ארבעה פנים לאהבה — מיוון העתיקה ועד המסורת היהודית
השפה היוונית העתיקה העניקה לעולם את אחד הכלים המושגיים החשובים ביותר להבנת האהבה: ארבע מילים שונות לאהבה, כל אחת מתארת סוג אחר של קשר, רגש ומחויבות. מילים אלה — ארוס, פיליה, סטורגה ואגפה — מהוות מפה של הנפש האוהבת. מנקודת מבט יהודית, הבחנה זו מרתקת במיוחד, שכן העברית משתמשת בשורש אחד — א.ה.ב — לכל סוגי האהבה. האם זה חיסרון לשוני, או שמא חוכמה עמוקה?
ארוס: אהבת התשוקה והכמיהה
ארוס הוא הסוג המוכר ביותר — אהבה רומנטית, תשוקתית, גופנית. אך חשוב להדגיש: ביוונית העתיקה, ארוס לא היה רק תשוקה מינית. אפלטון ב"סימפוזיון" תיאר את הארוס ככמיהה לשלמות — רצון עז להתאחד עם מה שחסר. הארוס הוא כוח שמניע את האדם לצאת מעצמו, לחפש, לכמוה.הארוס הוא חסר מנוחה מעצם טבעו. הוא אינו מסתפק, אינו שבע. "ארוס מר-מתוק" ("גלוקופיקרון") כינתה אותו המשוררת סאפו — מתוק בהבטחתו, מר בכאב הגעגוע שלו.
במסורת היהודית, שיר השירים הוא הביטוי המובהק ביותר של ארוס. "ישקני מנשיקות פיהו" — זעקת כמיהה שאינה מתביישת בגופניותה. אך בניגוד לארוס היווני, הארוס של שיר השירים מכוון — הוא מחפש את האהוב הספציפי, לא את השלמות המופשטת. "דודי לי ואני לו" — לא "אני מחפש את היופי המוחלט", אלא "אני מחפש אותך".
פיליה: אהבת הידידות והרעות
פיליה היא אהבת הידידות — החום העמוק בין חברים, בין רעים, בין אנשים שחולקים ערכים ותחומי עניין. אריסטו הקדיש שני ספרים שלמים ב"אתיקה הניקומאכית" לפיליה, וטען שהיא חיונית לחיים טובים — אדם ללא ידידים, גם אם יש לו הכל, אינו מאושר.אריסטו הבחין בין שלושה סוגי ידידות: ידידות לשם תועלת, ידידות לשם הנאה, וידידות לשם הטוב — כאשר רק הסוג השלישי הוא ידידות אמיתית.
במסורת היהודית, הפיליה מקבלת ביטוי עוצמתי בסיפור דוד ויהונתן: "ויאהבהו יהונתן כנפשו". פרקי אבות מבחינים באופן דומה לאריסטו: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר — בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר — אינה בטלה לעולם". הדוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר? דוד ויהונתן.המקבילה כמעט מדויקת: אריסטו מדבר על ידידות "לשם הטוב"; חכמי המשנה מדברים על אהבה "שאינה תלויה בדבר".
סטורגה: אהבה משפחתית טבעית
סטורגה היא האהבה הטבעית שבין הורים לילדים ובין בני משפחה. זוהי האהבה ה"אינסטינקטיבית" ביותר — היא אינה נבחרת ואינה נרכשת, אלא מופיעה מעצמה. גם חיות חוות סטורגה כלפי צאצאיהן.היוונים לא כתבו הרבה על סטורגה — אולי מפני שהיא נתפסה כ"פשוטה" ו"טבעית", פחות מעניינת מארוס הסוער או פיליה האינטלקטואלית. אך בהיעדרה, הטרגדיה היוונית נולדה: מדיאה שהורגת את ילדיה, אגממנון שמקריב את בתו — הפרת הסטורגה היא אחד הדברים הנוראים ביותר שהדמיון היווני יכול היה לתאר.
במסורת היהודית, האהבה המשפחתית היא ערך מרכזי — "כבד את אביך ואת אמך". אך היהדות הולכת רחוק יותר מהסטורגה היוונית: היא הופכת את האהבה הטבעית לציווי מוסרי. גם כשהרגש הטבעי נחלש — כשילד כועס על הוריו, כשהורה מתוסכל מילדו — המחויבות נשארת. הסטורגה היוונית היא טבע; האהבה המשפחתית היהודית היא טבע שהפך לברית.אגפה: האהבה הבלתי מותנית
אגפה היא המילה שהפכה למרכזית בנצרות, אך שורשיה ביוונית קדומה לנצרות. אגפה מציינת אהבה חסרת תנאים, מכלילה ונדיבה — אהבה שאינה תלויה בתכונות הנאהב אלא בטבעו של האוהב. תרגום השבעים — התרגום היווני של המקרא — השתמש במילה "אגפה" לתאר את אהבת ה' לישראל ואת הציווי "ואהבת לרעך כמוך".בניגוד לארוס, שהוא חסר ורוצה, אגפה היא מלאה ונותנת. בניגוד לפיליה, שמבוססת על הדדיות, אגפה אינה דורשת תמורה. בניגוד לסטורגה, שהיא טבעית, אגפה היא בחירה מוסרית מודעת.
במסורת היהודית, אגפה מתבטאת במושג "חסד" — הנתינה שאינה מותנית ואינה דורשת תמורה. אברהם אבינו, שמארח אורחים בחום היום, מגלם חסד טהור. ה' שבוחר בעם ישראל — "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם" — מגלם אהבה שאינה מבוססת על "ראויות" הנאהב.המילה האחת: "אהבה" בעברית
מדוע העברית, שפה עשירה ומדויקת, משתמשת במילה אחת לכל סוגי האהבה? האם אברהם "אוהב" את שרה באותו מובן שהוא "אוהב" את ה', או "אוהב" את יצחק, או "אוהב" את הגר?
התשובה, לפי הוגים יהודיים רבים, היא שכן — ולא. המילה "אהבה" בעברית מבטאת את האחדות שביסוד כל סוגי האהבה. בעוד היוונית מפרידה ומסווגת, העברית מאחדת. הרעיון הוא שבעומק, כל אהבה היא אותה אהבה — אותו כוח אלוהי שמתבטא בדרכים שונות.
רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב"ד, כתב ב"תניא" שכל אהבה אנושית היא ניצוץ של האהבה האלוהית. כשאדם אוהב את אשתו, את ילדו, את חברו — הוא חווה, מבלי דעת, את אותו כוח שמחבר את הבריאה כולה. ההפרדה היוונית היא אנליטית — ומועילה; האחדות העברית היא מיסטית — ועמוקה.סיכום: ארבעה ואחד
הסיווג היווני מציע מפה מצוינת של נוף האהבה: ארוס לתשוקה, פיליה לידידות, סטורגה למשפחה, אגפה לאהבה הבלתי מותנית. אך המסורת היהודית מזכירה לנו שמפה אינה השטח. האהבה, בסופו של דבר, אחת היא — ושמה, בעברית, פשוט "אהבה".
אולי זהו הלקח העמוק ביותר: לא לחלק את האהבה לתאים נפרדים, אלא לחיות אותה בשלמותה — בתשוקה ובנאמנות, בידידות ובמסירות, בטבע ובבחירה, בנתינה ובקבלה. כפי שאמר רבי עקיבא: "כלל גדול בתורה — ואהבת לרעך כמוך". מילה אחת. אהבה אחת. אינסופית.
