הייייי!! חח אני כבר בקושי פה.. מישו עוד זוכר אותי ואת הסיפורים שלי????
בכל אופן הנה אני כאן שוב עם סיפור חדש.. שהפעם כולו מבוסס על מיקרים אמיתים לגמרי...
תיהנו!!!
עמדתי מול החלון, הבטתי בשמיים האפורים.. ובהיתי בעצים שמהם נשרו עלי שלכת. הזיכרונות הציפו אותי אחד אחרי השני כמו מבול. הבטתי לאחור בזמן, ולא האמנתי, שאת החיים האלה חייתי, חיים נטולי אושר, ומלאי מרירות. ועכשיו מאוחר מדיי.. מאוחר מדיי להחזיר את הנעורים המבוזבזים על סיבות טיפשיות, שמהם יכולתי להימנע בקלות. אבל כבר מאוחר מדיי להתחרט. אל מול עיניי התבהרה התמונה, ונהייתה צלולה יותר ויותר. ראיתי את עצמי בגיל 12 לחיי, נתקלת במושג "מוות" ובגיל 13. לראשונה בוכה בגלל מישהו.
***
חזרתי הבייתה מיום ארוך בבית ספר. למדתי בכיתה ו', אבל הייתי בוגרת יחסית לגילי. "איך היה בבית ספר חומד?" שאלה סבתא. "בסדר.. איפה אבא ואימא?" שאלתי. "אבא ישן ואימא הלכה..." "לאן היא הלכה?" "לקופת חולים.. היא לא הרגישה טוב.. היא צריכה לחזור כל רגע" "אוקי.." אמרתי והלכתי לחדרי.
לאחר כחצי שעה, לפתע שמעתי דיבורים מהסלון. צעקות ובכי. שמעתי את אימא ואבא, אבא ניסה להרגיע אותה והיא צעקה ובכתה. התגנבתי מאחורי הקיר, כדי להאזין לשיחתם. כבר מזמן הרגשתי שהוריי מסתירים ממני משהו חשוב. "את חייבת להילחם! יש לך ילדה והיא זקוקה לך!" אמר אבא לאימא. "ידעתי ידעתי שיש לי משהו.. פשוט ידעתי!" היא אמרה. ואני עדין הייתי במתח כי לא ידעתי על מה מדובר. "עד איזה דרגה הגיעה המחלה?" "רביעית" אימי התייפחה. "אוי.. אבל עוד אפשר לעשות משהו! אל תרימי ידיים!" "אני אעשה ניתוח.... ואחריו טיפולים.. אוף אין לי כוח לזה... למה אני לא מתה כבר וזהו?" אימא הרכינה את ראשה ולא הפסיקה לבכות. הרגשתי פתאום כאב, ושהלב שלי נקרע לגזרים. "אימא שלי, עומדת למות?!" לחשתי לעצמי. "תראו, גם אם אני אעשה את הניתוח הזה.. הסיכויים שלי להינצל קלושים.. חבל על הזמן שלי.." "דריה, סרטן זה לא מחלה שאי אפשר לנצח!! עדין יש סיכוי..." "אבל לא בדרגה שלי..... אגב, איפה צליל?!" "היא בחדר" מיד כששמעתי את זה, נכנסתי לחדר. ונשפכתי על המיטה, עם דמעות שכיסו את פניי. "אימא שלי הולכת למות?! לאאא..."אני אלך אליה רגע.." שמעתי את אימא שלי אומרת ומתקרבת לכיוון חדרי. עשיתי את עצמי ישנה, כדי לא לגלות בפניה שאני יודעת הכל. שיודעת שאני עלולה לאבד אותה לתמיד. היא התקרבה אליי, שמעתי את נשימותיה המלוות בכאב. ואת ידה מונחת על גבי ראשי ברכות. "אני אוהבת אותך צליל שלי.." היא ליטפה את ראשי, ואז כיסתה אותי בשמיכה, ויצאה. אחרי זה פקחתי את עיניי, ושקעתי בדומיית המחשבות. לא תארתי את היום הזה, שבו אני אשאר ללא אימא. ולא רציתי אפילו לדמיין. מהסלון עוד נשמעו בכי וזעם כאחד. וגמני זעמתי. זעמתי על אלוהים ובעיקר על עצמי.
