האהבה ביפן העתיקה: בושידו ורגש

החרב והלב

הסמוראי -- לוחם האצולה היפני -- נתפס בדמיון המערבי כדמות קרה וחסרת רגש, מכונת מלחמה שכל חייה מוקדשים לחרב. אך המציאות ההיסטורית שונה לחלוטין. קוד הבושידו, דרך הלוחם, לא דרש מהסמוראי לדכא את רגשותיו -- אלא לכוון אותם.

בספר "האגאקורה" (הסתתרות בעלים), מהמאה השמונה עשרה, כתב יאמאמוטו צונאטומו: "דרך הסמוראי נמצאת במוות" -- אך באותה נשימה כתב על אהבה עמוקה ונאמנות בלתי מתפשרת. הסמוראי שידע למות, ידע גם לאהוב -- כי שניהם דורשים מסירות נפש מוחלטת.

במסורת היהודית, יש הקבלה מרתקת. הגמרא (ברכות סא, ב) מספרת על רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, ואמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה -- בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך". אהבה שמוכנה למות בעבורה -- זהו ערך משותף לסמוראי ולחכמי ישראל.

גירי: חובה מול נינג'ו: רגש

אחד המתחים המרכזיים בתרבות היפנית הוא המתח בין "גירי" (חובה, התחייבות) לבין "נינג'ו" (רגש אנושי). הסמוראי היה מחויב לאדונו, למשפחתו ולקוד הכבוד -- אך מה קורה כשהאהבה סותרת את החובה?

סיפורים רבים בספרות היפנית עוסקים בקונפליקט זה. בתיאטרון הקבוקי ובתיאטרון הבובות בונראקו, הגיבורים נקרעים בין אהבתם לבין נאמנותם. לעיתים קרובות הסיפור מסתיים ב"שינג'ו" -- התאבדות כפולה של זוג אוהבים שלא יכולים להיות יחד.

במסורת היהודית, הקונפליקט בין חובה לרגש מוכר היטב. יעקב אהב את רחל אך נאלץ לשאת גם את לאה. דוד המלך אהב את בת שבע אך המחיר היה כבד. אולם היהדות אינה רואה טרגדיה כפתרון -- היא מחפשת תמיד דרך לשלב בין החובה לבין הרגש, בין ההלכה לבין הלב.

בושידו מלמד שהמוות הוא פתרון לקונפליקט; התורה מלמדת שהחיים הם הזירה שבה הקונפליקט נפתר.

הסמוראי כבעל ואב

מעבר לשדה הקרב, הסמוראי היה גם בעל ואב. ספרי ההדרכה של תקופת אדו (1603-1868) הנחו את הסמוראי כיצד לנהוג עם אשתו -- בכבוד אך בסמכות. האישה הייתה אמורה לנהל את הבית, לחנך את הילדים, ולתמוך בבעלה.

הרב סולובייצ'יק הדגיש שבתפיסה היהודית, הנישואין הם ברית בין שווים -- שני אנשים שמקדשים את עצמם זה לזו. לא שליטה ולא כניעה, אלא שותפות.

מכתבי אהבה של סמוראים

נשתמרו מכתבי אהבה של סמוראים שנכתבו לפני קרבות, כשידעו שאולי לא ישובו. מכתבים אלה חושפים עומק רגשי מפתיע. סמוראים שתיארו את געגועיהם לנשותיהם, את צערם על שלא יראו את ילדיהם גדלים, ואת תקוותם להיפגש שוב.

מכתב מפורסם של סמוראי מהמאה השש עשרה אומר לאשתו: "כל קרב שנלחמתי, נלחמתי בשבילך. כל בוקר שקמתי, קמתי כדי לחזור אלייך."

הדברים מזכירים את מכתבי הגניזה הקהירית, שבהם סוחרים יהודיים מימי הביניים כתבו לנשותיהם מילות געגוע מעבר לים. האהבה שנכתבת בצל המוות היא אולי האהבה הכנה ביותר -- משוחררת מכל מסכה ומכל התחזות.

מהבושידו ועד ימינו

קוד הבושידו, על אף שנולד בהקשר צבאי, השפיע עמוקות על התרבות היפנית כולה. הערכים של נאמנות, כבוד, משמעת עצמית ומסירות חלחלו לכל תחומי החיים, כולל הזוגיות.

מנקודת מבט יהודית, יש להעריך את העומק המוסרי של הבושידו תוך הכרה בהבדלים. היהדות רואה בחיים ערך עליון -- "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) -- ולא מאדירה את המוות כפתרון. האהבה היהודית היא אהבה שבוחרת בחיים, שנאבקת על הקשר גם כשקשה, שמחפשת תיקון ולא חורבן.

אך השאיפה המשותפת ברורה: לאהוב בשלמות, ללא חצאי מידות, במסירות שאינה יודעת גבולות.