מעורר זיכרונות ורגשות -- והמצרים הקדמונים ידעו זאת היטב.

המקבילות לשיר השירים בולטות: "לריח שמניך טובים" (שיר השירים א, ג), "מור ואהלות עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד, יד). גם הקטורת במקדש, עם אחד עשר סממניה, הייתה ביטוי לרעיון שהריח מחבר בין עולמות -- בין גשמי לרוחני, בין אנושי לאלוקי.

שפה אוניברסלית

כשאנחנו קוראים את שירת האהבה המצרית, אנחנו מגלים שהמוטיבים הבסיסיים של האהבה לא השתנו במשך אלפי שנים. גנים, פרחים, יין, ריחות, לילה, ציד -- כל אלה הם סמלים שמדברים אל הלב האנושי בכל תרבות ובכל תקופה.

ההבדל היהודי הוא שמאחורי כל סמל ארצי מסתתרת משמעות רוחנית. כפי שלימד האר"י הקדוש, כל דבר בעולם הזה הוא לבוש למציאות רוחנית גבוהה יותר. האהבה בין איש לאישה היא הלבוש הנאה ביותר לאהבה האלוקית -- וזו אולי הסיבה ששירת האהבה, בכל התרבויות, נושאת בתוכה ניצוץ של קדושה.