"צליל מה יש לך?" "כלום.." אמרתי והשפלתי את עיניי. "קרה משהו?" דפנה נרכנה מעליי ונראתה מודאגת. 'אוף, מדוע רק למורות אכפת ממה שקורה לי...' חשבתי. "כלום לא קורה, באמת" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ. תמיד הייתי ילדה, שהיה קל מאוד לקרוא בעיניה את מה שהיא מרגישה עמוק בתוך הלב, זה היה כל כך שקוף. היא הלכה, ושוב נותרתי לבד, שקועה במחשבות שלי. אילו רק היה מישהו לצדי, מישהו שיתמוך בי, שיהיה לי למשענת. שעל כתפו אוכל להזרים את דמעותיי, ולא לכרית בלילות. אך שוב, מצאתי את עצמי יושבת לבד בהפסקות, מהרהרת וחולמת. חשבתי על אימא שלי. אסור לה למות, כי אז, מי ימשיך ללמד אותי לשחות? מי יריב איתי על הבלאגן שהולך אצלי בחדר? או ינזוף בי על זה שאני לא מכינה שיעורים? אני לא מבינה, למה אלוהים צריך לקחת את אימי אם זה הדבר היחיד שיש לי? חוץ מאבא וסבתא. אף פעם לא היו לי חברות טובות, רק כאלה שסתם היו איתי בגלל אינטרס טהור. אף פעם לא הייתה לי חברה שהייתי מגלה לה את כל סודותיי, הכי הכי אנטימיים, או חברה שאיתה לא הייתי מרגישה כל כך בודדה. אני כבר לא מדברת על בנים, שאליהם בכלל לא התקרבתי. פשוט הייתה לי כמין שינאה סמויה לבנים, כשהמורה הושיבה איזה בן לידי, הייתי נרתעת וזזה לקצה של השולחן. "מה קורה? מה את בדיכי?" פתאום התיישב לידי ירון, החרשן של הכיתה. "לא.." אמרתי וסובבתי ממנו את פניי. "למה את תמיד כזאת אנטי? כאילו.. נו, את מבינה את הכוונה שלי..." "לא.." אמרתי וקמתי. "הי.. אמרתי משו לא בסדר?" שאל. ואני הלכתי וישבתי במקום אחר. 'לא פלא שאין לי אף אחד, שאף אחד אפילו לא מתקרב אליי.. אני פשוט לא מסוגלת להתחבר עם אנשים.. אני תמיד כל כך סגורה..'
כשנגמר היום, חזרתי לביתי. "היי, סבתא, איפה אימא?" "בקופת חולים.." "למה? מה יש לה?" "שומדבר, הצטננות קלה.." "לא... תפסיקו לרמות אותי, דיי!! אני לא ילדה בת 5, אני יכולה להבין כשמסתירים ממני משהו!!" עיניי התמלאו בדמעות. "מה יש לאימא? היא חולה נכון?!" "מאיפה הבאת את זה?" "דייי סבתאאא בבקשה ממך!! פעם בחיים אימרי לי את האמת!" כן.. אימא שלך חולה, מתוקה שלי.." אמרה סבתא שלי ונאנחה אנחה עמוקה. הסתכלתי עליה בעצב, ורצתי לחדר. אני כבר ידעתי את זה, אבל עכשיו כשהיא אמרה את זה בכזה כאב, אז כאילו נודע לי על זה פעם נוספת ושוב הרגשתי את הדקירה הזאת בלב. "אימא שלך חולה מתוקה שלי" מילותיה של סבתי צלצלו באוזניי, צורמות ומייסרות את נפשי.
