המפגש שאחרי הקרב
לאחר שדוד הצעיר הרג את גוליית, הוא הובא לפני שאול המלך. שם, באולם המלוכה, עמד יהונתן בן שאול — יורש העצר, הלוחם המנוסה, הנסיך שהיה אמור לרשת את הכתר. ובמקום קנאה או תחרות, קרה דבר מפתיע: "נֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ".
המילה "נקשרה" — מלשון קשר — מתארת חיבור שאינו בחירה מודעת אלא אירוע נפשי. כמו שני חוטים שנקשרים יחד, נפשותיהם התחברו באופן שלא ניתן להפרדה. יהונתן, איש הפעולה, והמשורר דוד — שני עולמות שמצאו זה בזה את החצי השני.
הברית והמעיל
יהונתן ביטא את אהבתו בפעולה סמלית עמוקה: הוא הפשיט את מעילו, את מדיו, ואפילו את חרבו וקשתו — ונתן אותם לדוד. בעולם העתיק, המעיל המלכותי היה סמל הזהות והמעמד. בהפשטת המעיל, יהונתן אומר במעשה את מה שלא אמר במילים: אני מוותר על הכתר. אתה ראוי לו ממני.
"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ"
זוהי ברית אהבה, לא ברית מדינית. אין כאן חישובים אסטרטגיים. בריתות בעולם העתיק נכרתו בדרך כלל בין מלכים ושליטים לצורך הגנה הדדית. הברית בין דוד ליהונתן חורגת מכל מודל מוכר — היא ברית של נפש עם נפש.
נאמנות מול נאמנות
הדרמה המרכזית של הסיפור נוצרת כאשר שאול מחליט להרוג את דוד. יהונתן נקרע בין שתי נאמנויות: נאמנות לאביו המלך, ונאמנות לידידו. בתרבויות עתיקות, הנאמנות לאב ולמלך הייתה מוחלטת — מרידה באב הייתה כמעט בלתי נתפסת.
אך יהונתן בוחר בדוד. הוא מזהיר אותו מפני מזימות אביו, עוזר לו לברוח, ומסכן את חייו. בסצנה דרמטית, שאול משליך חנית לעבר יהונתן עצמו כשהוא מגן על דוד. האהבה דרשה ממנו מחיר אמיתי — ניתוק מאביו, ויתור על הכתר, סכנת חיים.
המפגש האחרון שלהם בחורשת זיף הוא אחד הרגעים הנוגעים ביותר במקרא. יהונתן מחפש את דוד הנרדף ו"חיזק את ידו באלוהים" — נתן לו עוז רוח. הוא גם אומר: "אתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה." יורש העצר מכריז מרצונו שהוא מוכן להיות סגן של חברו.
הקינה: אהבתך לי מאהבת נשים
כשיהונתן נפל בקרב על הר הגלבוע יחד עם אביו שאול, דוד כתב את אחת הקינות הגדולות בשירה העברית. המילים חוצות את הזמן:
"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים"
המשפט "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" עורר דיונים רבים לאורך הדורות. הפרשנות המסורתית רואה בו הכרה בכך שאהבת הידידות של יהונתן הייתה נטולת אינטרסים — בניגוד לנישואין, שבהם יש ממד של צורך וחיוב, אהבת יהונתן הייתה חופשית לחלוטין. הוא אהב את דוד למרות שכל אינטרס שלו דרש ממנו לשנוא אותו.
המורשת: אהבה שאינה תלויה בדבר
במסכת אבות נאמר: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר — בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר — אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן."
המשנה הזו הפכה את דוד ויהונתן למודל האולטימטיבי של אהבה טהורה ביהדות. לא אהבה רומנטית, לא אהבה משפחתית — אלא אהבה שמקורה בהכרה הדדית בנשמת הזולת. יהונתן ראה בדוד את מה שדוד היה באמת, ואהב אותו בגלל זה — לא למרות זה, ולא בגלל שהיה לו מה להרוויח.
סיפורם מלמד שאהבה אמיתית דורשת לפעמים ויתור על הדבר היקר ביותר — כבוד, מעמד, ואפילו עתיד — למען האדם שאתה אוהב.
