שני עולמות, מסורת אחת
המעבר מתקופת הג'אהלייה לאסלאם במאה השביעית לספירה היה אחד השינויים הדרמטיים ביותר בתולדות התרבות האנושית. תוך פחות ממאה שנה, חברה שבטית-פוליתאיסטית הפכה לציוויליזציה מונותאיסטית מאורגנת ששלטה ממרוקו ועד הודו. אך מה קרה לאהבה במהפכה הזו?
התשובה מורכבת מצפוי. האסלאם לא מחק את מסורת האהבה הערבית אלא עיצב אותה מחדש בתוך מסגרת דתית ומוסרית. חלק מהמנהגים נשמרו, חלק שונו, וחלק נאסרו — אך הרגש העמוק כלפי האהבה נותר בעינו.
כפי שרבי יוחנן אמר: "אלמלא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול" (עירובין ק ע"ב) — גם האסלאם ביקש לעצב את הטבע האנושי, לא למחוק אותו
מה השתנה: מסגרת חדשה לאהבה
האסלאם הציב את הנישואין כמסגרת היחידה הלגיטימית לאהבה רומנטית. בעוד שבג'אהלייה התקיימו צורות שונות של קשרים, הקוראן הגדיר בבירור את גבולות הנישואין והגירושין. הפסוק "וּמִן אָיָאתִהִ אַן חַ'לַקַ לַכֻּם מִן אַנְפֻסִכֻּם אַזְוָאגַ'אן לִתַסְכֻּנוּ אִלַיְהָא" — "ומסימניו שברא לכם מנפשותיכם בנות זוג למען תשכנו אצלן" (סורת הרום, 21) — הפך את הנישואין לא רק למוסד חברתי אלא לסימן אלוהי של חסד ורחמים.
שינוי מהותי נוסף היה הגבלת הפוליגמיה. בעוד שבג'אהלייה לא היה גבול למספר הנשים, הקוראן הגביל לארבע נשים בתנאי שהבעל מסוגל לנהוג בשוויון מלא — תנאי שפרשנים רבים ראו כאיסור מעשי של ריבוי נשים.
גם ביהדות ניתן לראות תהליך דומה: התורה לא אסרה ריבוי נשים באופן מפורש, אך חרם דרבנו גרשום במאה ה-11 אסר פוליגמיה על יהודי אשכנז, ומנהג המונוגמיה הפך לנורמה.
מה נשמר: שירה, רגש וכבוד
למרות השינויים, שירת האהבה הערבית המשיכה לפרוח תחת האסלאם ואף הגיעה לשיאים חדשים. סוגת העֻדְ'רִי — אהבה טהורה ובלתי מושגת — התפתחה בתקופה האסלאמית המוקדמת. סיפורי אהבה כמו מג'נון ולילא, קייס ולֻבְנָא, וגַ'מִיל ובֻתַ'יְנָה הפכו לאייקונות של האהבה הערבית-אסלאמית.
העֻדְ'רִי אהבו אהבה ללא מימוש פיזי, ודווקא ההימנעות העניקה לאהבתם מעמד רוחני גבוה. תפיסה זו הדהדה עם הערך האסלאמי של צניעות ועם האידיאל הסופי של אהבה אלוהית המתבטאת דרך אהבה אנושית.המוהר נשמר והתחזק כחובה דתית. הקוראן ציווה לתת את המוהר ישירות לכלה, ולא למשפחתה — שינוי שהעצים את מעמד האישה הכלכלי. מנהגי החתונה — הסעודה, השירה, והחגיגה הקהילתית — המשיכו עם התאמות לרוח האסלאם.
אהבה אלוהית: הממד הסופי
החידוש הגדול ביותר של האסלאם בתחום האהבה היה פיתוח מושג "אל-חֻבּ אל-אִלָאהִי" — האהבה האלוהית. המיסטיקנים הסופים, כמו רָאבִּעָה אל-עַדַוִיָּה במאה השמינית, הפכו את שפת האהבה הרומנטית לשפה של דבקות באל.
ראבעה, אישה מבצרה, כתבה: "אלוהי, אם אני עובדת אותך מיראת הגיהנום — שרוף אותי בו. ואם אני עובדת אותך מתקוות לגן עדן — מנע אותו ממני. אך אם אני עובדת אותך למענך — אל תמנע ממני את יופיך הנצחי." גישה זו מזכירה את דברי אנטיגנוס איש סוכו במשנה (אבות א:ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס."המקביל היהודי הישיר הוא מושג "אהבת השם" כפי שפיתח אותו הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י): אהבת אלוהים שאינה תלויה בשכר ועונש אלא נובעת מהכרת גדולתו.
שתי מסורות מונותאיסטיות, שפה משותפת
המעבר מג'אהלייה לאסלאם מציע מראה מרתקת למעבר מפגניות למונותאיזם ביהדות. בשני המקרים, אהבה אנושית עברה טרנספורמציה רוחנית: שיר השירים הפך מפשוטו לאלגוריה על הקשר בין ישראל לאלוהים, ושירת הגַ'זַל הפכה לכלי ביטוי של האהבה האלוהית הסופית.
שתי המסורות לימדו שאהבה אנושית אינה מנוגדת לאהבה אלוהית — אלא שער אליה. הג'אהלייה לא "מתה" עם בוא האסלאם, כשם שהתרבות הכנענית לא נמחקה עם בוא המונותאיזם הישראלי. שתיהן עברו התמרה, והאהבה — הכוח האנושי הבסיסי ביותר — הייתה הגשר בין העולם הישן לחדש.