כעבור חודש
"אימאא.. אימא איפה את?" צעקתי בכל הבית. "אני במיקלחת ילדה שלי.." אמרה אימא. קולה נשמע חנוק במיקצת, כאילו היא בכתה. "אימא את בסדר?" "כן.. לגמרי.." התקרבתי אל הדלת. היא לא הייתה נעולה. פתחתי אותה עד לידי סדק קטן. וראיתי את אימא שלי ליד הכיור. "אימא???" בהיתי בה בבהלה. היא החזיקה בידה צרור שיער דקיק, ושפתיה רעדו. "אימא מה זה?" עיני התמלאו בדמעות. "זה תוצאה של הטיפול.. של כימיוטראפיה. השיער שלי נושר.." אמרה והחלה לבכות כמו תינוקת. "אימא..." אמרתי וחיבקתי אותה בחוזקה. "אימא זה יעבור, עוד תראי שאת תחלימי.." "כן.." אמרה אימא בחוסר אמונה מוחלט.
***
וכך היה כל יום.. חזרתי מהבית ספר, כדי לשמוע את בכייה של אימי, את הריבים הנצחיים שהיא ניהלה עם אבא שלי. שהוא היה בן אדם די חולה.. כל העניין השפיע עליו די קשה. אימא שלי הפכה לאישה עצבנית, היא תמיד הייתה כזו, אבל לא כלפי הבת שלה. אבל עכשיו כל מילה, כל הגה.. בזמן שהיא הייתה בקריזה של עצבים, אני ספגתי הכל. יכולתי לחוש באימא שלי את החוסר רצון הזה להילחם, ולחיות.. את השינאה כלפי העולם, במיוחד עכשיו.. כשהיא בטוחה שהיא נידונה למוות....
המשך יבוא..
מזה לא להמשיךךך,
בטח שלהמשיךךךךך,
נשמע סיפור מעניין ביותר
ברוררר שלהמשיךךךךךךךךךך
מהררר בבקשה תמשיכייי
נשמע הכי יפה בעולםם
אוהבת אותך הכי בעולם נשמתי
מואההה ענקיתתתתתתתת
יואווו איזה עצובבבבב 😢 😢
בטחח שלהמשיךך זה ניראה סיפור יפהההה
הוא אמיתי???
מוואה ענקיתתת 😛
וואי בובה קראתי כאן סיפורים שלך והם מהממים!!
את כישרונית חבל"ז
את חייבת להמשיך את הסיפור
אוהבת*-*אולוש*-*
וואי.. נשמע לי סיפור ממש טוב.. 😊
תמשיכי..
סיפור יפה מאמי...
כמו כל הסיפורים שלך..תמשיכי מאמי 😁
בטח שזוכרים אותך,השיר שלך זכה במנקום ראשון בתחרות שירים...
עד היום אני זוכרת אותו-איזה מדהים הוא
וגם הסיפור הזה-אז פליז שימי לנו המשך
QUOTE (HeNNNNNNN @ 20/03/2005) יואווו איזה עצובבבבב 😢 😢
בטחח שלהמשיךך זה ניראה סיפור יפהההה
הוא אמיתי???
מוואה ענקיתתת 😛
...
לילה אחד שכבתי במיטתי מאוחר בלילה, ולא יכולתי להירדם. חיבקתי את הדובי הוורוד שלי, שאימא שלי הביאה לי במתנה, ועצבות מילאה אותי. בתוכי הייתה תיקווה רבה שאימא שלי תשאר איתי, היא לא תמות. פתאום ראיתי את הדלת של חדרי נפתחת טיפה. מיד עצמתי את עיניי. "צליל? צליל את ישנה?" שמעתי את קולה של אימי. "לא.." אמרתי. ואימא שלי התיישבה לידי. לראשה הייתה מטפחת, שתסתיר את החוסר השיער שלה. כל כך כאב לי לראות אותה ככה. "למה את עירה בשעה כזאת?" שאלה אותי. "סתם.. לא בא לי לישון.." אמרתי והתבוננתי עליה, היא נראתה כל כך שלווה. היא ליטפה את ראשי ואמרה: "כשאני אבריא, ניסע ללונדון או לפאריס.. רוצה?" חלומה של אימא שלי מאז ומתמיד, היה לנסוע ללונדון או פאריז. היא כל הזמן דיברה על זה וקיוותה להגשים את זה, ביום מין הימים. "כן ברוווור שאני רוצה!!" חייכתי, ושמחתי לשמוע שאימא שלי חושבת בצורה חיובית למרות מה שקורה לה. "ועכשיו גברתי, לעצום עיניים ולישון!!!" אמרה. ואני כמו ילדה צייתנית עצמתי את עיניי והסתובבתי על הצד. אימא כיבתה את האור ופנתה לכיוון הדלת. "אימאא.." קראתי פתאום. "כן?" "אימא.. תבטיחי שלעולם לא תעזבי אותי.. תבטיחי לי, טוב?" "אימי נאנחה בכבדות ואמרה: "זה כבר לא תלוי בי מאמי.. אבל, תמיד תזכרי, שאימא תמיד פה אתך, לא משנה איפה.. ולא משנה מה יקרה.." בתוך האפלה, ניתן היה לראות דמעות בתוך עיניה. "לילה טוב.." היא אמרה ויצאה מהחדר.
