היצירה שהקדימה את זמנה באלף שנים
בשנת 1000 לספירה בקירוב, בחצר הקיסרית של יפן, ישבה אישה בשם מוראסאקי שיקיבו וכתבה יצירה שתשנה את פני הספרות העולמית לנצח. "גנג'י מונוגטרי" -- סיפורו של הנסיך גנג'י -- נחשב על ידי חוקרים רבים לרומן הראשון בהיסטוריה האנושית. לא אפוס מיתולוגי, לא שיר עלילתי, אלא רומן פסיכולוגי שחוקר את מעמקי הנפש האנושית דרך עדשת האהבה.
היצירה כוללת חמישים וארבעה פרקים, מאות דמויות, ועוסקת בחייו ובאהבותיו של הנסיך הנאה גנג'י. אך מעבר לעלילה הרומנטית, היא חוקרת שאלות עמוקות על טבע האהבה, הכמיהה, האובדן והחולפות.
מנקודת מבט יהודית, עצם העובדה שאישה כתבה יצירה כה פורצת דרך מזכירה את מקומן של נשים חכמות במסורת ישראל. ברוריה, אשת רבי מאיר, שלימדה הלכות. חנה, שתפילתה שינתה את דיני התפילה. נשים יוצרות לא היו חידוש -- אלא מסורת.
עולם האהבה של תקופת הייאן
תקופת הייאן (794-1185) הייתה תור הזהב של התרבות היפנית. האהבה הייתה אמנות -- לא רק רגש. גבר שביקש לחזר אחרי אישה היה שולח לה שיר כתוב על נייר מיוחד, מקופל בצורה אמנותית, ומצורף אליו ענף פרחים שנבחר בקפידה לפי העונה והמסר.
האישה הייתה עונה בשיר משלה, וכך התנהל דו-שיח פואטי שיכול היה להימשך שבועות. איכות השיר הייתה חשובה לא פחות מהמראה החיצוני -- גבר שכתב שיר גרוע נדחה ללא רחמים.
במסורת היהודית מצאנו דפוס דומה: שיר השירים כולו הוא דו-שיח של אהבה בין דוד לרעייתו. גם המדרש מתאר כיצד הקדוש ברוך הוא ועם ישראל מחליפים ביניהם מילות אהבה. האהבה שמתבטאת במילים היא אהבה שמתעלה מעבר לגופני.
הנסיך גנג'י: גיבור לא מושלם
גנג'י הוא דמות מורכבת. הוא יפהפה, מוכשר בכל האמנויות, עדין ורגיש -- אבל גם כושל מוסרית. הוא אוהב נשים רבות בו זמנית, בוגד בנשותיו, ואפילו מתאהב באשת אביו. מוראסאקי שיקיבו לא מאדירה את גיבורה -- היא חושפת את חולשותיו ברחמים אך ללא פשרות.
האהבה של גנג'י היא יפה אך הרסנית, מלאת געגוע אך חסרת נאמנות.
זהו ניגוד מעניין למסורת היהודית, שבה נאמנות היא יסוד האהבה. "לא תנאף" אינה רק מצווה -- היא הכרה שאהבה אמיתית דורשת בלעדיות. הזוהר מלמד שנשמת איש ואשתו היו נשמה אחת שנחלקה, ולכן חיפוש אהבה מחוץ לזוגיות הוא חיפוש שווא.
מונו נו אוואריי: היופי שבעצב
המושג המרכזי של "גנג'י מונוגטרי" הוא "מונו נו אוואריי" -- רגישות עמוקה ליופי החולף של הדברים. האהבה ב"גנג'י" יפה דווקא כי היא אינה נצחית. הפרחים יפים כי הם נובלים, הרגעים יקרים כי הם חולפים.
זוהי תפיסה שונה מהתפיסה היהודית. בשיר השירים נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" -- האהבה היהודית שואפת לנצח, לא להתפוגג. אך יש גם נקודת מפגש: קהלת, ספר החוכמה המקראי, מכיר ביופי החולף: "הבל הבלים, הכל הבל" -- ובכל זאת מסיים: "שמח בחור בילדותך".
אולי החוכמה האמיתית היא לחיות את האהבה במלואה תוך הכרה בשבריריותה -- לשמח ברגע מבלי לשכוח את הנצח.
המורשת הנצחית
אלף שנים אחרי כתיבתה, "גנג'י מונוגטרי" עדיין נקראת, נלמדת ומעוררת השראה. היא תורגמה לעשרות שפות והשפיעה על סופרים כמו מרסל פרוסט ווירג'יניה וולף.
מה שנותר מהיצירה הוא לא העלילה אלא האמת -- שהאהבה היא הכוח האנושי המורכב ביותר, שהיא יכולה להיות מקור לאושר עילאי ולסבל עמוק באותה עת. כדברי שלמה המלך: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). בין חצר הייאן לירושלים, הלב האנושי דופק באותו קצב.
