אובידיוס ו"אמנות האהבה" — כאשר רומא לימדה לאהוב
בסביבות שנת 2 לפנה"ס, פרסם המשורר הרומי פובליוס אובידיוס נאזו את "Ars Amatoria" — "אמנות האהבה" — יצירה שהפכה את האהבה מנושא פילוסופי ומיתי למדריך מעשי. שלושה ספרים שלימדו גברים ונשים כיצד למצוא אהבה, כיצד לכבוש לב ואיך לשמור על הלהבה. יצירה זו, שגרמה לגלותו של אובידיוס מרומא, מציעה מבט מרתק על תפיסת האהבה הרומית — ומעלה שאלות חדות מנקודת מבט יהודית.
אובידיוס: המשורר והגלות
אובידיוס היה בן למשפחה אמידה מסולמו, ונחשב לאחד המשוררים הגדולים של רומא. בשנת 8 לספירה, הקיסר אוגוסטוס הגלה אותו לטומי (קונסטנצה של ימינו, ברומניה) — ושם נותר עד מותו. הסיבה הרשמית: "שיר וטעות". ה"שיר" היה כנראה "אמנות האהבה", שסתר את מדיניות אוגוסטוס לחיזוק מוסדות המשפחה.
עובדה זו מעניינת: גם ברומא, האהבה הייתה נושא פוליטי. הקיסר הבין שספר שמלמד "כיבוש" רומנטי חותר תחת ערכי הנישואין המסורתיים. מנקודת מבט יהודית, יש כאן הד למתח הנצחי בין אהבה חופשית ואהבה במסגרת ברית.
תוכן "אמנות האהבה": מדריך בשלושה חלקים
ספר ראשון — מלמד גברים היכן למצוא נשים (תיאטראות, מירוצים, משתאות) ואיך לגשת אליהן. אובידיוס ממליץ על הכנה קפדנית: לימוד שירה, טיפוח חיצוני, ומעל הכל — סבלנות. ספר שני — מלמד כיצד לשמור על אהבה שכבר נכבשה. כאן אובידיוס מפתיע: הוא ממליץ על נדיבות רוחנית, הקשבה, ענווה ונכונות להשתנות. "אל תהיה תמיד בן לוויה; תן לה גם מרחב" — עצה שנשמעת מודרנית להפליא. ספר שלישי — מדריך לנשים. כאן אובידיוס מלמד נשים את אמנות ההתנהגות, הלבוש והשיחה. הוא מתייחס לנשים כשחקניות שוות במשחק האהבה, ומדגיש את חוכמתן הטבעית."אמנות" או "מלאכה"? שאלת האותנטיות
הביקורת המרכזית על אובידיוס, כבר בזמנו וגם היום, נוגעת לשאלת האותנטיות. האם אהבה שנלמדת מ"מדריך" היא אהבה אמיתית? האם "טכניקות כיבוש" אינן הפך האהבה — שהיא, מעצם הגדרתה, ספונטנית ואמיתית?
אובידיוס עצמו היה מודע לפרדוקס. הוא כתב: "אני מורה אמנות, אך אין אומן שאינו גם אוהב". כלומר, הטכניקה אינה תחליף לרגש — היא רק מאפשרת לרגש למצוא ביטוי.
המסורת היהודית מציעה מענה מעניין לדילמה זו. מצד אחד, היהדות מכירה ב"מעשה" כקודם ל"רגש" — "נעשה ונשמע". האהבה אינה רק רגש טבעי, אלא גם מיומנות שניתן ללמוד. מצד שני, חכמי ישראל הזהירו מפני "אהבה שתלויה בדבר" — אהבה שמבוססת על חישוב ולא על אמת.הרב שמשון רפאל הירש כתב שהמילה "אהבה" בעברית קשורה לשורש "הב" — לתת. אהבה אמיתית מתבטאת בנתינה, לא בכיבוש. אובידיוס לימד אמנות כיבוש; היהדות מלמדת אמנות נתינה.
"מטמורפוזות": סיפורי האהבה של אובידיוס
מעבר ל"אמנות האהבה", יצירתו הגדולה של אובידיוס היא "מטמורפוזות" — "התמרות" — אוסף של מאתיים וחמישים מיתוסים המחוברים בנושא השינוי. רבים מהם הם סיפורי אהבה שהפכו לאבני יסוד של התרבות המערבית.
פירמוס ותיסבה — זוג אוהבים שהוריהם מתנגדים לקשרם, הנפגשים בסתר ליד עץ תות. אי-הבנה טראגית מובילה לכך ששניהם מתאבדים. סיפור זה השפיע על שייקספיר ב"רומיאו ויוליה". אורפיאוס ואורידיקה — הזמר שירד לשאול כדי להחזיר את אשתו המתה, והפסיד אותה כשהפר את התנאי שלא להביט לאחור. פילמון ובאוקיס — זוג זקנים עני שמארח את האלים ומקבל כשכר את הבקשה למות יחדיו — ובמותם הופכים לשני עצים שזורים זה בזה.כל סיפור מציג היבט אחר של האהבה: אהבה טראגית, אהבה נאמנה, אהבה מסורה. יחד, הם יוצרים תמונה עשירה של האהבה ככוח שמשנה — כל מי שאוהב עובר "מטמורפוזה".
ההשוואה לשיר השירים
חוקרים השוו בין שירת האהבה של אובידיוס לשיר השירים. שניהם משתמשים בדימויי טבע עשירים, שניהם מתארים כמיהה ותשוקה, שניהם מציגים נשים כדמויות פעילות ודוברות.
אך ההבדלים חושפים פער תרבותי עמוק. אובידיוס כותב מתוך עמדה של ניסיון רב — כמעט ציניות מתוחכמת. האהבה אצלו היא משחק מרהיב שמגיע עם מדריך הפעלה. שיר השירים כותב מתוך תמימות ראשונית — תדהמה מול כוח האהבה.
אובידיוס כותב על כיצד לאהוב; שיר השירים שואל מהי אהבה. הראשון מציע טכניקה; השני מציע חוויה.
המורשת: אובידיוס ביהדות ובעולם
למרות המרחק התרבותי, השפעתו של אובידיוס על השירה העברית בימי הביניים הייתה משמעותית. משוררים עבריים בספרד — כמו שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא — כתבו שירי אהבה שמשלבים מוטיבים מן השירה הערבית (שהושפעה מהשירה הרומית) עם מסורת שיר השירים.
התוצאה הייתה סינתזה ייחודית: שירת אהבה עברית שיודעת להיות גם מעשית וגם רוחנית, גם ארצית וגם נשגבת. במובן מסוים, השירה העברית בימי הביניים עשתה מה שהפילוסופיה היהודית עשתה תמיד — קלטה את הטוב שבתרבויות אחרות ושילבה אותו במסגרת יהודית.
אובידיוס לימד את העולם שאהבה היא אמנות. היהדות הוסיפה: אהבה היא גם עבודה — "עבודת הלב" — ומעל הכל, קדושה.