***
כעבור 5 חודשים
אלה היו ימים שבהם אימי נכנסה ויצאה מבית חולים, ואני ביקרתי אותה שם.. ומצבה החמיר מיום ליום. ואני, מצדי הלכתי לבית ספר בחוסר רצון. הייתי מרוחקת, ולא הקשבתי בשיעורים. אך הבחנתי ביחס שונה מחבריי לכיתה. פתאום הם הזמינו אותי להיות איתם בהפסקות., דיברו איתי. לא הבנתי מאיפה צץ היחס האוהב הזה שמקודם הם לא הרעיפו עליי. "צליל, בואי איתנו למה את לבד??" פנו אליי בנות מכיתתי בכל הפסקה. ואני התקרבתי אליהן, למרות שבקושי דיברתי, אבל היה נחמד לדעת שאני לא לבד, ולא היו חשובות לי הסיבות.
"היי מה קורה?" תמי, ילדה מהכיתה שלי התיישבה לידי באחת ההפסקות. האמת שלא סבלתי אותה, היא הייתה יותר מדיי סנובית ומתנשאת. "בסדר.." חייכתי אליה. "חח מה לא נמאס לך להיות בצד כל הזמן לבד?" "האמת שלא.. אני אוהבת להיות לבד.." שיקרתי. 'שקופה שכמוני.. על מי אני מנסה לעבוד בדיוק?!'. "איפה החברות שלך?" שאלה. "איזה חברות?!" "נו חברות שישבת איתם בהפסקות האחרונות.." "אה.. לא יודעת.." "חח נעלמו לך הא? נמאס להם לרחם עליך.. חחח" "למה את מתכוונת?" הסתכלתי עליה בבהלה והיא חייכה בציניות. "נו באמת.. כאילו לא הבחנת בזה קודם!" "הבחנתי במה בדיוק?!" "שהם היו אתך מתוך רחמים חמודה שלי... פשוט המורה שלנו יודעת על מה שקורה לך ושיכנעה אותם להיות אתך!! למה מה חשבת לעצמך שהם יהיו אתך מרצונן החופשית??" היא גיכחה. עיניי התמלאו בדמעות. "על מה את מדברת?" אמרתי ושפתיי רעדו במיקצת. "שאף ילדה לא רוצה להיות אתך!! ובנים בורחים ממך כמו ממגפה!!!" היא הסתכלה עליי בבוז. "תמייי.. מה את עושה פה עם זאתי?! לא חבל על הזמן שלך??" התקרבה אלינו לילך, חברתה של תמי, גם לא פחות מגעילה ממנה. "לא נורא.. מסכנה.. צריכים להיות איתה בגלל מה שקורה לה.." עשתה תמי פרצוף עצוב מזוייף. "דיי.. בבקשה..." התחלתי לבכות."למה אתן מתייחסות אליי כך? מה עשיתי?" התייפחתי. "אויי רק אל תבכיייי.. שש..." אמרה לילך וליטפה את ראשי. "עזבו אותי כבררר.."העפתי ממני את ידה והתחלתי לרוץ. רצתי מאחורי הבניינים, וצנחתי על החול. לא היה גבול לכאב העמוק שהרגשתי. "למה כולם שונאים אותי?? למה?" דמעות חמות זרמו מעיניי. "לא בא לי ללכת לשיעור אחרי ההפסקה.. לא בא לי.." אמרתי ונשענתי על קיר הביטון של הבניין, רק מהצד האחורי שלו. ביליתי שם כל השיעור.
