אגפה — האהבה שאינה מבקשת תמורה
מושג האגפה (ἀγάπη) הפך לאחד המושגים המרכזיים ביותר בתולדות המחשבה הדתית. בנצרות המזרחית, אגפה אינה רק סוג אחד של אהבה — היא עצם מהותו של האל. אך מה רבים אינם יודעים הוא ששורשיו של המושג נעוצים עמוק במסורת ישראל — בתרגום השבעים, בתורת החסד, ובתפיסה המקראית של אהבת ה'. מאמר זה בוחן את מושג האגפה ממקורותיו היהודיים, דרך התפתחותו הנוצרית, ועד למשמעותו בדיאלוג בין שתי המסורות.
השורש המקראי: מ"אהבה" ל"אגפה"
כאשר חכמי אלכסנדריה תרגמו את המקרא ליוונית במאה השלישית לפנה"ס — בתרגום המכונה "השבעים" (Septuagint) — הם עמדו בפני בחירה: באיזו מילה יוונית לתרגם את "אהבה" העברית? הם בחרו ב"אגפה" — מילה שהייתה קיימת ביוונית אך לא נפוצה, ובכך העניקו לה משמעות חדשה ועמוקה.
הפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) תורגם עם "אגפה". כך גם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). בחירת המתרגמים היהודים יצרה את הבסיס לכל ההתפתחות הנוצרית של המושג — עובדה שלעיתים קרובות נשכחת.
המושג שהנצרות תפסה כשלה מקורו בבחירה לשונית של חכמים יהודיים שביקשו לבטא ביוונית את עומק האהבה המקראית.
האגפה בנצרות המזרחית: אהבה כעצם האלוהות
הנצרות המזרחית — הכנסייה הפרבוסלבית על זרמיה השונים — פיתחה תיאולוגיה מפורטת של האגפה. אבות הכנסייה המזרחית, ובראשם יוחנן חריסוסטומוס ("פה הזהב", המאה הרביעית), בסיליוס הגדול, וגרגוריוס מנזיאנזוס, הגדירו את האגפה כתכונה מהותית של האל.
בניגוד לארוס, שהוא כמיהה של חסר למלא, האגפה היא שפע של מלא שנותן. האל, שהוא שלם בעצמו, בוחר לאהוב את ברואיו — לא מתוך צורך, אלא מתוך טובו. האגפה האלוהית היא חסד חינם — אהבה שאינה מותנית בשום דבר שהנאהב עושה או הוא.
המקבילה היהודית ברורה: "חסד עליון", "חסד חינם", "אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד" (ירמיהו לא, ב). מושג החסד במסורת ישראל — נתינה ללא תנאי, ללא ציפייה לתמורה — הוא המקור שממנו שאב מושג האגפה.ההבדל: אהבה אוניברסלית מול אהבת ברית
אך כאן נפתח פער תיאולוגי משמעותי. הנצרות המזרחית הדגישה את האוניברסליות של האגפה: אהבת האל פונה לכל בני האדם ללא הבדל. "אוהב את אויביך" הפך לעיקרון מרכזי — רעיון שדורש מן המאמין לאהוב באגפה את כל אדם, כולל מי שפוגע בו.
המסורת היהודית, מצדה, מדגישה את הברית — יחסי אהבה מיוחדים בין ה' לעם ישראל. אין כאן סתירה לאהבת האנושות ("חביב אדם שנברא בצלם"), אך יש מעגלי אהבה: משפחה, קהילה, עם, אנושות. "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל ברע הקרוב — לא בכל האנושות בבת אחת.
הרב יוסף סולובייצ'יק התייחס להבדל זה: האגפה הנוצרית שואפת למחוק את ההבדלים בין בני אדם; האהבה היהודית מכירה בהבדלים ומכבדת אותם. "ואהבת לגר" — ציווי נפרד שמכיר בכך שאהבת הזר דורשת מאמץ מיוחד, שונה מאהבת הקרוב.האגפה בפרקטיקה: הפילנתרופיה הנוצרית
מושג האגפה לא נשאר תיאורטי. הוא הוליד מוסדות צדקה מן הגדולים בהיסטוריה. בתי חולים, בתי יתומים, מחסות לעניים — כולם נולדו מתוך רעיון האגפה. הנצרות המזרחית, בפרט, פיתחה את מוסד ה"דיאקוניה" — שירות לנזקקים כביטוי של אהבה אלוהית.
אך גם כאן, המסורת היהודית הקדימה: מצוות הצדקה, גמילות חסדים, ביקור חולים, הכנסת אורחים — כל אלה קדמו בהרבה לנצרות. הרמב"ם ב"הלכות מתנות עניים" ניסח שמונה מדרגות של צדקה — סולם מתוחכם שמשלב נתינה מעשית עם כבוד המקבל. הצדקה היהודית אינה רק ביטוי של אהבה — היא מערכת מוסרית שלמה.
אגפה וחסד: שפות שונות לרעיון קרוב
כאשר משווים את האגפה הנוצרית לחסד היהודי, מתגלה קרבה מפתיעה. שניהם מתארים נתינה שאינה מותנית. שניהם רואים באהבה הבלתי מותנית תכונה אלוהית שהאדם מצווה לחקות. שניהם מדגישים את המעשה — לא רק הרגש.
ההבדלים נוגעים למסגרת: האגפה הנוצרית שואפת לאוניברסליות מלאה, לעיתים על חשבון הפרטיקולריות. החסד היהודי פועל בתוך מסגרת של הלכה — כללים מעשיים שמנחים את הנתינה. "כל ישראל ערבים זה בזה" — לא כהכרזה מופשטת, אלא כמחויבות מעשית קונקרטית.
רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" כתב שהעולם עומד על חסד — אך חסד שמופעל דרך מערכת של אחריות ומחויבות, לא רק דרך רגש אוהב. האגפה הנוצרית היא אידיאל רגשי ורוחני; החסד היהודי הוא גם תוכנית פעולה.לקראת דיאלוג: מה נוכל ללמוד?
בעידן של דיאלוג בין-דתי, מושג האגפה מהווה גשר אפשרי בין יהדות לנצרות. שתי המסורות מסכימות שהאהבה הבלתי מותנית היא ערך עליון. שתיהן רואות בנתינה ביטוי של אלוהיות. שתיהן דורשות מן המאמין לאהוב מעבר לנוח ולטבעי.
מה שהמסורת היהודית יכולה להעניק לדיאלוג הזה היא ההכרה שאהבה ללא מבנה היא רגש חולף. צדקה צריכה כללים. חסד צריך מסגרת. אגפה שאינה מתורגמת למעשים קונקרטיים — נשארת רעיון יפה ותו לא.
ומה שניתן ללמוד מן המסורת הנוצרית המזרחית? אולי את העוצמה של הרעיון המופשט — את היכולת לתת לאהבה להיות גדולה יותר מכל מסגרת, לפרוץ מעבר לכל גבול. כפי שאמר הבעל שם טוב: "ה' צילך" — האל הוא כמו צל, המשתקף ממעשיך. כשאתה אוהב — הקדוש ברוך הוא אוהב דרכך.
