אדוניס ועשתרת — סיפור האהבה שחצה תרבויות
מעט סיפורי אהבה מן העולם העתיק השפיעו על התרבות האנושית כמו סיפורם של אדוניס ועשתרת. מיתוס זה, שמקורו בחוף הפיניקי, חצה גבולות של שפה, דת ותקופה, והפך לאחד הארכיטיפים המרכזיים של האהבה, המוות והתחייה בתולדות האנושות. מנקודת מבט יהודית, מיתוס זה מאלף במיוחד — שהרי שמו של אדוניס נגזר מן המילה העברית "אדוני".
המיתוס הפיניקי: נהר אפיק ואדמת בובלוס
הגרסה הפיניקית המקורית, כפי שתיעד פילון מגבל (המאה הראשונה לספירה) על סמך מקורות עתיקים יותר, מספרת כך: אדוניס — צעיר בעל יופי שאין לו מתחרה — היה אהובה של עשתרת. השניים נקשרו באהבה עזה, אך אדוניס נהרג על ידי חזיר בר בזמן ציד ביערות הלבנון.
עשתרת, מוכת אבל, ירדה אל עולם המתים לחפש את אהובה. דמעותיה הפכו את נהר אדוניס (נהר אברהים בלבנון של ימינו) לאדום — ותושבי גבל (בובלוס) ראו בשינוי צבע המים בעונת הגשמים עדות חיה למיתוס. לבסוף, הושגה פשרה: אדוניס ישהה חצי שנה בעולם המתים וחצי שנה בעולם העליון עם עשתרת.
כל שנה מחדש, ב"אדוניה" — חג האבל והתחייה — בכו נשות גבל על מותו של אדוניס וחגגו את שובו.
האל הגווע-והקם: דפוס אוניברסלי
סיפור אדוניס שייך לקטגוריה רחבה שחוקר הדתות ג'יימס פרייזר כינה "האל הגווע והקם". דפוס זה חוזר בתרבויות רבות: תמוז במסופוטמיה, אוזיריס במצרים, ומאוחר יותר אטיס בפריגיה. בכל הגרסאות, אל צעיר מת ושב לחיים, ואהבתה של אלה נקבית היא הכוח שמחולל את התחייה.
המשמעות הבסיסית היא חקלאית: מותו של אדוניס מסמל את מות הצמחייה בסתיו, ותחייתו — את חידוש הטבע באביב. אך מעבר לכך, המיתוס מבטא רעיון עמוק יותר: האהבה חזקה מן המוות. עשתרת אינה מקבלת את מות אהובה כגזירה סופית; היא פועלת, יורדת לשאול, ומצליחה להחזיר אותו — ולו באופן חלקי.
יחזקאל והנשים המבכות את התמוז
המקרא מתייחס למיתוס זה ישירות. יחזקאל הנביא, בחזונו על תועבות ירושלים, מתאר מראה מזעזע:
"ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה, והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז" (יחזקאל ח, יד)
תמוז הוא הגרסה המסופוטמית של אדוניס, ופולחנו חדר לתוך בית המקדש עצמו. הנביא ראה בכך חילול הקודש — לא רק מפני שמדובר בעבודה זרה, אלא מפני שהפולחן הזה ייצג תפיסת אהבה שונה מזו של תורת ישראל.
ההבדל המהותי: במיתוס הפיניקי, המוות הוא חלק בלתי נפרד מן האהבה. האהבה דורשת מוות ותחייה מחזוריים — אין גאולה סופית, רק מעגל אינסופי. באמונת ישראל, לעומת זאת, ההיסטוריה מכוונת אל תיקון, אל גאולה שלמה. האהבה האלוהית אינה מחזורית אלא מתקדמת."אדוני" — מן הפיניקי אל העברי
העובדה ש"אדוניס" נגזר מ"אדוני" — מילה עברית-שמית שמשמעותה "אדוני, ריבוני" — מעלה שאלות מרתקות. האם הפיניקים שאלו את המונח מהשפה העברית? או שמא שתי השפות שאבו ממקור שמי משותף?
חוקרים כמו ו. ו. בודה ומארק סמית הצביעו על כך שהמילה "אדון" הייתה תואר כבוד כללי בשפות השמיות, שהפך בפיניקיה לשם פרטי של האל. מעניין שבמסורת היהודית, "אדוני" הפך לכינוי הנאמר במקום שם ה' המפורש — כינוי של אהבה ויראה כאחד כלפי הבורא.
יש כאן טרנספורמציה מרתקת: אותה מילה — "אדוני" — שבפיניקיה מציינת אל גווע שאהבתו כרוכה במוות, ביהדות מציינת את האל הנצחי שאהבתו היא מקור החיים.
המשמעות הפילוסופית: אהבה ואובדן
מעבר לפולמוס הדתי, מיתוס אדוניס ועשתרת מעלה שאלה פילוסופית עמוקה: האם אהבה אמיתית אפשרית ללא הסיכון של אובדן?
הפיניקים ענו בשלילה. אדוניס חייב למות כדי שאהבתו של עשתרת תתגלה בעוצמתה המלאה. ללא המוות, האהבה נשארת שטחית. רק מול פני התהום מתגלה עומקה האמיתי של האהבה.
המסורת היהודית מציעה מענה מורכב. מצד אחד, שיר השירים מכריז "כי עזה כמוות אהבה" — האהבה נמדדת מול המוות. מצד שני, המסורת דוחה את הרעיון שהמוות הוא חלק הכרחי מן האהבה. רבי עקיבא, שמת מוות מחריד בידי הרומאים, אמר בשעת מותו "כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך — אפילו נוטל את נשמתך". אהבתו לא הייתה מחזורית כמו אהבת עשתרת, אלא חד-כיוונית ומוחלטת.ההשפעה על התרבות המערבית
מיתוס אדוניס עבר לתרבות היוונית ומשם לרומית. אובידיוס סיפר אותו ב"מטמורפוזות", שייקספיר כתב את הפואמה "ונוס ואדוניס", והמיתוס המשיך להשפיע על האמנות המערבית עד ימינו.
אך מעניין לציין: ככל שהמיתוס התרחק ממקורו הפיניקי, הוא איבד את ממד התחייה. בגרסאות המאוחרות, אדוניס פשוט מת — ואהבתה של ונוס/אפרודיטה היא אבל ללא תקווה. דווקא המקור הפיניקי, הקרוב יותר לעולם השמי, שימר את הרעיון שהאהבה יכולה לנצח את המוות.
בכך, שני הקולות — הפיניקי והישראלי — מסכימים על נקודה אחת יסודית: האהבה היא הכוח החזק ביותר בבריאה, כוח שמתמודד עם המוות עצמו. ההבדל הוא בשאלה כיצד: בפיניקיה — דרך מעגל נצחי; בישראל — דרך גאולה שמשנה את ההיסטוריה לנצח.