בסוף היום חזרתי הבייתה. בלי שאף אחד יבחין בי, חמקתי דרך השער האחורי. כשחזרתי הבייתה, מצאתי את אבא שלי וסבתא שלי קצת כעוסים. "התקשרו מהבית ספר" אמר אבא. "למה?" שאלתי והשפלתי את עיניי. "אמרו שברחת מהשיעור.." "לא.. מה פתאום.. הם בטח טעו!!!" התגוננתי. "אוקי.. הם בטוח לא טעו.. אבל.. אני לא אנזוף בך, זה לא הזמן..." אבא שלי נראה רציני יותר מתמיד. "מה קרה?" "לא קרה כלום.. פשוט היום בערב אני ואת נוסעים לסבתא שלך לאשדוד." זאת הייתה סבתא מצד האבא, היא התגוררה באשדוד. כי היא ואימא לא היו בדיוק ביחסים טובים. "קרה משהו לאימא?" שאלתי. "לא .. היא בבית חולים... בירושליים.." "כל כך רחוק?! למה?" "כי.. שם יטפלו בה יותר טוב, זה בית חולים מעולה.." "אני לא רוצה שהיא תמות.." לחשתי. "גם אני לא.. טוב, קדימה לכי לחדרך ותסדרי את התיק.. אנחנו כבר נוסעים." "ומה עם הבית ספר.." "אל תדאגי, כבר דיברתי עם המורה..." "אה.. טוב.." אמרתי והלכתי לחדר להתארגן.
בערב נסענו לאשדוד. סבתא שלי ודודה שלי (אחותה של אבא שלי) נורא שמחו לראות אותנו. רק שראיתי שכל אותו הערב, סבתא ואבא היו מאוד מתוחים.
בלילה לא יכולתי לישון. בלבי שכנה מועקה כבדה. חיבקתי את הדובי הוורוד שלי שאהבתי יותר מכל צעצוע שאי פעם היה לי. ובכיתי חרישית. "אלוהים, בבקשה שאימא שלי לא תמות.. אני מוכנה להקריב כל דבר.. אפילו את נלי. כך קראתי לדובונית הורודה שלי. "בבקשה.. שאימא שלי לא תמות.. בבקשה..." התחננתי, ודמעות זרמו אל תוך הכרית.
בבוקר התעוררתי, הרגשתי יובש בעיניים. שיפשתי אותם חזק, וראיתי את אבא שלי וסבתא שלי עומדים לבושים ועצובים. "אבא מה קרה?" שאלתי בהרגשה לא טובה. "לא קרה כלום.." אבא שלי אמר. "אז.. מה קורה כאן? למה אתם ככה? לבושים ומוזרים? הרי כל כך מוקדם.." "לא קרה כלום.. בואי לאכול.." קמתי מהמיטה ולכתי למיטבח. אכלנו כולנו ביחד, בדממה כל כך מפחידה ומסתורית, שלא הבנתי מאיפה היא צצה, הרי תמיד היו צחוקים בשולחן, דודה שלי תמיד הצחיקה אותי, ועכשיו גם מצב רוחה היה עגום. סיימנו לאכול, ועדין אף אחד לא הוציא מילה מהפה. "אולי תגידו כבר מה קורה פה?!" צעקתי פתאום. "טוב, צליל.. את שבוע לא תלכי לבית ספר כפי שנהוג.." "מה נהוג? למה?!" קולי רעד. "קרה משהו לאימא?" "מאמי.. אימא שלך מתה.. היא מתה.."
המשך יבוא..
ברר אמא יש לי צמרמורת הסיפור הזה כזה עצוב.......
מאמי את כותבת כול כך יפה!!!
זה סיפור אמיתי????
אמאלה צמרמורת כל הגוף שלי.......איזה מרגש את כותבת את זה
ממש בצורה מדהימה
שימי לנו עוד המשך בבקשה
אימא איזה עצוב ויפהההההההההההה...!!!
