אפלטון והסימפוזיון — הדיאלוג שעיצב את הפילוסופיה של האהבה
בשנת 385 לפנה"ס בערך, כתב אפלטון את ה"סימפוזיון" ("המשתה") — דיאלוג פילוסופי שבו קבוצת משכילים אתונאים מנהלת שיחה על מהות האהבה. יצירה זו היא אחד הטקסטים המשפיעים ביותר בתולדות הפילוסופיה, והיא עיצבה את הדיון על האהבה לאלפיים וחמש מאות שנה. עבור המחשבה היהודית, הסימפוזיון מהווה אתגר ושותף לדיאלוג כאחד.
מבנה הדיאלוג: שבעה נאומים על האהבה
הסימפוזיון מתרחש בביתו של המחזאי אגתון, שחוגג את ניצחונו בתחרות הטרגדיה. המסובים מחליטים שכל אחד ישא נאום לכבוד ארוס — אל האהבה. כל נאום מציג תפיסה שונה של האהבה, וביחד הם יוצרים מפה פילוסופית של האהבה שטרם עבר זמנה.
פיידרוס פותח וטוען שארוס הוא האל הקדום ביותר, ולכן המכובד ביותר. האהבה, לדבריו, מעוררת גבורה — האוהב מוכן למות למען אהובו. פאוסניאס מבחין בין שני סוגי ארוס: ארוס שמימי ("אורניוס") — אהבה רוחנית ואינטלקטואלית; וארוס עממי ("פנדמוס") — אהבה גופנית. הבחנה זו תהדהד חזק במחשבה היהודית בימי הביניים. אריסטופנס, המחזאי הקומי, מספר את המיתוס המפורסם של בני האדם המקוריים — יצורים כדוריים בעלי ארבע ידיים וארבע רגליים, שזאוס חצה לשניים. מאז, כל חצי מחפש את חציו האחר. האהבה, לפי אריסטופנס, היא כמיהה לשלמות אבודה.נאום סוקרטס: סולם האהבה
השיא של הדיאלוג הוא נאומו של סוקרטס, שמספר מה למד מדיוטימה — אישה חכמה ממנטינאה. דיוטימה מלמדת את סוקרטס את תורת "סולם האהבה" — רעיון שישפיע על הפילוסופיה לדורי דורות.
לפי דיוטימה, האהבה מתחילה ממשיכה לגוף יפה אחד. מכאן, האוהב מגלה שהיופי המשותף לכל הגופות היפים הוא אותו יופי — ועולה לאהבת היופי הגופני בכלל. משם, הוא עולה לאהבת יופי הנפש — שנעלה מיופי הגוף. לאחר מכן — אהבת היופי שבמדעים ובחוכמה. ולבסוף — התגלות פתאומית של היופי המוחלט — הנצחי, המושלם, האלוהי.
סולם האהבה הוא מסע מן הפרטי אל הכללי, מן הגופני אל הרוחני, מן הזמני אל הנצחי.
האהבה, בתפיסה זו, אינה מטרה אלא דרך — מכשיר לעלייה רוחנית.
הקבלות יהודיות: מאפלטון לרמב"ם
ההשפעה של הסימפוזיון על המחשבה היהודית הייתה עצומה. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" ובהלכות יסודי התורה מתאר תהליך דומה לסולם האהבה: האדם מתחיל מהתבוננות בנבראים, עולה להכרת חוכמת הבריאה, ומגיע לאהבת ה'. "כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים... מיד הוא אוהב ומשבח".
אך ההבדל מהותי. אצל אפלטון, סולם האהבה דורש לנטוש את השלבים הנמוכים. כדי להגיע ליופי המוחלט, צריך להתנתק מאהבת הגוף הפרטי. אצל הרמב"ם, אהבת ה' אינה מבטלת את האהבה האנושית — היא מעלה ומקדשת אותה. איש שאוהב את אשתו ואת ילדיו אינו רחוק מאהבת ה', אלא קרוב אליה.
רבי יהודה הלוי ב"כוזרי" הלך צעד נוסף. הוא טען שהפילוסופיה היוונית, כולל אפלטון, מגיעה ל"אלוה של אריסטו" — אלוה מופשט שאינו מדבר ואינו מתגלה. אמונת ישראל, לעומת זאת, מבוססת על התגלות — אל שפונה אל האדם באהבה, לא רק אל שהאדם מנסה להגיע אליו.ארבע תפיסות האהבה בסימפוזיון — מבט השוואתי
ניתן לסכם את הסימפוזיון בארבע תפיסות מרכזיות, ולהשוות כל אחת למקבילתה היהודית:
האהבה כגבורה (פיידרוס): האוהב מוכן להקריב את עצמו. במסורת היהודית — "בכל נפשך — אפילו נוטל את נשמתך". יש הסכמה כאן, אך המוטיבציה שונה: ביוון — כבוד; ביהדות — אמונה. האהבה כחיפוש שלמות (אריסטופנס): האדם מחפש את חציו האחר. התלמוד אומר: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". יש רעיון דומה של זיווג מותאם, אך לא מתוך חצייה טראגית אלא מתוך תכנון אלוהי. האהבה כעלייה (סוקרטס/דיוטימה): מן הגוף אל הנשמה. במסורת היהודית — "נפשי חולת אהבתך". אך ביהדות אין ניגוד בין גוף לנשמה; שניהם חלק מן הבריאה האלוהית. האהבה כשיגעון אלוהי (אלקיביאדס, שפורץ שיכור לסוף הדיאלוג): האהבה כוח בלתי נשלט. במסורת היהודית — "שיגעון" האהבה מוכר (שיר השירים), אך הוא תמיד נמצא בתוך מסגרת של ברית ומחויבות.הסימפוזיון כמראה לאהבה היהודית
מדוע חשוב ללמוד את אפלטון מנקודת מבט יהודית? מפני שהוא מציב את השאלות הנכונות, גם אם תשובותיו שונות. האם האהבה היא כוח רוחני או גופני? האם היא מובילה אותנו אל האלוהי? האם היא דורשת ויתור על הפרטי למען הכללי?
המסורת היהודית עונה: האהבה היא גם גופנית וגם רוחנית — ואין ביניהן סתירה. היא מובילה אל האלוהי — אך לא על ידי נטישת האנושי, אלא על ידי קידושו. ואין צורך לוותר על אהבת אדם פרטי כדי להגיע לאהבה אוניברסלית — "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל ב"רעך" — באדם הקונקרטי שלפניך.
אפלטון בנה סולם שעולים בו כלפי מעלה; היהדות בנתה גשר שמחבר בין מעלה למטה — בין שמים לארץ, בין האלוהי לאנושי. וזהו אולי ההבדל העמוק ביותר.
